פסקי הסדור

פסקי הסדור

הלכתא

רבתא לשבתא ²³⁷⁸

והן

קצת אזהרות והערות להרים מכשולות ושגגות השכיחות ומצויות ולפי דעת הרבה מגדולי

הראשונים יש בהן

איסור כרת וסקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג ה' יכפר:

שלא לסמוך על היתר הנהוג ²³⁷⁹ , באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או

לקערה, להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת

ואיסור סקילה ח"ו ²³⁸⁰ . ואין תקנה רק לשפוך

מהכוס עד שיצא הפסולת מתוכו. ולא ינפח עליו ברוח פיו עד שיצא²³⁸¹. אבל מותר לנפח עליו ²³⁸² להקריבו לדופן הכוס ואז יטהו וישפוך

ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו. שכיון שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס

עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו הרי זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת ²³⁸³ ומותר כדי לשתות מיד.

וכן אם נפל לקערה שיש בה רוטב. ואפילו שומן הצף על פני הרוטב לא יזרקנו על ידי כף

עם רוטב שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב ²³⁸⁴ :

ליזהר מאד שלא לאכול בשבת

פולין (שקורין באב) בין חיין בין מבושלים בעודם בשרביטין שלהם, כי מאחר שאין

השרביט ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לדברי הכל, שהוא תולדת הדש ²³⁸⁵ , וחייב חטאת וסקילה ח"ו.

ואעפ"י ²³⁸⁶ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברים בו ²³⁸⁷ . וכן בשומשמין ²³⁸⁸ . ובעל נפש יחמיר

לעצמו גם במין קטניות (שקורין ארבעס) בעודן בשרביטן, אף שהשרביטין ראויים לאכילה,

כי אין זה היתר ברור ²³⁸⁹ :

טוב למנוע מלאכול אגוזים

ולוזים בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת ²³⁹⁰ . כי הנה אף שבעוד ²³⁹¹ שהפרי מונח בקליפתו כולו או מקצתו מותר להסיר קליפתו בידו,

ואין בו משום בורר פסולת מאוכל ²³⁹² . מכל מקום לאחר שהוסרה הקליפה, אם מונחת איזה חתיכת קליפה בין

חתיכות פרי או בין שלמים ²³⁹³ , אם מסירה משם, חייב חטאת וסקילה משום

בורר פסולת מתוך אוכל ²³⁹⁴ . אלא יברור הפרי

מהקליפות ²³⁹⁵ . ולא יגע בקליפות

כלל. ואפילו אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן, יש איסור גדול בטלטולן

משום מוקצה כנודע ²³⁹⁶ . וקשה להזהר בכל זה ²³⁹⁷ :

אף

על פי

שאין בישול אחר בישול בדבר יבש ²³⁹⁸ , מכל מקום אם חוזר

ונמחה ממנו קצת, יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו ²³⁹⁹ . ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או

מבושלים ²⁴⁰⁰ , אם יתחמם המוהל

הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת ²⁴⁰¹ ח"ו. וכן שלא לשפוך מכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער,

כי מאחר שהצוקער נמחה, יש בו משום בישול ²⁴⁰² . ולכן אין להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה, שמאחר שחוזר ונמחה,

אין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם, לפי חילוק הדעות שבשלחן ערוך, שיש אוסרים אפילו

ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה ²⁴⁰³ :

[2378] נדפסה לראשונה על ידי רבינו,

בסוף ימיו, בגליון מיוחד, יחד עם "סדר הכנסת שבת", כאמור בהקדמה לשער

הכולל (הסדור הזה [=של רבינו] נדפס פעם ראשון בחייו בשנת תקס"ג ... ונדפס בחייו

בקאפוסט שני פעמים ... ובדפוסים הראשונים שקלאוו וקאפוסט לא נמצא סדר הכנסת שבת

והלכתא רבתא לשבתא ... ונדפס אחר כך בדפין בפני עצמם). ואחר כך נדפס בכל ההוצאות

של סדורו של רבינו.

ומועתק בכתב-יד 239 פד, א (תחלתו

חסר), יחד עם מהדורא קמא של סדר הכנסת שבת (ראה לקמן הערות 2386 ; 2391 ).

