פרק שני
פרק שני
ימינו תחבקני
מכתב מבויל, נושא את חותמת הדואר בלנינגרד, מצפה
לתלמיד הצעיר העושה את הימים הראשונים של 'זמן קיץ' בהיכלה של ישיבת תומכי תמימים בוורשה.
שניאור זלמן בן הארבע עשרה מגיב בהתרגשות בלתי מוסתרת למראה החותמת הטבועה בראש גיליון
המכתבים החבוי במעטפה החתומה. זוהי איגרת הקודש הראשונה הנמצאת בידינו, מתוך מאות שהוא
זוכה לקבל מאת הרבי הריי"צ, הרועה המוליכו, עקב לצד אגודל, בימי עלומיו.
"עיקר לימודך", כותב הרבי לר' זלמן באיגרת11, "יהיה גמרא
בעיון רב ועמוק היטב. ומדוע לא תכתוב לי אם בקי אתה בגמרא באיזה מסכתות, ועם התוספות.
כתוב לי בארוכה. וזה יהיה מגמתך, שתהיה בקי ושיהיו מסודרים היטב".
את אשר יאהב הרבי יוכיח ובאיגרת שהיא מענה למכתבו
של ר' זלמן, יש גם נימת תוכחה בלתי מוסתרת, המסגירה את הערבות האישית שנוטל הרבי על
עצמו, באשר לאופיו ועתידו של שניאור זלמן הצעיר. הדבר מוצא את ביטויו בדאגה החורגת
מגבולות ההישגים התורניים אותם מועיד לו הרבי.
"במכתבך", מעיר הרבי לבחור בן הארבע עשרה,
"יש הרבה שגיאות גסות מאוד בעצם כתיבת התיבות. ודבר זה צריכים לתקן, כי לא טוב
לאדם כשאינו יכול לכתוב. ודבר קל הוא להתלמד. גם יופי הכתב הוא דבר גדול. ואתה אל תניח
הזמן על דברים בטלים. וה' יתברך יהיה בעזרך שתהיה ירא אלוקים, למדן ובעל מידות טובות
ולשקוד על האמת והיושר".
את האיגרת המזוגה בלחלוחית אבהית חותם הרבי במילים,
"הדורש שלומך וטובתך בגשם וברוח ומברכך" ובחתימת יד קודשו.
מסתבר שר' זלמן ביקש לקבל הדרכה פרטנית יותר באשר
לסדר הלימוד שדורש ממנו הרבי. על כך משיב לו הרבי באיגרת הבאה12: "עד אשר
לא אבוא בחליפות דברים ברורים אודותיך ולימודך, עם חברי ועד ההנהגה (הנהלת הישיבה)
יחיו, לא אוכל לכתוב לך מאומה. כל הסדרים עליך לשמור כמו כל התלמידים יחיו. ומה שאתה
לומד עם אחיך הרי"צ13 שי' בתור הוספה,
בוודאי טוב הוא. וה' יתברך יהיה בעזרך בגשם וברוח".
"בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א,
הדורש שלומך נצח", חותם על המכתב, מי ששימש באותם ימים כמזכיר הרבי, הרב אלחנן
דוב מרוזוב הי"ד.
לא אורכים הימים ובפתח זמן חורף מקבל "מר תלמידנו
שניאור זלמן שיחי' גורארי'" איגרת14
העונה על מבוקשו הרוחני. "תלמוד משניות בעל פה ותתחיל מסדר טהרות והלימוד יהיה
לא יותר מפרק א' בב' ימים, רק שתזכור אותו היטב ותחזור אותו במתון. וה' יתברך יהיה
בעזרך בגשם וברוח".
איוותה נפשו של בן הישיבה לעלות ולהתעלות, לא בד'
אמותיה של הלכה בלבד אלא אף בעבודה שבלב זו תפילה. "התפילה", משיב לו הרבי15, "שהיא עבודה
שבלב דורשת הכנה גדולה בתשובה מקודם, ולא כל הרוצה בזה יכול. על כן לעת עתה ימנע מזה
עצמו וישקוד בלימוד הנגלה על פי הוראת הרב המשגיח שיחיה, ויקבל עליו הסדר בקבלת עול
וימלא בכל אשר יפקדו עליו בלימוד (ומכבר היה לו חיסרון שלא היה לומד בעיון שהוא חיסרון
גדול בנגלה ומכל שכן בדא"ח, ועל כן יתקן זאת בתיקון גמור). וכן בדא"ח יבקש
סדר מסודר וימלא אותו בדיוק ובידיעה טובה בכל פרטי העניינים ויהיה בקי בהרבה דרושים.
ויהיה ירא שמים לדקדק היטב בכל פרט ופרט". "ובמלאותו בכל זה בדיוק",
מבטיח הרבי בכתובים, "אז נשוב נדבר בעזרת ה' יתברך בסדר פרטי. וה' יתברך יעזרהו
ללמוד וללמד את עצמו שהדברים שלומד יהיו קבועים במוחו ולבו לעבדם ולקיימם ויהיה בריא
בגשם וברוח".
עדות סימבולית לשדרוג שחל במעמדו האישי של ר' זלמן,
מתקבלת, אגב אורחא, בתארים האישיים שבהם נפתחת האיגרת הנוכחית. לא עוד "תלמידנו"
גרידא, אלא "התלמיד הנעלה וירא אלוקים".
"כשהייתי בן חמש עשרה שנה", כותב ר' זלמן
בזיכרונותיו האישיים16, "ציווה
עליי הרבי ללמוד ביום חמישי בלילה ובמוצאי שבת כשעתיים וחצי, 'דרך חיים', כדי להרגיש
את העומק של הלב. הוראה זו", מעיד בעצמו ר' זלמן, "שינתה אותי לגמרי. זה
עשה אותי ליהודי ולבן אדם. לא אגזים אם אקבע כי בהוראה זו הרבי הציל אותי ברוחניות".
וכה הם הדברים, דברי הרבי17, עליהם מכוון
ר' זלמן בכותבו כי שינו אותו ועשו אותו ליהודי ולבן אדם: "ישקוד בלימוד בעיון,
בנגלה ודא"ח, וישתדל לחזור דא"ח במתינות בשפה ברורה. וטוב אשר לימודו יהיה
עם חבר טוב. וה' יתברך יעזור לו כי עלה יעלה בלימוד ועבודה שבלב. ובליל ה' ומוצאי שבת
ילמוד כב' שעות ומחצה בספר דרך חיים. ואת אשר ילמוד במשך עת זה יהיה בידיעה והבנה,
דערהערין די טיפקייט פון דער הארציקייט (לחוש ולהרגיש את העומק של הלבביות). ועל דבר
תפילין דרבנו תם צריכים להניח. וה' יתברך יהיה בעזרו כי יהיה ירא שמים, חסיד ולמדן".
"המברכו", כותב הרבי בטרם יחתום את מכתבו
בחתימת יד קודשו ובאומרו זאת כמו מעניק לר' זלמן שהולך ונעשה לאיש את נתינת הכוח להיות
חסיד אמיתי בכל רמ"ח ושס"ה, למדן מתמיד ומעמיק וירא שמים מרבים.
חודשיים בדיוק לאחר מכן18, משיב הרבי למשאלתו
הכתובה של ר' זלמן כי חשקה נפשו בלימוד הוראה. "במענה על מכתבו, אחרי אשר יציע
שאלתו על דבר לימוד בהנוגע להוראה אל ועד ההנהגה של הישיבה תומכי תמימים, ישמרה צורה
ויחזקה, והמה יסכימו לו, אז הנני מסכים לו על זה במאוד מאוד. וייתן וימסור עצמו על
הלימוד בשקידה עצומה. אבל בתנאי שיהיה לו שיעור קבוע בלימוד גמרא שיהיה בקי בזה. וה'
יתברך יעזור לו ויצליח לו בגשם וברוח".
