פסקי הסדור

פסקי

הסדור

עירובי

חצרות

נהגו לקבץ קמח מכל בית ובית ¹⁷²⁸ בערב פסח, ועושין מצה אחת שלימה, ומערבין בה לכל

שבתות השנה ¹⁷²⁹ . ונוהגין שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל

הקהל ¹⁷³⁰ . וכשהוא מזכה צריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל

מי שיתוסף עליהם ¹⁷³¹ :

ולא יעשו עירוב חצרות בערב פסח, אלא אם כן יש ב' בתים

בחצר בית הכנסת, שיותרו על ידי עירוב זה לטלטל, ולהביא העירוב מזה לזה ¹⁷³² :

ברוך כו' על מצות עירוב ¹⁷³³ :

בדין יהא שרא לנא לאפוקי

ולעיולי¹⁷³⁴

ולטלטולי מבית לבית ומחצר לחצר ומבית לחצר ומחצר לבית ומרשות לרשות, בין בשבת זו

ובין בשאר שבתות השנה, לנו ולכל הדרים בשכונה (נוסח אחר בעיר¹⁷³⁵)

הזאת:

עירובי

תחומין

יניח מזון שתי סעודות¹⁷³⁶

מערב יום טוב¹⁷³⁷ או

מערב שבת, או לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות¹⁷³⁸,

וקונה שביתה כאילו שם ביתו¹⁷³⁹, ויכול

להלך משם אלפיים אמה לכל רוח שירצה. והעירוב יהיה בתוך אלפיים מביתו ¹⁷⁴⁰ :

ויברך: ברוך כו' על מצות עירוב¹⁷⁴¹:

בדין יהא שרא לנא לילך ממקום זה אלפיים

אמה לכל רוח¹⁷⁴²:

ואם מערב לרבים יאמר ולפלוני או לבני

מקום פלוני¹⁷⁴³:

ואין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת¹⁷⁴⁴.

על כן צריך להודיעם קודם חשיכה שהניח עירובו בשבילם¹⁷⁴⁵:

[1728] עיקר המנהג הי' לקבץ פת

מכל בית, כמבואר בשוע"ר סי' שסו ס"א (שגובין פת מכל בית ובית ונותנים

אותם באחד מבתי החצר, שעתה אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית).

אחר כך הנהיגו לקבץ קמח ולעשות ממנו

מצה, כמבואר שם ס"י (נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה

ומערבין בה), ושם נתבאר הטעם שהנהיגו כן.

[1729] הטעם שהנהיגו לערב בערב

פסח על המצה נתבאר בשוע"ר סי' שסח ס"ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול,

הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש. ולכן נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב

פסח מחלת מצה שאינה ממהרת להתעפש, ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח, ויכולין לשמור

העירוב כל השנה).

והטעם שתהי' המצה שלימה, נתבאר

בשוע"ר סי' שסו ס"י (אין מערבין בפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה ... ולכן

נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה).

[1730] ואף ש"נהגו לקבץ קמח

מכל בית ובית", מכל מקום נהגו "שיזכה בשביל כל הקהל", מהטעם שנתבאר

שם (נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה ... ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה

מכולו חלה, אין בכך כלום, לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח,

והרי זה כאלו נתנו כל אחד קמחו לחבירו במתנה, שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל

הקהל ... ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ... אינו עירוב. וטוב לחוש לדבריו

לכתחלה ... וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל).

והטעם שצריך לזכות על ידי אחר, נתבאר

לעיל שם סי"ג (כשמזכה להם על ידי אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ...

מפני שידן כידו, ולא יצא העירוב מרשותו ... ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו

הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, הואיל ומציאתם שלו, וידם כידו ... ולא על ידי

אשתו שמעלה לה מזונות ... שמציאתה גם כן שלו).

אחר כך התחילו לנהוג, שלא לקבץ הקמח מכל

בית, אלא השמש לוקח מצה ומזכה לכל הקהל, כמבואר שם סי"ב (אחד מבני החצר יכול

ליתן פת בשביל כולם, אפילו שלא בפניהם. ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר), ובזה ודאי

צריך לזכותו לכולם על ידי אחר.

[1731] כמבואר בשוע"ר סי' שסו

סי"ב (וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכותו לכל בני החצר או המבוי,

ולכל מי שיתוסף עליהם מיום זה ואילך, שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם).