בכתב-יד הנ"ל לא מופיע תאריך

כתיבתו; רק בכת"י 1064, במפתח שבתחלתו (הלכתא רבתי לשבתא תקנ"ז).

[2379] ההיתר שהובא בשוע"ר סי'

שיט סכ"ד ( אם נפלו זבובים לכוס, לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס,

שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל, שאסור אפילו כדי לאכול מיד. אלא יקח גם מן המשקה

קצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר כלל), ושם נסמן (הערה 1976 ).

[2380] הטעם לזה נתבאר לעיל שם

(הערה 1977 ).

[2381] כמבואר בערוך ערך זר (ואילו

נטל בידיו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו בפיו, זה הוא זורה). רבינו חננאל עד, א

(וכן אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ובפסולת שיש בה, וניפח בה ברוח פיו ובירר, חשוב

הוא כזורה). ספר העתים סי' רכה (ואילו נטל אדם בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר,

ונפחו בפיו, זה זורה).

ונתבאר בשוע"ר סי' שיט ס"י (ובהער ה 1897 ).

[2382] ואין בזה משום מוקצה, כמבואר

בשוע"ר סי' שח סוף סט"ו ( שמותר לטלטל מוקצה על ידי נפוח,

שאין לך טלטול כלאחר יד גדול מזה).

[2383] הטעם שזה נחשב בורר אוכל מתוך פסולת,

ראה שוע"ר סי' שיט ס"א (הערה 1838 ).

[2384] ראה בדי השלחן סי' קכה סוף אות כח. שבת

כהלכה פי"ב הע' רסח. פי"ג סעיף כג ואילך.

וכאן לא התיר לעשות באופן הנ"ל

( יטהו וישפוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו), כיון שגם זה נחשב

בורר פסולת מתוך אוכל, כמבואר בשוע"ר סי' שיט סי"ט (אבל שומן הצף על גבי

התבשיל, אסור לערותו כולו, אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני מיני

אוכלין, ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן שאינו

רוצה לאכלו, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל).

ואף שכששופך את הזבוב מהרוטב נחשב

בורר אוכל מתוך פסולת. מכל מקום כששופך את השומן מהרוטב נחשב בורר פסולת מתוך

אוכל. וטעם החילוק בינם נתבאר ב שוע"ר סי' שיט ס"א (הערה 1838 ).

[2385] נתבאר בשוע"ר סי' שיט

ס"ט (אבל (לדברי הכל) אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן (בידים

כי זהו מפרק גמור)), ושם נסמן (הערה 1891 ).

[2386] תיבות אלו (ואעפ"י ...

בשומשומין) אינם בכתב-יד הנ"ל (הערה 2378 ), וכנראה נוספו בעת מסירתן לדפוס.

[2387] שבזה הובא בשוע"ר שם

לימוד זכות על מה שהעולם נהגו היתר בדבר, ושם נסמן (הערה 1894 ).

וכאן אוסר בזה. וראה משב"ז על

הט"ז ס"ק ד (אפילו כבר נתקן (מענין ניתוק) ממקום גדילתן, ועדיין מונחים

בשרביטין סתומים). ובבדי השלחן סי' קכו ס"ק ה (אע"פ שכבר ניתקו הקטניות

בפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא

הקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר מלאכת הדישה).

וראה חידושי צמח צדק מו, ד (שבסידור

גבי פולין כתב אע"פ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי בישול כו' ... הסידור

כתב זמן רב אחר השו"ע).

[2388] שגם הם גדלים בתוך שרביטים.

[2389] שבזה הובא בשוע"ר שם

לימוד זכות על מה שהעולם נהגו היתר בדבר, ושם נסמן (הערה 1892 ).

וכאן מחמיר בזה. וראה חדושי צמח צדק עד, רע"א.

אגלי טל ערך דש ס"ק טו אות יד (בעירובין כ"ח, קור אינו מטמא טומאת

אוכלין הואיל וסופו להקשות, עיי"ש בתוס' ד"ה קור, ואם כן הוא הדין

שרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. וכן כתב הב"י יו"ד

סי' פד דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ... ואם כן הוה ליה מפרק

אוכל מפסולת). ובתוס' עירובין שם (קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי

דיקלא אדעתא דקורא).

ואם מכניסם לפיו עם השרביטין, דן בדעת רבינו בתולדות שמואל, דש

סי' יג אות יא, וסי' יד אות ה.

[2390] והיינו שאף שאין איסור

בשבירת קליפת האגוזים משום מפרק, כמבואר בשוע"ר סי' שיט ס"ט (אגוזים

לוזים או אגוזים גדולים ... שיכול לשברן ולאכלן כך בלא פירוק ... מותר לשבר ולקלוף

מהן קליפה הדקה שעל גבי הפרי תחת הקליפה הקשה הנשברת, שאין איסור מפרק שייך אלא

בקליפה העליונה).

מכל מקום טוב למנוע מזה בשבת, מחשש

בורר ומוקצה.

[2391] תוקן על פי כתב-היד

הנ"ל (הערה 2378 ).

[2392] והיינו שבעוד שהפרי מונח

בקליפתו דינו כשאר פירות בקליפתן שמותר לקולפן בשבת.

ואף דאמרינן בירושלמי פ"ז ה"ב (דשחק תומא (שומים)

... כד מבחר בקליפייתא (שנוטל אותם מן הקליפות, חייב) משום בורר).

מכל מקום פירש בס' התרומה סי' רכ (אבל כי רוצה לאכול ... שרי

לקולפן לאוכלן מיד). והיינו שאף שכשקולף את הפירות הוא נוטל את הפסולת מן האוכל,

מכל מקום זאת היא דרך אכילת הפירות, ודינו כבורר אוכל מתוך פסולת, דשרי רק לאלתר,

כמובא בשוע"ר סי' שיט ס"א (הבורר אוכל מתוך הפסולת שלא לאכול לאלתר, אלא

להניחו לאכלו לאחר זמן, אפילו בו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב).

וכן נפסק ברמ"א סי' שכא סי"ט (אסור לקלוף שומים

ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר שרי), ובמ"א שם ס"ק ל (אסור לקלוף

משום בורר ). ופירש במאמר מרדכי שם ס"ק כא (ויש לדקדק, דכיון דהקולף

בכלל בורר הוא, ליתסר אפילו לאכול לאלתר, דהא הדבר ברור, דמי שקולף תפוחים ושומין

ובצלים, נוטל הפסולת ומניח האוכל, דהפסולת מקיפו לאוכל מכל סביביו, וכבר נתבאר

לעיל סי' שיט, דבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו לאוכלו לאלתר חייב. ונראה דכיון שאי

אפשר בענין אחר, ודרך אכילתו בכך, לא מקרי זה בורר פסולת מתוך אוכל, שאינו אלא

לאכול התוך, וכל שהוא לאלתר שרי, אבל להניח אסור, דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת

כנ"ל) .

וכן נפסק בשוע"ר סי' שיט ס"ט (רק שיזהר שלא יקלוף

אלא מה שצריך לאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה ... מותר להוציאה מהם כל מה

שרוצה לאכול ממנה לאלתר. אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור ברירה), ומצויין

שם (הערה 1888 ) למ"א הנ"ל בסי' שכא ס"ק ל.

ולכאורה נראה שגם כאן הכוונה היא

כן, שבהסרת הקליפה מן הפרי, "אין בו משום בורר פסולת מאוכל"; אלא דינו

כבורר אוכל מתוך פסולת, כיון שהוא כדרך אכילתו, שלכן לא הותר אלא לאלתר.

*

אמנם ברא"ש ביצה פ"א סכ"ג (נראה לי דאגוזים

ובטנים שנשתברו ומונחין עדיין בקליפתן, אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי

שם פסולת עלייהו, כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפרי, ולא דמו לעצמות וקליפין

שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל). ופירש ביש"ש ביצה פ"א סוס"י מב (הכא

מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל

בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו).

וכן נפסק ברמ"א סי' תקי ס"א (ולוזים ובטנים שנשברו

ועדיין בקליפתן לא מקרי הקליפה פסולת, כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין).