•
באיגרת זו, האחרונה, ירד המסך על פרק שני במסכת
הקשר הנפשי בין הרבי לבין ר' זלמן. בעוד בשנים הראשונות גדל, כמעט פיזית, על ברכי הרבי
ובשנים הבאות, התבטא הקשר בחליפת מכתבים שהעמידתו בקרן אורה זו תורה, מן הפרק הבא לא
נותר זכר כתוב כי אם בדברים שבעל פה.
אור ליום רביעי ט"ו בסיון תרפ"ז, דקות
אחדות לאחר חצות לילה, עם תום קבלת קהל ליחידות, התדפקה בדלת בית הרבי פלוגת מלאכי
חבלה, נציגי ג.פ.או., המשטרה החשאית הבולשביקית. בתום חיפוש ממושך שערכו בבית, אסרו
את הרבי לנגד עיני אמו, רעייתו ושלוש בנותיו. מן הבית נלקח הרבי היישר לבית המעצר הנודע
לשמצה, 'שפלרקי'19.
לימים סיפר ר' זלמן, כי הוא זוכר היטב את ימי החרדה
שעברו על עדת החסידים כל ימי היותו של הרבי נתון מאחורי סורג. הוא זכר היטב את הצומות
והתפילות של החסידים והתמימים עד בוא השחרור המיוחל.
בעוד הוא בחור בן חמש עשרה שנה בלבד והרבי הריי"צ
מאחורי סורג, מספר ר' זלמן בזיכרונותיו, "קיבלתי דלקת פנדיציט. הרופאים אמרו שעליי
לעבור ניתוח. הייתי אז בפולין והרבי היה בלנינגרד שברוסיה. אמרתי לרופאים שלפני שאני
עושה ניתוח, אני צריך לשאול קודם את הרבי. רציתי לשלוח אל הרבי מכתב ולשאול האם אני
רשאי לעבור ניתוח. אולם זה היה בזמן שאסרו את הרבי ולא ניתן היה להפנות או לשגר כל
שאלה אל הרבי. סירבתי אפוא בתוקף לקיומו של הניתוח וברוך ה' נבראתי גם ללא ניתוח".
ביום י"ב בתמוז התבשר הרבי על צאתו לחירות
מעיר הגלות, קסטרמה, אליה נשלח לאחר שעשרה ימים קודם לכן, ביום ג' בתמוז, הומר גזר
דינו ממוות, רחמנא ליצלן, לחיים. עם יציאתו לחירות, ביום י"ג בתמוז, הצטווה הרבי
לעזוב את גבולות רוסיה. הרבי התיישב אפוא בריגה בירת לטביה. מעת לעת היה פוקד את ישיבת
'תומכי תמימים' בוורשה ונמצא בה לפרק זמן, במחיצת קהל עדתו ופרחי הצאן, תלמידי התמימים.
באותם ימים היה ר' זלמן מחלה את פני הרבי ביחידות, פנים אל פנים.
בפעם הראשונה שבה הגיע הרבי לריגה, מתאר ר' זלמן,
לימים, בזיכרונותיו 6 , בהתוועדות שלפני הקפות
בשמחת תורה התאסף קהל גדול, שרובו המכריע היה מורכב מאנשים פשוטים, 'פשוטי עמך'. טרם
החלו הקפות, הכריז הרבי כי בעת ההקפות אסור שיהיו נוכחים אלו שאינם מקפידים על טהרת
המשפחה. זכור לא אשכח את דברי הרבי שנאמרו בלהט אש: זכרו, יהודים, בבית העלמין קבורים
לא רק זקנים...
באותו הקשר מציין ר' זלמן בזיכרונותיו כי כשהרבי
היה בפולין היה שם מקורב גדול של הרבי, שהתנהג בתוך בית הרבי בצורה שאינה הולמת. היה
זה בחודש תשרי והתנהגותו של אותו מקורב חרתה מאוד לרבי עד כי 'עלתה' לו בבריאות.
לאחר חג הסוכות נשלח אותו מקורב מן הבית על ידי
הרבי הריי"צ לשליחות מסוימת. כעבור זמן קצר הגיעה ידיעה כי הלה לקה בדלקת פנדיציט,
עבר ניתוח ומת. נודע לי אז כי שאלו את הרבי מדוע מת אותו אדם תוך כדי ביצוע שליחות
של הרבי. והרבי השיב: מה יכולתי לעשות. הוא ציער אותי בעשרת ימי תשובה.
ושוב מתאר ר' זלמן בזיכרונותיו סיפורים מופלאים,
להם היה הוא אישית עד ראייה או שמיעה, אודות שהותו של הרבי בוורשה. מלבד העשירות האותנטית
הגלומה בכל אחד מהם, מאופי הסיפורים וטיבם נמצאנו למדים על רמת הקרבה הגדולה של ר'
זלמן עצמו אל הנעשה בקודש פנימה, בד' אמותיו של הרבי.
כשהרבי הגיע לוורשה, סיפר ר' זלמן, מקום אכסנייתו
היה ב'יעזשיק'ס דירה'20. ר' לייבל רסקין
נהג אז לשרת את הרבי. באחד הבקרים הראשונים לשהות הרבי במקום, הכניס ר' לייבל לרבי
כוס תה עם חלב. שעה לאחר מכן נכנס שוב ר' לייבל וראה שכוס התה נשארה על השולחן. רבי,
אמר ר' לייבל, התה נהיה קר. מדוע אתם לא שותים. "ומה עם אתכפיא", השיב הרבי
בשאלה. ור' לייבל רסקין השיב בפשיטות אופיינית: 'אתכפיא' מדוברת באיש פשוט ולא לאחר
שנעשה מלך. הרבי נענה מיניה וביה: "זה צריך וזה רוצה".
ועוד מספר ר' זלמן: כשהגיע הרבי הריי"צ לראשונה
לוורשה, התגורר בעיר יהודי זקן וחולה שכינויו בפי כול היה 'הביאלער רבי'. הוא היה תלמיד
חכם, אף למד חסידות מפי האדמו"ר מקאפוסט, רבי שלמה זלמן, והיה בעצמו 'א שטיקל
רבי'. הרבי ביקש לבקרו ביקור חולים. תוך כדי הביקור, אמר הלה לרבי: לו היו יודעים את
הכוונות של 'יהב ליה ידיה ואוקמיה', כנאמר במסכת ברכות21, ניתן היה לרפא
אותי. הרבי הגיב באומרו: בכוונה כפשוטה נכלל הכול. אך אותו זקן עמד על שלו ואמר: יש
הבדל. לפתוח את הדלת באמצעות מפתח, כל אחד יכול. אבל לפרוץ את הדלת, יכול רק מומחה.
ורשה, מסתבר, סיפקה גם מטלה בלתי שגרתית שהוטלה
על ר' זלמן עצמו. בוורשה, כך ר' זלמן בזיכרונותיו, היה יהודי שהכין מודל של בית המקדש,
בדיוק לפי תיאור חז"ל. הרבי רצה שאכין בעצמי העתק של הדגם. היות וחששתי שלא אדע
להכין זאת כראוי, לא רציתי שלרבי תהיינה טענות כלפיי שלא הכנתי את תעתיק דגם בית המקדש
בצורה מדויקת, בייחוד שהדבר אמור היה לעלות כסף רב והרבי עלול לבוא אליי בטענות שבזבזתי
כסף לריק, התווכחתי והתנצחתי באומרי שאיני יכול לעשות זאת ואיני מתאים לכך. בסופו של
דבר, קיבל הרבי את דעתי ואמר לי בחריפות: "אני לומד איתך אורח חיים ואתה לומד
איתי חושן משפט".