[1732] המנהג להניחו בבית הכנסת נתבאר

בשוע"ר סי' שפז ס"א (אין נוהגין עכשיו לעשות עירובי חצרות בשום חצר שיש

בה בתים הרבה, לפי שסומכין על השיתוף שבבית הכנסת הנעשה מפת, שמועיל גם לחצרות, אם

מותר לטלטל מהן לבית הכנסת. ולכן נוהגין לתלותו בבית הכנסת, כדי שיהא מפורסם

לתינוקות).

וכאן מיירי שהעירוב שבבית הכנסת אינו

מועיל לכל המבואות, כי יש ביניהם מקום שאינו מתוקן בלחי או קורה, כמבואר

בשוע"ר סי' שסה סוף ס"י (וגם במקומות שיש שם לחי או קורה או צורת פתח,

ונשבר התיקון באותו מבוי של בית הכנסת, אם נשבר בחול, כל המבואות אסורים, אפילו יש

להם תיקון בפני עצמו, אלא אם כן הוא בענין שיכולין להביא אצלם העירוב מבית הכנסת) .

ומכל מקום רוצה לעשות את העירוב בבית הכנסת, כיון שכן נהגו.

ועל זה מבאר, שאין לעשות את העירוב בבית

הכנסת, אלא באופן שהעירוב מועיל עכ"פ משהו, דהיינו כשיש ב' בתים בחצר בית

הכנסת, או שעכ"פ יש ב' בתים בחצר הסמוכה לבית הכנסת, ואפשר להביא העירוב מחצר

בית הכנסת לחצר הזאת דרך פתח או חלון, כמבואר לעיל שם (צריך להזהירם שלא יעשו

עירובי חצרות בפסח בבית הכנסת, אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת, או בחצר

הסמוכה לבית הכנסת בענין שיוכלו להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת).

ואם אין ב' בתים בחצר בית הכנסת, נתבאר

דינו לעיל סי' שסו ס"ו (מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת,

ואפילו אם יש שם דירה אחת בחצר בית הכנסת. אלא אם כן יש בה שתי דירות, שאז הן

אוסרות זו על זו עד שיערבו ביניהן, ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת,

אבל אם אין בה אלא דירה אחת, ניתנית כולה לדירה זו), ואין אנשי בית הכנסת אוסרים

עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).

[1733] בסידור באה הלכה זו בהמשך

לסדר עירוב תבשילין, ושם נתבאר שהמזכה מברך אחר הזיכוי לכל הקהל (ומי שזוכה נוטל בידו

ומגביה טפח, וחוזר ונוטל מיד הזוכה, והמזכה מברך).

אמנם כאן לא נתפרש שיברך אחר הזיכוי לכל

הקהל, ואפשר שכאן עדיף לברך לפני שמזכה. ונתבאר בשוע"ר סי' שסו סי"ח

(והערה 155 ).

הגבהת טפח נתבארה בשוע"ר סי' שסו סי"ב

(דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאילו הגביהוהו בעצמן ... וכמה

יגביהנו טפח. ואפילו אם הניחו לו על ידו המוגבהת ותלויה באויר, צריך שיגביה ידו

טפח).

[1734] בשוע"ר שם נתבאר

נוסח העירוב בחצרות (ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר

ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר).

נוסח העירוב במבוי נתבאר בשוע"ר

סי' שצה (ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי. ואם

משתתפים בפת וסומכין על שיתוף במקום עירוב, ואין מערבין בחצרות כלל ... יאמר גם כן

מחצרות לבתים).

וכן הוא הנוסח שלפנינו לעירוב המבוי

בפת, שסומכים על עירוב זה גם בחצרות, ולכן כולל גם "מחצר לחצר ומבית

לחצר".

[1735] היינו אם מערבים בשביל כל

העיר, כמבואר בשוע"ר סי' שצב ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר).

[1736] שוע"ר רס"י תח

(שיניח מזון ב' סעודות), ושם נסמן (הערה 1716 ).

[1737] נתבאר בשוע"ר סי'

תקכח ס"ב (כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך

הוא ביום טוב, וכל הלכות תחומין נתבאר בהלכות שבת).

[1738] לענין שתופי מבואות נתבאר

בשוע"ר סי' שפו ס"ו (כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו כדי ללפת בו

פת הנאכל לב' סעודות). ולענין עירובי תחומין – בשו"ע סי' תט ס"ז (ויניח

שם מזון שתי סעודות ... מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שתופי מבואות).

[1739] שוע"ר סי' תח (מועיל

לו עירובו לקנות שם שביתה בבין השמשות, שנחשוב אותו כאלו שבת שם).