והקשה המ"א שם ס"ק ד (וצ"ע דהא כתב הב"י סוס"י

שכ"א בשם הירושלמי הקולף שומים ובצלים הוי בורר). וכן הוא בפסקי דינים צמח

צדק יד, רע"ג (וצ"ע דהא בשו"ע סוס"י שכ"א פסק רמ"א

דכדי לאכול לאלתר שרי).

ותירץ האליה רבה שם ס"ק ד (ונראה לי דלא

קשה מידי, דשם מיירי שעושה להניח, דבזה גם הכא אסור, אבל כשקולף לאכול לאלתר מותר,

אף לברר הפסולת, כמו שקולף הקליפה). והיינו שאף שהרמ"א כתב "לא מקרי

הקליפה פסולת", מכל מקום מפרש האליה רבה שהכוונה היא שדינו כבורר אוכל מתוך

פסולת, שמותר לאלתר.

וכן פסקו המ"א שם, והט"ז

שם ס"ק ג, שלא כדעת הים של שלמה.

וכן בדברי רבינו כאן, נתפרש כן בפסקי דינים צמח צדק יד, ד

(עמ"ש בסידור גבי אגוזים בעוד שהפרי כו' מותר להסיר קליפתו כו', לכאורה זהו

ע"פ דעת רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סוף סי' מב ... ואפשר לומר ...

בעוד שהפרי בקליפתו לא שייך בורר).

וכן הוא בשו"ת דברי נחמי' סי' כא כח, א (מדברי מוח"ז

רבנו בסידור דין ב' משמע דסבירא ליה, דבקולף לא שייך בורר כלל, והוא

כרמ"א (ורש"ל) סי' תק"י ס"ב).

ואם כן יוקשה גם על זה מהמובא לעיל

משוע"ר סי' שיט ס"ט, כדעת בעל התרומה, על האמור כאן, כדעת הרא"ש.

ולא מסתבר כל כך שרבינו חזר כאן ממה שפסק בשו"ע שלו, והתיר לגמרי, שלא לחשוש

לדעות הפוסקים האוסרים שפסק כדעתם בשו"ע שלו.

אמנם מסיק בשו"ת דברי נחמי' שם

(ועיי"ש באליה רבה מתרץ קושית מ"א מסוס"י שכא הנ"ל). והיינו

שכן אפשר לפרש גם בדברי רבינו בהלכתא רבתא לשבתא.

וגם בקצות השלחן סי' קכה סי"ז

העתיק דברי רבינו כאן, ופירש בבדי השלחן שם ס"ק מה (היינו בסמוך לסעודה ...

אבל שלא לאכול לאלתר, יש לאסור). וביאר דבריו בהערותיו שבסוף קצות השלחן ח"ה

סו, א (שהרי אדמו"ר כתב מותר להסיר קליפתו "בידו", ואין בו משום

בורר, ומבואר דרק ביד מותר להסיר הקליפה, אבל בכלי אסור, ומוכח דשייך בזה ענין

בורר, וההיתר הוא רק סמוך לסעודה).

וכן הוכיח בשבת כהלכה סי' יג הערה לה (וכן משמע גם ממה שהתנה

את היתר הסרת הקליפה שצריך להית "בידו", הרי שברור שפעולה זו מוגבלת

בדיני בורר אוכל מפסולת, שצריך להיות דוקא בידו). ובתוספת ביאור שם אות א (ולכן

מדגיש שאין בזה "משום בורר פסולת מאוכל", אבל בפירוש יש בזה ההגבלות של

ברירת אוכל מפסולת). וראה עוד בזה שם פי"ב הע' רנב. ביאורים שם אות כב.

פי"ג סעיף יג. ביאורים שם אות א.

ואף שעיקר קליפת התפוחים היא בסכין (ולא "בידו"),

מכל מקום למדנו מכאן שלא לקלוף בכלי המיוחד לקליפה.

וכן למדנו מכאן, שלא לקלף ביצים ובצל בשבת בבוקר, אלא דוקא

קודם וסמוך לסעודה.