ואכן, באיגרת מיום י"א באדר תרצ"ז22, כותב הרבי הריי"צ
לר' זלמן בהקשר זה, באלו המילים: "מה נעשה עם הבניין של ציור המקדש, צריכים לעשות
גמר".
כיוצא בזה, מצטט בנו של ר' זלמן, הרה"ח ר'
נתן גורארי', משפט שאמר פעם הרבי הריי"צ לר' זלמן, לאחר שזה השיב לו בתירוץ מפולפל
מדוע לא הצליח להוציא אל הפועל משימה מסוימת: "א תירוץ איז גוט אבער עס דארף זיין
אז לכתחילה זאל נישט זיין קיין קשיא" (תירוץ הוא דבר טוב, אבל צריך להיות שמלכתחילה
לא תהיה קושיה).
•
בוורשה, זכר ר' זלמן לספר, היה מנהג שבליל שבת נהג
הרבי לומר מאמר חסידות ובבוקר יום השבת נהגו ה'חוזרים' להיכנס אל הרבי ולחזור בפניו
את המאמר. הרב מרדכי מנטליק היה ה'חוזר'. פעם, בעת ה'חזרה', תיקן הרבי את הרב מנטליק
בהערה שנחקקה בזיכרוני. במאמר, הרבי נתן משל מילד ולא כפי שאמרת זה עתה ב'חזרה' שהמשל
הוא מ'קטן'. "אמרתי ילד", הטעים הרבי, "כי לילד יש טבע שהוא מדמה בנפשו
כי כולם אינם אלא עבורו ולמענו וכשהוא לבדו, הוא אינו כלום".
בהתרגש חג הפסח הראשון שעשה הרבי באטווצק, הוטלה
על ר' זלמן המלאכה להשגת כל הנדרש לאפיית המצות עבור הרבי. בעת הכשרת התנור, סיפר ר'
זלמן, עלתה כל המאפייה באש. נדדנו אפוא לעיירה פלנץ הסמוכה כדי לאפות בה את המצות.
בפלנץ היו אז הרבה אדמו"רים ורבנים לרוב וחרף כל המאמצים שבהם נקטנו התברר לנו
כי לנוכח התור הארוך לא ניתן יהיה לאפות את המצות בערב פסח אחר חצות. שאלתי את הרבי
כדת מה לעשות. בצייני כי ידוע לי שלפי שולחן-ערוך יש לאפות את המצות בערב פסח אחר חצות.
הרבי ענה שאפשר לאפות מצות בערב פסח לפני השעה שתים עשרה בצהריים. כך אכן עשינו.
בזיכרונותיו של ר' זלמן מציין הוא לעצמו בכתב, בסיום
אנקדוטה זו: מעניין הדבר שמני אז אותו ערב פסח, גם לאחר בואו של הרבי לארצות הברית
וגם בימי חתנו, הרבי, אפו את המצות בערב פסח לפני השעה שתים עשרה בצהריים (לימים, כשלחצר
ליובאוויטש הייתה מאפייה משלה, הונהגה אפיית המצות עבור הרבי מדי שנה בערב פסח אחר
חצות).
מאוחר יותר באותו היום, לאחר כל מסכת היגיעה שהוטלה
עליו, הורו לו בשם הרבי להעביר את מיטת הרבנית שטערנא שרה לחדר אחר. הובהר לו כי הרבי
הורה שרק הוא, ר' זלמן, יעשה זאת ולא אחר. רק לאחר יגיעתו מכל המלאכה, כשכמעט לא נותרה
לו הפוגה או שהות כלשהי, ניגש לקבל את פני ליל הסדר המתרגש ובא.
לימים, בתקופת שהותו של הרבי הריי"צ בארה"ב,
בעת יחידות, אחת מני רבות להן זכה ר' זלמן באותם ימים, אמר לו הרבי: במגירה שבשולחני
כאן יש לי את כל המכתבים שלך, אבל אל דאגה, איש לא יראה זאת. לאחר הסתלקות הרבי, אכן
נמצאו מכתבים רבים של ר' זלמן אל הרבי, שרק תודות להם ניתן היה לשמר, להעתיק ולקבל
מושג על נפשו הקשורה בנפש הרבי.
אז, בתקופת פולין, נוהג היה הרבי הריי"צ לפנות
אליו במכתבים, בתואר "מחותני" ואף אם במכתב המוקלד על ידי המזכירות, היה
נשמט תואר זה, היה הרבי מוסיפו בכתב יד קודשו23.
"כשהייתי בחור", סיפר ר' זלמן,
"שאלתי את הרבי ביחידות למשמעותו האמיתית של המושג ביטחון בה'. האם ביטחון הוא
אמונה ודאית שיהיה טוב או שמה שיהיה הרי זה טוב. הרבי ענה: מה שיהיה זה טוב, זוהי השלמה
עם המצב. אבל ביטחון משמעותו שבטוח יהיה טוב. על כך הוספתי לשאול: מדוע? והרבי ענה:
הקדוש ברוך הוא לא יעשה דברים שיפריעו לתורה ועבודה".
קרבתו הגדולה לרבי ולביתו עמדה לר' זלמן עת זכה
ליטול חלק אישי בשלוש החתונות של שלוש בנותיו של הרבי וכן בשמחת בר המצווה של נכדו.
בזכות נדירה זו נוהג היה להתפאר כל ימיו.
החופה של הרבי התקיימה בחצר ישיבת 'תומכי תמימים'
בוורשה24, במעמד קהל רב
ובנוכחות צדיקים וקדושי עליון אשר לימים, הביעו את השתאותם, לנוכח שיחתם הבלתי אמצעית
עם החתן הנעלה, מתואר זיו פניו ומשגב ידיעותיו בנגלה ובנסתר. ר' זלמן זכר היטב את מקום
עומדו בחתונה ואת כל מהלכה על כל פרטיה ופרטי פרטיה. תמיד נוהג היה לחזור ולשחזר באוזני
בני ביתו את המעמד נורא ההוד על כל שלביו ודקדוקיו.
בחודש תמוז תרפ"ט, שנתיים לאחר שעזב את גבולות
רוסיה, עלה בדעתו של הרבי הריי"צ לערוך ביקור בן שבועיים בארץ הקודש. "רגיל
הייתי", מנמק הרבי, באיגרת שהוא משגר25
להנהלת ישיבת 'תורת אמת' בירושלים, "בהיותי בארץ מולדתי, לבקר מזמן לזמן בהיכלי
קודש ציוני אבות קדושים, הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ
זי"ע, לשאת רינה ותפילה בהתעוררות רחמים רבים בעדנו ובעד כל תלמידינו ואנשי שלומנו,
בתוך כלל אחינו בני ישראל שיחיו. בזמן הזה, הנני מושלל היכולת לנסוע לארץ מולדתי, והחלטתי
בעזרתו יתברך לעשות מסעי זה לארץ הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, לבקר במקומות
הקודש".
"כשהרבי התכונן לנסיעה לארץ ישראל", כותב
ר' זלמן בזיכרונותיו 6 , "הייתה הנסיעה
אמורה לחול בשלושת השבועות26. היות והרבי ביקש
שתחילת הנסיעה תהיה לפני שבעה עשר בתמוז, רצה הרבי לנסוע מחוץ לעיר לפני תאריך זה.
