שג דיני תכשיטי אשה

שג דיני תכשיטי

אשה

ובו

כ"ד סעיפים:

תכשיטין

שצריכה לחלוץ אותן בעת טבילה

א

לא¹⁰²⁵

תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות הכרוכין לה על ראשה¹⁰²⁶, גזירה

שמא תזדמן לה טבילה בשבת, ואם יהיה לה היתר לצאת בחוטין ורצועות אלו תלך בהם גם כן

לבית הטבילה, ושם תצטרך לרפותם שלא יהיו מהודקים על ראשה שלא תהא חציצה בטבילה, ויש

לחוש שמא תחלצם לגמרי מעל ראשה¹⁰²⁷, ואחר

הטבילה שמא תשכח שהוא שבת ותביאם בידה לביתה, שלא תרצה לחזור ולקושרם על ראשה, כי רגילות

הוא אף בחול לפעמים כשחולצת תכשיטין קטנים חוץ לביתה לאיזה צורך אינה מקפדת לעולם לחזור

וללבשם אלא נושאת אותם בידה לפעמים עד ביתה. אבל אין רגילות כלל לעשות כן בתכשיטין

גדולים, כגון חגורה וסרבל שהם מעיקר המלבוש, ואינה הולכת ממקומה עד שתחזור ותלבשם,

לפיכך אין חוששין שמא תביאם בידה לביתה אחר הטבילה ¹⁰²⁸ .

ואפילו נשים זקנות שאינן צריכות לטבילה (וכן

הבתולות), אסורות לצאת ברצועות וחוטין אלו, שלא חלקו חכמים בגזרתם בין אשה לאשה¹⁰²⁹:

ב

ואם החוטין והרצועות (א) קלועין בתוך שערה, מותרת לצאת בהן, שאם תזדמן לה טבילה היא

זהירה להתיר קליעתה מבעוד יום, שבשבת אסור להתיר קליעת השער¹⁰³⁰ כמו שיתבאר¹⁰³¹.

ואם החוטין הם (חלולים עשוים מעשה רשת) (מעשה

אריגה), שאינה יכולה למותחן ולהדקן בחזקה על ראשה, ומפני כך המים באים בהן ואינן חוצצים,

מותרת לצאת בהן בשבת, אף שאינן קלועין בתוך שערה¹⁰³².

ובלבד שלא יהיו מזוהבין, שאז היא מקפדת עליהם

שלא ללכלכם במים ומסירתן מעליה קודם טבילה. וכן לא יהיו מטונפות בטיט, לפי שמקפדת

גם כן עליהם להסירם קודם טבילה, כדי שלא ימחה הטיט במים ויטנוף על בשרה בעלייתה מן

הטבילה¹⁰³³:

ג

מותרת אשה לצאת בחוטין הכרוכין בצוארה, מפני שאין אשה חונקת עצמה להדקם בחזקה סביב

צוארה, ומן הסתם הם רפוים, ואם כן אינם חוצצים, שהמים באים בהם¹⁰³⁴.

אבל בקטלא שבצוארה, והוא בגד שתולה בצוארה

כנגד לבה, ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסיים, ותוחבת בו רצועה רחבה וקושרת הרצועה

סביב צוארה, אסורה לצאת בה, לפי שהיא חונקת עצמה ברצועה זו כדי שתראה כבעלת בשר, שמתוך

שהרצועה רחבה אינה מזיקתה, והרי זו חציצה בטבילה¹⁰³⁵.

ואף אם רצועה זו רפויה על צוארה, שאינה חוצצת,

אסורה לצאת בבגד זה, אם הוא חשוב ומצוייר בזהב, גזירה שמא תחלצנו מעליה להראות נויו

לחברותיה¹⁰³⁶,

כדרך הנשים שהן שחצניות ומראות תכשיטיהן זו לזו, ואחר כך תשכח שהוא שבת ותביאנו בידה

ד' אמות ברשות הרבים¹⁰³⁷:

תכשיטין

שאולי תשלפם להראות לחברתה

ד

וכן לא תצא אשה בטוטפת, והוא כמין ציץ על מצחה ומגיע לה מאוזן לאוזן, ולא בשרביטין,

והוא גם כן כמין ציץ שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן, בין שהם של כסף

וזהב בין שהם של מיני צבעונין¹⁰³⁸.

והוא שאינן תפורים לשבכה, שאז יש לחוש שמא

תשלפם להראותה לחברותיה. אבל אם הם תפורים לשבכה, אין לחוש לכך, שודאי לא תחלצם עם

השבכה שלא תגלה שערה¹⁰³⁹.