וכן תלוי בזה גם דין העצמות הקטנים שבדגים, כמבואר בפסקי דינים

צמח צדק יד, ב (ואם כן לדבריו גם זריקת העצמות דקים הבלועים תוך ההערינג בשעת

אכילה, אין זה ברירת פסולת מאוכל, כיון דלא הוכרו מעולם להיות פסולת עד עכשיו בעת

אכילה, ועדיף מקליפת אגוזים ובטנים הנ"ל, דלפי שהפרי מונח עדיין בהם לא נחשב

פסולת, כל שכן הוא שהם בלועים תוך ההערינג). ושם יד, ד (לפי זה צ"ע באוכל

דגים ויש עצמות קטנים בתוכם אם מותר להסיר העצמות, ולרש"ל יש לומר דשרי).

ולפי דעת הפוסקים שיש לו דין בורר אוכל מתוך פסולת, יהי' מותר

עכ"פ להוציא את העצמות הקטנות מן הדגים, בסמוך לסעודה.

אמנם נוטים כמה פוסקים להצריך הסרתן בעת האכילה ממש (ראה מה

שהובא בקצות השלחן סי' קכה בדה"ש ס"ק מד. שבת כהלכה פי"ב סעיף קכה,

ובהערות שם).

[2393] משא"כ כשמונחים זה בצד זה. כדלקמן בסמוך (אם

הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן).

וראה מ"א סוף ס"ק טו (ואפשר

דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים).

ונתבאר בקצות השלחן סי' קכה בדה"ש ס"ק יד. שבת כהלכה

פי"ב הערה כז.

[2394] כמבואר בשוע"ר סי' שיט

ס"א (נטילת הפסולת אין זו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה,

הרי זו מלאכה גמורה).

[2395] שזה מותר כדי לאכלו לאלתר,

כמבואר בשוע"ר שם (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר ... שדרך אכילה

כך הוא).

[2396] כמבואר בשוע"ר סי' שח

ס"ס ( ואם אין הקליפות ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים

וכיוצא בהן, שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים) .

[2397] והיינו שקשה להזהר: (א)

מברירת הקליפות המונחות בין חתיכות הפרי. (ב) מנגיעה בקליפות אפילו כשמונחות לבדן.

משא"כ במקום שאין לחוש (לברירה,

שאסורה מהתורה) אלא למוקצה (שאסורה מדברי סופרים), כמו בקליפת ביצים קשות לאכילה

(שהקליפות שלהם מוקצות, כיון שאינן ראויות לבהמה), לא נזכרה כאן הזהירות להמנע

מלאכלם בשבת, מחשש שמע יגע בקליפות.

וגם באגוזים אפשר שלא הצריך לחשוש

אלא בשבת, כיון שבורר הוא איסור דאורייתא. משא"כ ביום טוב שהותרה ברירה שהיא מלאכת

אוכל נפש (ולא נאסרה מדברי סופרים אלא ברירת מיני תבואה, כמבואר בשוע"ר סי'

תצה ס"ט: אסרו חכמים ... וברירת מיני תבואה ... אבל התירו ... ברירת מיני

קטניות). אפשר לא הצריך לחשוש שמא יגע בקליפתם שהן מוקצה.

[2398] כנפסק בשוע"ר סי' שיח

סי"א ( תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול) , ושם נסמן (הערה 1660 ).

[2399] ואף שבשוע"ר שם ( ומותר

אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח ), ושם סכ"ז ( מותר

להחם פת זו הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו ... בשומן הקרוש שנימוח, מפני

שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני ). וכנפסק בשו"ע שם

סט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש, במקום שהיד סולדת).

מכל מקום מסיק כאן כדעת הל בוש סוף סט"ז (ואי במקום

שהיד סולדת בו הוי ליה משום בישול ואסור, אלא מחוורתא דטעות נפל בשלחן ערוך, נראה

לי). והט"ז שם סק"כ יישב הגירסה שבשו"ע (והך מקום שהיד סולדת מיירי

עכ"פ שאינו יוכל שם להתבשל, דאם לא כן הוה אסור לדברי הכל משום בישול ...

ואין כאן ט"ס בשו"ע). הרי שלדעת הלבוש והט"ז, במקום שהשומן הקרוש

נימוח יש בו משום בישול.