אני הצטרפתי אל הרבי בנסיעתו אל מחוץ לעיר". אין בידינו פרטים נוספים המעידים
על טיבה של נסיעה זו, מקום יעדה המדויק ומשך הזמן שבו שהה הרבי מחוץ לעיר.
•
בחורף תרצ"א הטיל הרבי על ר' זלמן שליחות מיוחדת
במינה שכמעט לא נמצאה דוגמתה. עם תומה, ניצב ר' זלמן בראש הוצאת 'התמים' ושורה של הוצאות
לאור שהופיעו אז, כמי שניהל את 'איגוד התמימים'. בפרק הנוכחי המסכם את קרבתו הבלתי
אמצעית אל הרבי, בכל ימי עלומיו, נדלג אפוא על פרק מפואר זה בחייו (אשר יסוקר בפירוט
מלא להלן, בפרקים 'רועה את אחיו' ו'התמים') אל ימי אטווצק, בהם שימש כמזכירו של הרבי
לכל דבר ועניין והוא נער. ודילוגו עליי אהבה.
•
עוד קודם לכן, שהה הרבי בעיר דרוזגניק אשר על גבול
פולין וליטא. "בדרוזגניק", כותב ר' זלמן בזיכרונותיו, "הרבי קרא לי
'מיניסטר דווארא', שמשמעותו באידיש, הויף מיניסטר ובלשון הקודש, שר החצר".
אחת הפעולות שלה נדרש ר' זלמן במקום הייתה, לדאוג
להארכת תוקף הוויזה הפולנית בדרכונו של הרבי. "הרבי", מספר ר' זלמן בזיכרונותיו,
"נשא דרכון רוסי והוא ביקש לשולחו באמצעות הדואר לווילנה על מנת ששם יאריכו את
תוקף הוויזה וישלחו בדואר חוזר את הדרכון. זמן קצר קודם לכן, נדרש חתנו הבכור של הרבי,
רש"ג, לנקוט בפעולה דומה. בשליחותו נסעתי לעיר גרודנה שהייתה קרובה מאוד לדרוזגניק
ושם סידרתי על אתר את הניירת ותוקף הוויזה הוארך. למרות קרבתה של גרודנה, ציווה הרבי
שאת הניירת שלו ואת דרכונו ישלחו באמצעות הדואר לווילנה.
"רש"ג אמר אז לרבי שיותר טוב לנסוע לגרודנה,
שכן מניסיונו סודרה בעיה זו באמצעותי באופן מהיר וחלק. כשמוע דברים אלו, הגיב הרבי,
'על פי שכל, אכן הנני מסכים לכך', אולם אז כמו העמיק הרבי במחשבתו לרגעים אחדים ואז
אמר בזו הלשון: 'אם כולם מצייתים למושכל הראשון שלי, צריך גם אני לציית למושכל ראשון
שלי. היות שהמושכל ראשון היה וילנה, צריכים לשלוח את הניירות לווילנה' וכך עשה".
באותה עת, התרחש אירוע מעניין שר' זלמן מתאר אותו
בשפתו הישירה, בזיכרונותיו.
"כשהרבי היה בדרוזגניק, היה לי קשה ללכת למקווה
הטהרה שבעיר. עמדו בפניי שלוש אפשרויות. האפשרות האחת, ללכת למקווה הרשמי שהיה מאוד
רחוק. אפשרות שנייה הייתה ללכת לטבול בנהר, אבל טבילה בנהר הייתה בגדר סכנה ברורה,
כי הנהר היה על הגבול בין פולין וליטא והמתיחות בין שתי מדינות אלו הייתה אז גדולה
מאוד. כשטבלתי בנהר, הייתי מוכרח להתחבא כדי ששומרי הגבול לא ישימו לב. האופן השלישי
היה לטבול בבריכה הטבעית שלמרגלות מפל המים. אבל כדי להיכנס למתחם זה נדרשים היו לשלם
דמי כניסה ולא היה לי כסף לשלם. כל שהותי במקום הייתה על חשבון הרבי ששילם לי סכום
כסף קטן שכיסה את שכר הדירה ומעט אוכל.
"פעם אחת בערב שבת הרבי הלך למקווה שבעיר ואני
נשאתי את בגדיו. היות ולא הייתי רגיל ללכת לשם ולא זכרתי את הדרך למקווה, לא ידעתי
את הכתובת המדויקת של מקום המקווה. ידעתי רק באופן מעורפל שהמקווה שוכן בסופו של רחוב
מסוים. כשהלכנו, אמרתי כל הזמן, 'זה בהמשך', 'זה בהמשך'. היה ניכר בי כי אני הולך לעתים
נדירות לשם ואני לא יודע את הדרך באמת. בשלב מסוים התעורר חשדו של הרבי כי איני הולך
כלל למקווה. בנימה של מורת רוח אמר הרבי, 'אני לא יודע מדוע אתה ראוי להוליך את בגדיי'.
לא ידעתי את נפשי. ואז הרבי המשיך ואמר, 'אקח אותך עמי לטיול ואתן לך רטיות קרות שאתה
ראוי להן'.
"בפועל, באותם ימים הגיע אל העיר חתנו של הרבי,
הרבי נשיא דורנו והוא אשר הלך עם הרבי. כך לא יצאה אל הפועל תכניתו של הרבי לטייל עמי"...
בשנת תשל"א27 ביקר הגאון רבי
נחום פרצוביץ, ראש ישיבת מיר, אצל הרבי בהתוועדות וכן נכנס ליחידות ושהה שעה ארוכה.
הוא שוחח עם הרבי בלימוד התורה ובענייני עבודת ה', ויצא בהתפעלות עצומה. בין הדברים
סיפר הגאון לרבי, כי הרבי הריי"צ התארח לפני כארבעים שנה בבית אביו שהיה רב בעיירה
טרוקי בליטא, והוא זוכר שאת הרבי הריי"צ ליוו שני אברכים. הרבי חייך ואמר שהוא
היה אחד מהם, והשני ר' זלמן גורארי'.
כל זמן משך שהותו בדרוזגניק התאכסן הרבי במלון ור'
זלמן נדרש להביא למקום ספר תורה לקריאת התורה. "בעיר", מספר ר' זלמן,
"לא היה אלא ספר תורה שהיה כתוב כמו שנוהגים ה'מתנגדים', 'פצוע דכה' בה' ולא בא'.
שאלתי את הרבי, באמצעות חתנו, רש"ג, מה עליי לעשות. הרבי ענה שיש קבלה מאדמו"ר
הזקן, שהוא היה בעיר שהיה בה רק ספר תורה כפי שכותבים אצל ה'מתנגדים' והוא קרא או עלה
לספר תורה זה. לפיכך התאפשרה גם במקרה זה הקריאה בספר תורה זה".
•
עודו נער בן שש עשרה וחצי שנים בלבד – בחודש תמוז
תרפ"ח – זכה ר' זלמן הצעיר להתעטר בסמיכה להוראה מאת גדולי רבני התקופה והאזור:
הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן (אב בית הדין בוורשה ומחברו של השו"ת הנודע 'תירוש
ויצהר' ושל עוד עשרות ספרים בכל מקצועות התורה), הגאון רבי יהושע פלטה, רבה של וואליא
וראש אבות בתי הדין בה והגאון רבי יצחק מאיר קאנאל, חבר 'ועדת הרבנים לעדת ורשה'.
כמו לא היה די באלו, קיבל ר' זלמן עשר שנים לאחר
מכן תעודות סמיכה להוראה ולדיינות, 'יורה יורה' ו'ידין ידין' מאת הגאון רבי שלום שכנא
טשערניאק, בעל 'משמרת שלום', הגאון רבי יצחק דוד וואסערפיש ואף הגאון רבי שלמה דוד
כהנא, מרבניה הנודעים של פולין (ומי שנודע לימים בכינויו 'אבי העגונות'), העניק לו
סמיכה נלהבת – 'יורה יורה' ו'ידין ידין' – על גבי נייר המכתבים הרשמי של ועד הרבנים
לעדת ורשה.
מדהימה ובלתי תאומן העובדה המופלאה כי כשנתיים בלבד
לאחר שהרבי הריי"צ מדריכו בדרכי לימוד "גמרא בעיון רב ועמוק היטב",
מתעלה ר' זלמן גבוה מעל גבוה עד כי תוך פרק זמן כה קצר ובגיל כה צעיר הוא מוסמך לרבנות
בידי גדולי הרבנים. אין זאת אלא שכישוריו הנדירים חברו לנתינת הכוח המוענקת בידיו מאת
הרבי, המוצאת לה קליטה בקרקע פורייה, מורשת זכות אבותיו ואבות אבותיו.
•
שמי אירופה החלו מתקדרים בעבים. ענני מלחמת העולם
השנייה שהניפה את הכורת על חיי מיליוני יהודים החלו מתקרבים. סנהדרין של ליובאוויטש
שידעה עד כה גלויות נודדת מוורשה לאטווצק. לא בית הרבי ובני משפחתו בלבד תוקעים יתד
באטווצק. אף סניף האם של ישיבת 'תומכי תמימים' קובע את אוהלו כאן.
כל מחצית השנה הראשונה של ההתיישבות באטווצק שימש
ר' זלמן כמזכיר הרבי. במסגרת תפקידי, סיפר, הייתי נוהג להכניס את הקהל ל'יחידות'. יושב
הייתי ליד שולחן אצל דלת היכלו של הרבי ושם נוהג היה הקהל לבוא ולבקש להיכנס אל הרבי
ואני הייתי המוציא והמכניס.
זיכרונותיו של ר' זלמן מוליכים אל הימים הראשונים
באטווצק. "הרבי התאכסן במלון. בעל המלון היה 'פוילישער חסיד' בשם וידרשל. תנועת
ההתבטלות של חסיד זה כלפי הרבי נחקקה בזיכרוני לכל החיים. עליו ראיתי את הפתגם אשר
היה מרגלא בפומיה דרבי בו הפליא את מעלת ה'ביטול' של פוילישער חסיד לרוסישער רבי.
"בשמחת תורה, בעת ההתוועדות החסידית שנערכה
בקומה הראשונה של המלון, התאסף קהל גדול של חסידים. החסידים רקדו חזק והבניין כולו,
שהיה עשוי עץ, רעד. בעל המלון החסיד הודיע לחסידים כי זו סכנה וכי הבניין עלול להתמוטט
על יושביו, אבל הקהל המשיך בריקודים עזים. אותו פוילישער חסיד הזה ניגש אל הרבי, תוך
כדי הריקודים הנלהבים ואמר: רבי, הבית רועד. כל הבניין יכול ליפול.
פניו הקדושות של הרבי היו לוהטות עת השיב לו: 'הגמרא
אומרת שהעולם עומד על עמודים וכי עליהם נאמר 'ומתחת זרועות עולם'. בלשון הקבלה אלו
'זרועות דא"ק' ('אדם קדמון'). זרועות אלו יחזיקו גם בית זה'. בעל המלון שמע את
הדברים ומיד אמר בביטחון גמור: אם הרבי אומר שהבניין יישאר על תילו, אני רגוע.
הוא נותר על מקום עומדו בלי שבפניו נראה אף לא שמץ
של דאגה. היות ועמדתי קרוב מאוד למקום עומדו של הרבי, שמעתי היטב את חילופי הדברים.
זכור לא אשכח כיצד הבטתי בהשתאות על בעל המלון שאינו חסיד של הרבי. שווה בנפשך, אמרתי
לעצמי ואף עתה, 68 שנה לאחר אותו מעמד, כשאני יושב וכותב זאת, הנני אומר לעצמי, כל
רכושו עלול להתמוטט אל מול עיניו. הבית כולו רועד. אמות הסיפים זעים ונעים. אבל הוא
עומד שלו ורגוע. כי הרבי אמר שזרועות דא"ק יחזיקו את הבניין. יצאתי מכליי בראותי
זאת במו עיניי", מעיד ר' זלמן בהתרגשות.
בערב יום כיפור הכניס ר' זלמן לחדרו של הרבי את
התרנגול לכפרות. "לאחר שהגשתי לרבי את התרנגול, שאלתי מתי עליי לקרוא לשוחט. בתגובה,
הורה לי הרבי לעזוב את החדר. לא קלטתי את פשר הדברים והרהבתי לשאול את הרבי, מדוע הרבי
מורה לי לצאת החוצה. הרבי לא השיב אלא ביקש ממני להמתין בחוץ באומרו כי ידבר עמי רק
לאחר שאקח את התרנגול מן החדר, לכשיסיים את עריכת הכפרות. מאוחר יותר אמר לי הרבי:
לפני התרנגול אין להזכיר את המילה שוחט, שחיטה או כל מילה הקשורה בכך".
•
עבודתו כמזכיר בשירות הרבי באטווצק אצרה בתודעתו
זיכרונות לא מעטים אותם טרח וכתב לימים. אולם לא מעט חוויות אישיות, בינו לבין הרבי,
היו מנת חלקו בימי אטווצק, אם כחסיד, אם כמזכיר.
פעם אחת, סיפר לימים, נכנסתי אל הרבי ליחידות שנמשכה
זמן רב. מפאת הזמן הרב שנמשכה היחידות, נהייתי מבולבל מאוד עד כי בתום היחידות לא יכולתי
לפתוח את הדלת. הרבי ראה שאני מנסה ואיני מצליח לפתוח את הדלת כי חלשה דעתי. הרבי לא
רצה להבהילני עוד יותר לו היה קם בעצמו ופותח את הדלת. הרבי חייך אפוא אליי כדי להרגיעני
ותוך כדי כך צלצל שוב ושוב בפעמון עד שמישהו בא לפתוח את הדלת.
ושוב מעשה ביחידות אישית שלו באוטווצק שבמהלכה כמעט
התעלף. כדי שלא יתעלף אל מול פני הרבי, ברח ר' זלמן בעיצומה של היחידות לאחד החדרים
המרוחקים בבית הרבי. לא חלפו אלא דקות ספורות ולפתע הרבי מופיע מלוא קומתו בחדר ושואל
את ר' זלמן להרגשתו. הרבי שאל אם שתה משהו מאז הבוקר ושהה במקום עד שישוב ר' זלמן אל
עצמו ואז אמר לו: בוא חזרה ליחידות.
בכל מקום אליו היה הולך הרבי היה נוטל עמו מזוודה
עם הכתבים. ר' זלמן היה נושא עבור הרבי את המזוודה. "זה דבר יקר מאוד וזוהי זכות
גדולה לשאת זאת", הטעים באוזניו הרבי לא אחת.
לעומת זאת, בהזדמנות מסוימת באטווצק, ביקש ממנו
הרבי שילווה אותו לבית הדוד הורנשטיין28.