[1740] גמרא ס, ב (חוץ לתחום

סלקא דעתך), ופרש"י (הא לא הוי עירוב). והטעם לזה ביאר רש"י במשנה שם ס,

א ד"ה ואסור לעירובו (דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפיים, נמצא

שאינו יכול להלך וליטלו, שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפיים לכל רוח). שו"ע

סי' תח ס"ד (נתן עירובו חוץ לתחום אינו כלום). וברמ"א שם (ויש לו תחום

מבית). כמבואר בשו"ע סי' תיא (העירוב אינו כלום ונשאר לו שביתת ביתו).

ובט"ז שם ס"ק א (דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב).

*

וכל זה הוא כשרוצה ללכת בשבת מביתו לבית

שני, שהוא פחות מד' אלפים מביתו. אבל אם רוצה ללכת בשבת מביתו לעיר אחרת גדולה,

ורוצה לקנות שביתה בעיר כדי שיוכל להלך בכולה, אזי אין העירוב מועיל בכל אופן.

כי אם העיר מתחלת תוך אלפיים אמה מביתו,

אזי אינו צריך עירוב כלל, וסגי במה שרוצה לקנות שביתה בעיר שהוא עומד בתוך תחומה,

כמבואר בשוע"ר סי' ת (מי שהיה בא בדרך ... בתחום העיר ... קנה שביתה בעיר,

ונכנס לתוכה בשבת ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח).

ואם העיר מתחלת יותר מאלפיים מביתו, הרי

אינו יכול להניח את העירוב בתוך העיר, כמבואר לעיל שאם "נתן עירובו חוץ לתחום

אינו כלום".

ואף אם נאמר שיכול להניח את עירוב תוך

אלפיים מביתו, שהוא תוך אלפיים מתחלת העיר, ויקנה שביתה בתוך העיר, ויוכל להלך

בכולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח (ראה שו"ת בית שלמה סי' נו).

מכל מקום אין העירוב יכול להועיל לו,

שהרי אם הי' קונה שביתה בתוך העיר, וביתו הוא מחוץ לתחום העיר, אם כן לא יוכל לצאת

מביתו כלל, ולא הי' יכול להגיע לעיר. וכיון שהעירוב אינו מועיל, אם כן קנה שביתה

בביתו (ולא בעיר), ויש לו תחום מביתו.

*

כל האמור לעיל הוא כשביתו אינו בתוך

העיר. אמנם אם ביתו הוא בתוך העיר, ורוצה ללכת מעיר לבית שהוא חוץ לתחום העיר, אזי

יכול להניח עירובו בסוף אלפיים מן העיר, ומשם יוכל ללכת לבית שהוא בסוף אלפיים מן

העירוב, כמבואר בשוע"ר סי' תח (שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפיים מן העיר),

ושם נסמן (הערה 1717 ).

וראה הערות ובאורים תתקנ ע' 78. א'רה ע'

69. א'רכא ע' 33.

[1741] עתים סי' פח (ומאי מברך,

בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, וברכה זו מברכין אותה על כל

העירובין, בין על עירובי תחומין). רמב"ם פ"ו הכ"ד (כשם שמברכין על

עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין). מ"מ שם (וכן כתב

בספר העתים, ומוסכם הוא מן הגאונים ז"ל). טור ושו"ע סי' תטו ס"ד (כשמניח

עירובי תחומין מברך על מצות עירוב).

[1742] רמב"ם שם (ואומר בזה

העירוב יהיה מותר לי להלך למקום זה אלפיים אמה לכל רוח). טור ושו"ע שם (ואומר

בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפיים אמה לכל רוח).

[1743] משנה פב, א (כיצד משתתפין

בתחומין, מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עיר). רמב"ם שם (ואם היה אחד

מערב על ידי רבים אומר, בזה העירוב יהיה מותר לפלוני או לבני מקום פלוני או לבני

עיר זו להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח). טור ושו"ע שם (ואם מערב לרבים

אומר יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני).

[1744] גמרא פא, ב (שאין מערבין

לאדם אלא מדעתו ... בעירובי תחומין), ופרש"י (חוב הוא לו, שמפסיד לצד האחר,

ושמא אינו נוח לו). טור ושו"ע סי' תיד ס"א (אין מערבין ערובי תחומין

לאדם אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה).

[1745] משנה פב, א (וכל שקיבל

עליו מבעוד יום מותר, משתחשך אסור, שאין מערבין משתחשך). טור ושו"ע סי' תיג (אם

לא הודיעו מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך).