שלב שלא לילד הבהמה בשבת

שלב שלא לילד הבהמה בשבת

ובו

ג' סעיפים

א אין מילדין את הבהמה ¹¹⁴¹ , ולא אפילו מסעדין ¹¹⁴² , דהיינו לאחוז בולד שלא יפול לארץ ¹¹⁴³ , וכן שאר צרכי הולד שהתירו לטרוח בהם ביום

טוב כמ"ש בסי' תקכ"ג ¹¹⁴⁴ , אסור לטרוח בהם בשבת ¹¹⁴⁵ :

ב אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה, ולא סכין

מכתה בשמן ¹¹⁴⁶ , שאסור לטרוח בשביל בהמה. במה דברים

אמורים בגמר מכה, שאינו עושה לה אלא לתענוג בעלמא, אבל כשלא נתרפאה המכה, שיש לה

צער ממנה, מותר לטרוח בשבילה ¹¹⁴⁷ :

ג אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול

להריצה בחצר כדי שתתייגע ותתרפה ¹¹⁴⁸ . ואע"פ שזהו רפואה לה, ועל כל

רפואה גזרו משום שחיקת סמנים, מכל מקום ברפואת בהמה לא גזרו, מפני שאין אדם בהול

כל כך על רפואת בהמתו שיבא לשחוק סמנים ¹¹⁴⁹ . וכן אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי

שתצטנן ¹¹⁵⁰ .

ואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות,

מותר לומר לנכרי להקיז לה, שמתוך שאדם בהול על מיתת בהמתו, אם לא נתיר לו על ידי נכרי

יבא להקיז בעצמו ¹¹⁵¹ :

[1141] משנה

קכח , ב (אין מילדין את הבהמה ביום טוב). טור ושו"ע ס"א (אין

מילדין את הבהמה בשבת).

[1142] משנה

שם (אבל מסעדין), ופרש"י (אותה ביום טוב). רא"ש פי"ח

סי' ד (ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין איום טוב דוקא קאי, או דלמא אפילו בשבת

שרי, והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מילדין תניא). ט"ז שם (והטור

כתב להתיר אפילו בשבת, ותמה ב"י עליו, כיון דר"י נסתפק ביה). מ"א

סק"א (משמע אפילו לסעדה אסור). והיינו ממה שלא כתב בשו"ע שמותר

עכ"פ לסעדה.

[1143] רב

יהודה בגמרא שם (כיצד מסעדין, רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול לארץ). ט"ז

שם (פירוש אוחז בולד שלא יפול לארץ).

[1144] ס"ג-ד

(אין מילדין את הבהמה ביום טוב, דהיינו שאסור למשוך הולד מן הרחם, אבל מסעידין

אותה בלידתה, דהיינו שאוחז בולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך

פיו. בהמה טהורה שריחקה ולדה, מותר לזלף עליו מי שלייתה (פירוש ששורין את השליא

במים), וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כדי שיכאוב לה ותזכור צער הלידה ותרחם עליו).

וכל אלו אסורים בשבת, כמבואר במלבושי

יום טוב (ושום צרכי לידה אין עושין, אפילו לסעדו, וכל הני דבסימן תקכ"ג). אליה

זוטא ס"ק א (מלבושי יום טוב ונחלת צבי הסכימו דהוא הדין לכל צרכי לידה

שבסימן תקכ"ג, ואפילו לסעדו אינן עושין).

[1145] רש"י

במשנה שם (איכא טרחא יתירה) . ט"ז

ס"ק א (הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתירה).

וכן הוא לקמן ס"ב (שאסור לטרוח

בשביל בהמה), ושם נסמן (הערה 1147 ).

[1146] ברייתא

נג , ב (סכין (שמן, רש"י) ומפרכסין (גלדי מכה) לאדם. ואין סכין

ומפרכסין לבהמה). טור ושו"ע ס"ב (אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה).

היתר הסיכה והפרכוס באדם נתבאר לעיל

סי' שכח סכ"ח ( מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן).

[1147] מסקנא

דגמרא שם (סכין ומפרכסין לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה, מאי לאו דאיכא מכה

ומשום צער, לא, דגמר מכה ומשום תענוג), ופרש"י (שנתרפאה המכה, וסיכה ופירכוס

משום תענוג). טור ושו"ע שם (והני מילי בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג, אבל

בתחלת מכה, דאיכא צערא, שרי).

וכן הוא לעיל ס"א (אסור לטרוח

בהם בשבת). סי' שה סי"א ( לא התירו לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה,

אלא בשביל צערה), וסי"ב (ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה), ושם נסמן.

[1148] ברייתא

שם, וכרבא דפסק כרבי יאשיה (בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר (גזירה בכל

רפואה אטו שחיקת סממנין, רש"י) בשביל שתתרפה (שיהיו מיעיה רפויים בשילשול

ומוציאה רעי, רש"י), ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי אושעיא). טור ושו"ע

ס"ג (אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא).

[1149] רי"ף

כד, ב (ולא קא גזר משום שחיקת סממנין). ט"ז סק"ב (דאע"ג דזהו רפואה,

וברפואה גזרו משום שחיקת סמנים, ברפואת בהמתו אין אדם בהול כל כך שיבא לשחוק סמנים),

וכנסמן לקמן (הערה הבאה).

[1150] רי"ף

כד, ב (שמע מינה לית הלכתא כי הא דתנן בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל

שתצטנן, אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אלא אפילו בהמה נמי

מעמידין אותה במים. דהאי תנא דאסר, משום שחיקת סממנין הוא דאסר, ובהא איפסיקא

הלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין, דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו

דליתי סממנין), ו רמב"ם פכ"א ה"ל (ואם אחזה דם מעמידין אותה

במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחק לה סמנין), על פי מה דאיפסקא הלכתא כרבי

יאשיה, ודלא כברייתא שם . טור ושו"ע ס"ד (אם אחזה דם, יכול להעמידה

במים כדי שתצטנן). מ"א ס"ק ב (דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו כדי

שיבא לידי שחיקת סמנים).

ולענין אדם, נתבארה הלכה זו לעיל

סי' שכח ס"ח (מי שאחזו דם ... אם אין בו חשש סכנה, מותר לו להצטנן במים).

[1151] מרדכי

רמז שמ (בהמה שאחזה דם, אם ספקא הוא שאם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לנכרי

להקיזה, דאמירה לנכרי שבות, והלכתא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה פ"ק דפסחים (יא,

א) ובבכורות (לג, ב) גבי בכור שאחזו דם דאמרינן יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, ומסיק

התם טעמא כיון דאי שביק ליה מיית, אי לא שרית ליה אתי למיעבד ביה איסור דאורייתא.

וכי היכי דדחינן התם איסורא דרבנן, הכא נמי דחינן איסורא דרבנן דאמירה לנכרי שבות).

שו"ע ס"ד (ואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לגוי להקיזה).

ט"ז סק"ג (הטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו על ידי עכו"ם יעשה

בעצמו, כדאיתא פ"ק ד[פסחים] לענין בכור). מ"א סק"ג (מתוך שאדם בהול

על ממונו, אי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור דאורייתא).

הלכה זו לענין בכור, נפסקה בטור

ושו"ע יו"ד סי' שיג ס"ו (בכור שאחזו דם, יקיז). וכלל זה (אי לא

שרית ליה כו') לענין שבת, נתבאר לעיל סי' רסו ס"א ואילך. לקמן סי' שלד

ס"ב.