ויהי הדבר לפלא בעיני ר' זלמן שהרבי מעדיפו כמלווה במקום חסיד מבוגר (ר' שמעון גרינברג)
שהיה שם אך הוא לא ההין לפצות את פיו. רגעים ספורים אחר היציאה מהבית, נעצר הרבי בהילוכו
כשהוא מנמק: "אני מפחד להשאיר אותך לבד בבית עם הכתבים".
•
פעם אחת, מספר ר' זלמן בזיכרונותיו, הגיע לאטווצק
בפתאומיות הרב אברהם קלמנוביץ ואמר שהיות ויש לו נושא חשוב לדבר עם הרבי, מבקש הוא
שאכנס לשאול האם הוא יכול תכף ומיד להיכנס. נכנסתי אל הרבי ושוב יצאתי ואמרתי לרב קלמנוביץ
כי הוא רשאי להיכנס מיד.
בצאתו סיפר לי הרב קלמנוביץ את הבעיה שבעטיה הבהיל
עצמו אל הרבי. בספרו זאת דיבר בהתפעלות רבה על כך שהרבי השמיע זה עתה תשובה מאוד טובה
שהצילה את כלל ישראל.
הבעיה שאותה העלה הרב קלמנוביץ נבעה מיוזמה חדשה
של 'הליגה המאוחדת' (מעין זרוע בינלאומית שפעלה באותם ימים, במתכונת דומה לזו של האו"ם)
לקבוע שינוי בלוח האזרחי שלפיו יומה האחרון של כל שנה יהיה באופן קבוע בשבת ואילו היום
הראשון הקבוע של כל שנה יהיה ביום ראשון. קביעה זו, לו יצאה אל הפועל, הייתה מציבה
בסכנה את שמירת השבת של המוני יהודים. הרב קלמנוביץ היה שליחם האישי של שורת ראשי ישיבות
ומנהיגים תורניים שלא ידעו כיצד להתמודד עם הכוונה החדשה של הליגה.
הרבי השיב לרב קלמנוביץ כי אין להתווכח עם אנשי
הליגה אלא לבקש לדחות את הדיון בנושא למועד מאוחר יותר בנימוק שהרבנים מבקשים לשקול
את הנושא ולאחר שיתיישבו בדעתם יודיעו אם הם מוכנים להצעה. הליגה ניאותה לדחות את הדיון
עד שהרבנים יאמרו את דברם. בינתיים קרסה הליגה המאוחדת, המלחמה פרצה והגזירה בטלה.
כשיצא הרב קלמנוביץ מחדרו הקדוש של הרבי, לא ידע
את אשר יעלה בגורל הליגה אולם בעיני רוחו קלט על אתר את חכמתה של העצה שהעניק הרבי,
שלא לפתוח בוויכוח עם הליגה שעלול היה לגרור אנטגוניזם וקביעת עובדה באורח חד צדדי,
אלא לבקש, באופן לגיטימי ומתקבל על הדעת, דחייה לשם דיון מסודר.
"כשלעצמי", ציין ר' זלמן בזיכרונותיו,
"הנני רואה בסיפור זה מופת גלוי, לא רק בעצם ביטול הגזירה שעלולה הייתה להביא
לחילול שבת המוני אלא אף בכך שכל עולם התורה, לרבות ראשי הישיבות 'המתנגדים', קיבלו
כאחד את עצת הרבי ונהגו על פיה. גם בכך הייתה ישועה לכלל ישראל. כי מחלוקת לא פרצה
ואדרבה, שלום שרר בין כל המחנות. וכשיש שלום, אפשר לפעול רבות, בעליונים ובתחתונים".
בהתפלפלות אופייניות מוסיף וכותב ר' זלמן בזיכרונותיו:
"יש אמרה של רבי חסידי על המופת שהיה בזמן תלמי המלך, עת ביקש שהחכמים יתרגמו
לו את התורה, ושבעים ושניים חברים מהסנהדרין תירגמו את התורה באופן זהה בדיוק. אותו
רבי חסידי שאל מה החידוש. הם הרי היו אנשים גדולים וכל אחד הבין איך צריך לתרגם את
התורה וכיצד יש לעשות זאת באופן שלא ייצא שום מכשול. המופת היה בעצם זה שתלמי הושיב
אותם בחדרים נפרדים. רק מפאת היותם נפרדים איש מרעהו, חיברו כולם תרגום תואם של תורת
משה. אם הם היו יושבים יחד, כל אחד היה צריך להוכיח את צדקתו וחכמתו והתרגום לא היה
זהה. אף כאן, הרב קלמנוביץ ועולם התורה קיבלו את עצתו של הרבי מליובאוויטש כי שרר שלום.
כששורר שלום, אין קושיות וכלל ישראל ניצלים".
על דילמה אחרת, במועד אחר, מופיע הסיפור הבא, בזיכרונותיו
של ר' זלמן. שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה, כשכמה וכמה מקהילת חסידי חב"ד רצו לנסוע
ולהתיישב בארץ ישראל, אולם הדבר הותנה בכך שיקבלו תחילה סרטיפיקטים ולשם כך היה עליהם
להירשם ולקבל אישורים מארגונים ציוניים שיכירו בהם כנציגי מפלגות שונות. לא ידעו החסידים
כדת מה לעשות והאם הדבר ראוי. באותה עת אמר הרבי לאחי, ר' הרשל גורארי': "אם האבא
(אביו של הרבי הקודם, הרבי הרש"ב) היה בא אליי ושואל אותי מה אני מעדיף, שישמיע
באוזניי מאמר חסידות או שיענה לי על שאלה זו, הייתי אומר כי רצוני הוא שיענה לי על
שאלה זו. אבל מה אעשה, וה' העלים ממני".
ועוד אמר אז הרבי: אילו יכולתי, הייתי מכנס שלושה
גדולים – וכאן נקב הרבי בשמותיהם של הרוגאטשובער, נכד החתם סופר ור' ברוך בער לייבוביץ,
ראש ישיבת קמניץ, מורה להם לצום שלושה ימים ומבקש מהם שיכריעו בדבר.
•
באותה עת היו רבים מבני עדת החסידים מתגוררים בוורשה
ונוהגים היו לבוא לפנות ערב לאוטווצק, על מנת להיכנס בלילה ל'יחידות'. בחדר המבוא,
נוהגים היו להתפלל תפילות מנחה ומעריב. כל אימת שהרבי בא לישיבה, היו הבחורים בישיבה
נוהגים שלא לומר תחנון.
פעם אחת, כותב ר' זלמן, שאל אותי הרבי, מדוע אין
הבחורים אומרים תחנון בעת בואי לישיבה. עניתי: כשהרבי בא לעיר, הרי זה יום טוב וביום
טוב אין אומרים תחנון. הרבי הגיב באומרו: שהרבי בא זו סיבה שלא יחטאו, אבל לא סיבה
שלא לומר תחנון.
בעת הקמת הישיבה באטווצק, נקב הרבי בשמו של כל אחד
מנגידי קהילת החסידים ובסכום המדויק שעליו לתרום לטובת הקמת הישיבה. על אחד מהם, שהיה
בעברו עשיר גדול ולימים ירד מנכסיו, אמר הרבי סכום גדול שהיה מעל ומעבר ליכולותיו.
הלה נכנס ליחידות ואמר לרבי כי נכון לעכשיו אינו יכול להרשות לעצמו לתרום סכום כה גדול.
הרבי ענה לו: לתת, תיתן ממילא. העבודה שלי היא לפעול שזה יהיה בשמחה ובטוב לבב.