וההוכחות למסקנת רבינו כאן שדבר

ה"נמחה יש בו משום בישול" (כדעת הלבוש והט"ז), האריך בהם

בשו"ת דברי נחמי' סי' כא. ובטעם הדבר מסיק שם אות ה ד"ה ושוב (דעל כרחך

החילוק הוא מצד טבע הדברים, שבדבר לח פועל הבישול השני, ולא ביבש. אם כן מה טעם יש

בזה להקל בדבר שהוא עתה לח, מטעם שהי' יבש מקודם כו').

וכעין זה נפסק בשוע"ר סי'

קנח ס"ט (כל משקה אף על פי שנקרש לגמרי, אם חוזר ונימוח, חוזר להיות תורת

משקה עליו על הנימוח). ונתבאר בשו"ת דברי נחמי' שם (עיין בההקדמה להלכות פסח שכתב דהלכות

נטילת ידים הוא סמ"ב [מהדורא בתרא] שחידש ואיזן ותיקן מוח"ז רז"ל

לבסוף, אם כן יש לומר שלבתר חזרה נשנית כו').

וראה חקרי

הלכות ח"ה נ, א. שבת כהלכה פ"ג ציונים והערות אות טז ובביאורים שם אות ח.

[2400] והיינו שכל האיסור

הוא רק כשחוזר ונמחה ממנו קצת ומתחמם המוהל הנמחה. משא"כ כשהוא יבש לגמרי אין

איסור " להחם בשר או עופות צלוים או

מבושלים".

ולפום ריהטא אינו מחלק בין

"צלוים או מבושלים", שכמו ב"צלוים" יבשים מותר להחם אותם אפילו

כנגד המדורה, כמבואר בשוע"ר סי' שיח סכ"ד (אבל כל

דבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון ... דבר האפוי או

צלוי, ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה אפילו נצטנן לגמרי). כך גם

"מבושלים" יבשים מותר להחם אותם באותו אופן.

ואף שנתבאר בשוע"ר סי' שיח

סי"ג (ולפי סברא הראשונה שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה וצליה אחר

בישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום שיכול להתחמם

שם עד שתהא היד סולדת בו). מכל מקום אין בזה הכרעה ומנהג, ולכן התיר כאן בסתם.

או נאמר שמנהגינו לחוש לדעת האוסרים

צלי אחר בישול. וכאן לצדדים קתני, שמותר לחמם "מבושלים" יבשים בבישול

אחר בישול דוקא, או לחמם "צלוים" יבשים בצלי אחר צלי דוקא. או נאמר שלא

התיר בשניהם אלא להחם אותם סמוך לתנור מבחוץ, שאפשר אין לו דין בישול ולא דין צלי.

ונתבאר כל זה לעיל שם (הערה 1700 ).

[2401] כמבואר בשוע"ר סי' שיח

ס"ט (כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו

ונצטנן ... חייב משום מבשל).

והיינו שאין חוששים לומר שיש בו בישול אחר בישול בלחות שבתוכו

שנמחה בעת החימום, אלא בכלי ראשון, מחמת חומר איסור סקילה וכרת (ראה שבת כהלכה

פ"ג תוספת ביאור אות ו). משא"כ בכלי שני לא הצריך להחמיר בזה.

וכך גם בצוקער שנימוח דלקמן בסמוך, לא הצריך להחמיר בכלי שני

אלא "שלא לשפוך מכלי ראשון". ויתבאר בהערה הבאה.

[2402] מקור החומרה הוא המובא לקמן

בסמוך במלח שלנו שנתבשל תחלה, שאף שיש מתירים, מכל מקום "אין להקל ...

והמחמיר תבוא עליו ברכה", וכן הוא גם בצוקער, אף שנתבשל תחלה, שדומה לדין

המלח.

ואף שנתבאר בשו"ת פנים מאירות

סי' פד (ראיתי במדינות אשכנז, שמביאים בשבת מים רותחים בכלי ראשון מבושלים עם עשבים

שקורין טע"א [תה], ומערים מכלי ראשון לתוך הקערות קטנות שיש בהם צוקר, וקצת

פיקפקו בדבר זה, דהוי כמבשל בשבת הצוקר. ונראה לי דהיתר גמור הוא, דהא הצוקר כבר

נתבשל בבית אומן, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, אף שהצוקר נימוח, מכל מקום יש לו

דין דבר יבש ... וכן מצאתי בהדיא שכתב הרב הגאון מהר"א בספרו מגן אברהם סי'

שי"ח ס"ק ל"א, דמלח שעושים ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול).