"ביום מן הימים", מספר ר' זלמן ביומנו,
"כשהכנסתי אנשים ליחידות הופיע חבר שלי, אפרים. את שם משפחתו שכחתי במרוצת השנים29. כשמסרתי לרבי
את שמו, אמר הרבי כי ייכנס למחרת. שאלתי את הרבי, מדוע לא ייכנס היום, הרי הוא בחור
נעלה ('געהויבענער בחור'). הרבי הגיב: בגלל שהוא נעלה, צריך אני יותר להתמסר אליו.
היום אין לי זמן לכך".
"לילה אחד הורה לי הרבי להצטרף אליו לאמירת
קידוש לבנה. עצים רבים הקיפו את אזור בית הרבי באטווצק והרבי הלך אנה ואנה כדי שיוכל
לקדש את הלבנה, שלא מתחת לעץ. תוך כדי הליכתו של הרבי, נתקל הרבי בחוט ברזל ומעד קלות.
כששב להיכלו נתן לי הרבי כסף עבור 'משקה', שחסידים יתוועדו לרגל הנס שאירע".
ביום טוב הראשון של פסח, לא היה קהל רב בבית הרבי.
שב ומספר ר' זלמן: "לשולחן הסדר ישבו רק בני משפחתו של הרבי ואני, חברי ר' מאיר
גלזמן ופייוול גרינער, שאז היה המלמד של נכדו של הרבי. לפני הסעודה, הודיע נכדו של
הרבי, בשם הרבי, היכן יישב כל אחד. כשהגיע הסדר ל'שולחן עורך', התביישתי לאכול. לא
יכולתי לגעת בצלחת. יושב הנני בשולחן הסדר של הרבי וכיצד זה אפצח בסעודה כאחד האדם.
כשהרבי הבחין בכך, חייך לעברי וכשפניו צהובות פתח בסיפור על החסיד הנודע רבי יקותיאל
ליפלר והדברים ששלח לו הרבי הצמח צדק. המסר הבוהק של הסיפור היה: כשהרבי נותן, יש לקחת".
מסר זה נחקק בתודעתו של ר' זלמן ונתן את אותותיו
גם באורחותיו הקבועות אף בימי 'הדור השביעי' בו זכה והיה קרוב ומקורב לרבי ולביתו.
כפי אשר מעיד נכדו: "סבא נטל הוראה זו של הרבי הריי"צ, שנאמרה לו על שולחן
ליל הסדר, כהוראה בחיים. מכוח הוראה זו הקפיד כל השנים לקבל שטר של דולר מידיו הקדושות
של הרבי, בכל אחת מהחלוקות הרבות, מאז עלותו של הרבי על כס הנשיאות, לכל אורך השנים.
וכן בכל מעמד כל חלוקה מכל סוג שהוא. באותה מידה הורה לצאצאיו לנהוג כן מבלי להחמיץ
שום מעמד חלוקה באשר הוא. אם אירע שלא היה בבית חיינו בעת חלוקה, מבקש היה שמישהו יעבור
לפני הרבי וייטול עבורו. כי אוזניו שמעו ולא זר את הוראת הרבי: כשהרבי נותן, יש לקחת".
•
עוללות הזיכרונות שנספגו בדמו של ר' זלמן, ואשר
בסייעתא דשמיא נרשמו על ידו למען הדורות הבאים, טומנים בחובם מוסרי השכל חסידיים אודות
עושר היוקרה של יראת שמים חסידית, שזַכּוּתה מאירה כזוהר הרקיע.
פעם, בהתוועדות השבת אצל הרבי באוטווצק, החל החסיד
הקשיש ר' שלום קרול לשורר את הניגון העממי על המילים 'ידיד נפש'. חיוכים החלו להתפשט
עד מהרה בקרב קהל החסידים שהסב להתוועדות בשל קולו. הרבי נענה ואמר: "לאכט ניט,
עס איז יארן פון אמת" (אל תצחקו, אלו שנים של אמת).
בפולין נהגתי להכניס את דברי הדואר אל הרבי. פעם
סיפרתי לרבי כי החסיד ר' שמואל ליס שלח לרבי שני זלוט'ס כדמי 'מעמד' (שני זלוט'ס היו
אז סכום פעוט השווה לכשלושים סנט). כשנכנסתי לרבי פעם נוספת עם דברי הדואר, שאל אותי
הרבי היכן הם שני הזלוט'ס. לא הבנתי מדוע הרבי מתעניין בסכום כסף כה מועט. מאוחר יותר
התחוור לי העניין לאשורו. ר' שמואל היה יהודי בעל דרגה ומרום מעלתו התמסר בשירות הרבי
לפתיחת ישיבות שבהן שימש כמלמד פשוט. המצב הכלכלי אז היה דחוק מאוד והוא כתב לרבי כי
הוא נכון לעשות את אשר יוטל עליו ולאכול 'טעג' (ימים אצל בעלי בתים, כמנהגם של בני
הישיבות באותם ימים). כששלח שני זלוט'ס לדמי 'מעמד', הרבי ייקר זאת עד מאוד, בראותו
כי יהודי זה נודב שני זלוט'ס, למרות שהוא מוכן לאכול 'ימים'.
וכה שמע ר' זלמן מפי הרבי בימי אטווצק: "איך
יכול אברך בשעת רעווא דרעווין, התגלות פנימיות עתיק, לשבת עם רגל על רגל ולאכול ענבים".
•
ביום י' בסיון תרצ"ב נישאה בתו השלישית של
הרבי הריי"צ, מרת שיינא עם בעלה הרב מנחם מענדל הכהן הורנשטיין30. החתונה נערכה
בעיר לנדוורבה, השוכנת בין וורשה לווילנה, במרחק של עשרים דקות מתחנת הרכבת של וילנה.
"לקראת חג השבועות", מספר ר' זלמן בזיכרונותיו,
"נסע הרבי ללנדוורבה, לקראת החתונה שהתקיימה במקום שלושה ימים לאחר החג. מלבד
כל בני ביתו שנסעו עמו לחתונה, לקח אותי הרבי עמו על חשבונו.
"לקראת החתונה, הגיע קהל רב שהתאכסן באכסניה
שנשכרה לשם כך. אחי, ר' הרשל גורארי', שהיה גביר גדול ובחיי היום יום משרתים שירתוהו31, הגיע ללנדוורבה
ביום החתונה עצמו. לא נותר מקום שינה פנוי עבורו. לאחר תום סעודת החתונה, נשכב הוא
לישון על ספסל.
"כשהבחור משה גיטל'ס ראה זאת, לא יכול היה
להישאר שווה נפש ואמר בהתפעלות: אצלנו אין ביטול כזה. גיטל'ס זה למד בליובאוויטש ומאוחר
יותר נסע ללמוד בישיבת מיר והיה לאחד העילויים שבה. הבאתי אותו אל הרבי32. הרבי דיבר עמו
באריכות אודות חשיבות לימוד החסידות. אבל הוא טען כי בזמננו לימוד המוסר חשוב יותר
ופועל רבות. הרבי לא הצליח לשכנעו, אבל כשהוא ראה במו עיניו כיצד איל הון בדמותו של
הרשל גורארי' ישן על הספסל, משל היה קבצן רחוב, מחזה זה טלטל אותו עמוקות עד כי הגיע
למסקנה שדרגת ביטול שכזו יכולה להיות רק בקרב מי שלומד חסידות ומתנהג בחסידות. הוא
נכנס לרבי ואמר לרבי כי מחזה זה הוא אשר החזיר אותו, הלכה למעשה, לעולמה של החסידות.