וכן הובאו דבריו בתוספת שבת סי' שיח ס"ק לט (ובשו"ת פנים מאירות כתב דגם

צוק"ר דינא הכי דמבשלים אותו תחלה).

מכל מקום כתב על זה בזרע יעקב סי' לט

(וראיתי להר"ב פנים מאירות ח"א סי' פ"ד דהתיר בזה, לפי שהצוקר

מבשלים אותו תחלה בעת עשייתו, ואין בישול אחר בישול עיי"ש. ולענ"ד אין

לסמוך על זה ... על כן נראה לענ"ד דטוב לערות הקאווי' קודם בכוסות, ואחר כך

לתת בו הצוק"ר).

*

אלא שמכל מקום יש הפרש בין המלח, שיתבאר לקמן בסמוך ( אין

להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה ... שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו),

מטעם האמור בברייתא,

ללישנא קמא מב, ב ( תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה).

לבין הצוקער שנתבאר כאן ( שלא לשפוך

מכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער ), משא"כ בכלי שני לא החמירו.

וכן בחימום בשר יבש " אם

חוזר ונמחה ממנו קצת", נתבאר לעיל (הערה הקודמת) שלא החמיר אלא בכלי ראשון,

ולא בכלי שני.

ואף שנתבאר בשוע"ר סי' שיח

סי"ב (ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש

דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני, ואין אנו בקיאין בהן ... יש להסתפק ספק זה גם

בשאר דברים ... ואפילו בבשר צלוי).

מכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון סי' קסח ס"ק ח (ועיין

במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו. ויש

לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת, כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך

בספק ברכה שהיא דרבנן) .

וכך גם לענין דבר יבש שנתבשל וחזר ונימוח, שיש חוששים לומר

שדינו כדבר לח שנתבשל ונצטנן, גם בזה אין חוששים לומר שמא הם דברים קלים שמתבשלים

בכלי שני, ואין דעה האוסרת בזה אף בכלי שני.

ואפשר שאף בלאו הכי המנהג להחמיר בזה הוא בעיקר בפת, כדלעיל שם

(הערה 1691 ).

ומכל מקום הנהיגו אצלינו שלא ליתן הצוקר בכוס של התה או הקפה

(שהוא כלי שני), אלא בכוס השני (שהוא כלי שלישי).

וראה מה שדנו בכל זה בשו"ת דברי נחמיה כח,

ד. ל, ב. בדי

השלחן סי' קכד סקמ"ד. קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ד ע' נו וע'

סו. קובץ הערות וביאורים גליון א'עד ע' 122. שבת כהלכה פ"ג ביאורים ח; יא-ב, ופ"א

ביאורים ט; יח. נימוקי שבת ע' רפא. שיעורי הלכה למעשה או"ח סי' לו.

כנישתא דבי רב ע' תתפז.

[2403] לענין מלח שלא נתבשל הובאו

שתי דעות בגמרא ובפוסקים ובשוע"ר סי' שיח סי"ז (שהמלח צריך בישול רב ...

ואינו מתבשל אלא על האש ... ויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט, ואסור

ליתנו אף בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה), ושם נסמן

(הערות 1725 . 1728 ).

ולענין המלח שלנו שנתבשל תחלה, נפסק לעיל שם סי"ח ( אבל

מלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים, מותר ליתנו בכלי ראשון לדברי הכל, שאין

בישול אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול זה השני ... ומכל מקום

המחמיר בו, כמו בשאר מלח, תבוא עליו ברכה), ושם נסמן (הערות 1732 . 1734 ).

ועל פי שני החששות יחד, אין להקל לתת המלח: (א) אפילו המלח שלנו,

(ב) אפילו בכלי שני. ולכן נהגו שלא לתת המלח לצלחת המרק בשבת, שאנו מחשיבים אותה

לכלי שני, מהטעם שנתבאר לעיל (סי' שיח סי"ב הערה 1699 ).