•
"כשיצא החתן", מתאר ר' זלמן בכתביו,
"עם שושביניו, "אל ה'באדעקעניש', למרות שהיה זה יום קיצי, השחירו לפתע השמים
ובתוך שניות גשם עז ניתך ארצה. הבטתי על הרבי וראיתי כיצד באחת עטתה ארשת פניו הקדושות
מרה שחורה נוראית. נבהלתי עד מאוד ולא יכולתי לשאת את המראה הנורא".
•
על הדרך בה הושגה לרבי נשיא דורנו ויזה לקראת תשרי
תרצ"ז, בימים בהם שהה בפריז, סיפר ד"ר הלל זיידמן33 את הסיפור הבא.
"היה זה ביום ראשון בשנת 1937 בעיר ורשא. בא
אליי הרב זלמן גורארי' וביקש ממני, כמזכיר בסיים ובסנט, שאשיג אשרת כניסה לחתנו של
הרבי הקודם מליובאוויטש זצ"ל, שהתגורר אז באטווצק ליד ורשה. הרבי הנוכחי היה אז
אזרח סובייטי. היה לי כבר ניסיון בעניין, בשל פנייה של החפץ חיים שהיה אף הוא אזרח
סובייטי וידעתי עד כמה קשה הדבר.
"אמרתי לר' זלמן שבנוסף לכך, הרי יום ראשון
היום ומשרד החוץ סגור. הוא הקשיב לדבריי בחוסר סבלנות ולאחר מכן הפטיר: בוא, בוא, אל
תתעכב. לא הייתה לי ברירה והלכתי ביודעי שבין כך ובין כך לא יאפשרו לנו להיכנס. בהגיענו
אל השער הנעול של משרד החוץ, ששכן ליד גן מטופח, צלצלתי קצרות בפעמון כדי לצאת ידי
חובה. אך ר' זלמן לא סמך עליי וצלצל בחוזקה.
"מיד שמעתי צעקות וקללות מאחורי הדלת של אדם
השוהה ביום ראשון למקרים דחופים. כשנפתחה הדלת, התחלתי להצטדק על חוצפתנו, בהבהירי
עד כמה מדובר במקרה חשוב ועד כמה מדובר באנשים מכובדים. הבהרתי שאני מדבר כמזכיר מועדון
הסיים ובשם הפעילים הפוליטיים של פולין כולה וכדומה.
"בקיצור, קיבלנו את הוויזה. כאשר סיפרתי זאת
מאוחר יתר לממונים עליי הם סירבו להאמין לי. אותם עצמם דחו בשלילה. כאשר הזכרתי זאת
מאוחר יותר לר' זלמן שניאורסון בפריז, לאחר המלחמה, אמר לי: אם כך, הרי סייעת לחתן
הרבי. אמרתי לו: לא, מאורע זה הציל אותי, הרי רואה הנך שאני כאן"...
•
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נקט הרבי הריי"צ,
בשבתו על אדמת אמריקה, מאמצים כבירים להצלת שתי בנותיו ושני חתניו. המאמצים להצלת הרבנית
חיה מושקא ובעלה הרבי נשאו פרי וביום כ"ח בסיון תש"א דרכו רגליהם על אדמת
החופש לחופה של מנהטן.
מסכת הפעולות
וההשתדלויות להצלת בני הזוג הורנשטיין עלתה על שרטון אם כי דבר הסתלקותם הוסתר מהרבי
הריי"צ כדי שלא לצערו. ביום השני של ראש השנה תש"ג, נספתה שיינא במחנה ההשמדה
טרבלינקה. כחודש ימים לאחר מכן נספה בעלה במחנה ארור זה. ארץ אל תכסי דמם.
[11] . מיום כ"ז בניסן תרפ"ו (נדפסה באגרות קודש חי"א עמוד סב).
[12] . באיגרת מיום י"ב באייר תרפ"ו (נדפסה לראשונה ב'זכרון הרש"ז
גורארי'', עמוד ב).
[13] . הר"ר יחיאל צבי הירש.
[14] . מיום כ"ח בתשרי תרפ"ז (נדפסה באגרות קודש חי"א עמוד עה).
[15] . באיגרת מיום מוצש"ק לך תרפ"ז (שנדפסה לראשונה ב'זכרון הרש"ז
גורארי'')
[16] . נכתבו במקורם באידיש, חלקם התפרסמו, לפרקים, בימי חייו בשבועון האידי, 'אלגעמיינער
זשורנאל' ולאחר מכן רוכזו בחוברת מיוחדת.
[17] . מיום י"ב בטבת תרפ"ז (נדפסה באגרות קודש חי"א ע' עו)
[18] . ביום י"ב באדר ראשון תרפ"ז (באיגרת שנדפסה באגרות קודש חי"א
עמוד עו).
[19] . כל קורות המאסר מופיעות בפרוטרוט, בתיאורו האישי של הרבי, בספר 'ליקוטי דיבורים'
(ח"ג עמודים 807-857, 865-887) ובספר התולדות לכ"ק אדמו"ר הריי"צ
(ח"ג עמודים 103-222).
[20] . דירתו של החסיד ר' יוסף יוזיק הורביץ, שנפטר בשנת תרע"ה וביתו שברחוב
נאלווקי 7, נשאר בידי חתנו הרש"פ זלמנוב וגם הרי"ל רסקין היה חתנו.
[21] . ה,ב.
[22] . הופיעה ב'זכרון הרש"ז גורארי'' עמוד נג, ורוב סעיפיה נעתקו להלן בפרק
'התמים'.
[23] . בתואר זה פנה הרבי הריי"צ במכתבו גם לאֶחָיו של ר' זלמן, מפאת קרבתם
המשפחתית לחתנו של הרבי, רש"ג.
[24] . ראו פרק, 'בית רבי'.
[25] . ביום שני, אדר"ח תמוז תרפ"ט.
[26] . המסע עצמו החל ביום כ"ב בתמוז והסתיים ביום ט"ז מנחם אב. כל קורות
המסע על פרטי פרטיהם, רוכזו ונערכו בספר 'מסע הרבי בארץ הקודש'.
[27] . מתוך הספר 'שמן ששון מחבריך' חלק ד' עמוד 105.
[28] . חתנו של כ"ק אדמו"ר המהר"ש.
[29] . יש לזכור כי כתיבת היומן, כפי שר' זלמן עצמו מעיד (ראו לעיל בגוף הפרק),
לא הייתה עובר להתרחשות האירועים, אלא, בערוב ימיו, כ-68 שנים לאחר מכן.
[30] . בזיכרונותיו של ר' זלמן מופיעה פסקה ממועד אחר, שדומה כי יש בנותן טעם לשלבה,
אגב אזכור נישואי בת הרבי עם הרב מענדל הורנשטיין ולו מפאת העובדה שכמעט לא נשתמרו
זיכרונות ואמירות מפיו או בהקשר לו: "פעם, בליל יום כיפור, כשר' מענדל הורנשטיין,
ירד במדרגות מהקומה העליונה, בה לן עם חמיו, ואני ישבתי למטה, הוא סיפר לי כי שמע מהרבי
שההבדל בין ראש השנה ויום כיפור, הוא שבראש השנה צריך לייגע את הגוף וביום כיפור, אדרבה".
[31] . ראו פרק אחרון, האריות.
[32] . על פעילותו הבלתי שגרתית של ר' זלמן במישור זה, ראו להלן פרק רביעי, 'רועה
את אחיו'.
[33] . בעדות מיוחדת שהופיעה בעיתון 'אלגעמיינר זשורנאל' במהדורה מיוחדת לרגל י"א
בניסן תשמ"ז והופיעה לימים בתרגום ללשון הקודש, בספר 'ימי מלך' מאת הרב מרדכי
מנשה לאופר (עמודים 473-474).
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.