במה דברים אמורים בנשואה. אבל בתולה שאינה

חוששת לגילוי שערה¹⁰⁴⁰, יש אומרים¹⁰⁴¹ שאסורה

לצאת בהם אף אם הם תפורים בשבכה, שמא תחלצם עם השבכה כדי להראות נויה, ואחר כך תשכח

ותביאם בידה:

ה

לא תצא בכבול¹⁰⁴², והוא

כיפה של צמר, דהיינו חוטי צמר ארוגים ברוחב שתי אצבעות כשיעור ציץ, ומניחתו סביב פניה

לתכשיט במקום ציץ¹⁰⁴³, ויש לחוש

שמא תשלפנו להראותו:

ו

לא תצא באיצטמא, דהיינו מטלית שתולין בה חוטין של צבעונין כעין גלופקרין ותולין אותה

לכלה להפריח ממנה הזבובים, שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישה לטורדו ומצטערת בו.

ואין דבר זה תכשיט לה כלל, וכמשוי הוא, ולכן לא תצא בו אע"פ שהיא צריכה לו¹⁰⁴⁴:

ז

לא תצא בעיר של זהב. יש אומרים שהוא תכשיט עגול ומציירין בו צורת ירושלים, ויש בו לשון

באמצעו שבו מחברין אותו למלבוש. ויש אומרים שהוא כעין עטרה על הראש ומציירין בו צורת

ירושלים¹⁰⁴⁵

(ולענין הלכה אין בדבר מחלוקת כלל, שלדברי הכל כל תכשיט שאפשר לה לשלפו ולהראותו אסורה

לצאת בו¹⁰⁴⁶,

בין שהוא על ראשה בין שהוא במלבושה, ואפילו אינה מצוייר, אלא שדברו חכמים בהווה בימיהם,

ופרטו כל התכשיטים שהיו בימיהם):

ח

יוצאת אשה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בה אלא אשה חשובה שאין דרכה לשלף ולהראות,

ולכן לא גזרו על כליל זה, בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט, בין שאותן חתיכות

קבועות במטלית¹⁰⁴⁷. אבל אותן

תכשיטין שכל הנשים (עשירות) רגילות בהם, גזרו עליהם אף לאשה חשובה, שלא רצו לחלק בתכשיט

אחד בין אשה לאשה¹⁰⁴⁸:

ט

רסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקשרה בהן ולהדקה

סביבותיה, מותרת לצאת בו, כיון שהוא מהודק יפה, ואין חוששין שמא יותר הקשר ותפול מעליה.

אבל אם אין בה רצועות, אסורה לצאת בה, שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה¹⁰⁴⁹:

י

לא תצא בנזמי האף, שמא תשלפם להראותם. אבל יוצאת בנזמי האוזן, מפני שאזניה מכוסות בקישוריה,

וטורח הוא לה לגלותן לשלוף מהן הנזמים להראותן¹⁰⁵⁰. ובמקומות

שנוהגין לגלות האזנים, אסורה לצאת גם בנזמי האוזן¹⁰⁵¹. ולכן

הבתולות שאזניהן מגולות אסורות לצאת בנזמים¹⁰⁵²:

מחטין

להעמיד קישוריהן

יא

דרך¹⁰⁵³

הנשים להעמיד קישוריהן במחטין, כגון מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט

זו מן התורה, אע"פ שאין עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך

לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים ¹⁰⁵⁴ .

במה דברים אמורים במחט שאינה נקובה. אבל

מחט נקובה אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם

יצאת חייבת ¹⁰⁵⁵ (ואע"פ שהוציאה אותה על ידי קישוריה

ולא בידה, אין זו הוצאה שלא כדרכה, מטעם שנתבאר בסי' ש"א¹⁰⁵⁶).

ואף מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי

כעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה ¹⁰⁵⁷ . ועכשיו נהגו להקל במחט שאינה נקובה שראשה

אחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט¹⁰⁵⁸.

והוא שמעמדת בה קישוריה. אבל אם אינה מעמדת

בה קישוריה, אף שצריכה לה לאיזה צורך שיהיה, כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן, כיון שאינה

משמשת לה לצורך לבישה, הרי היא משוי גמור, כשאין ראשה העב עשוי כעין תכשיט¹⁰⁵⁹, שאין

אדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט ¹⁰⁶⁰ . ואם הוא עשוי כעין תכשיט אסור מדברי סופרים,

משום גזירה:

טבעת

שיש עליה חותם, או שאין עליה חותם

יב

טבעת שיש עליה חותם, אינה תכשיט לאשה אלא משוי גמור, שאין דרך הנשים להתקשט בטבעת אלא

כשאין עליה חותם. ואם יצאה בה חייבת¹⁰⁶¹. ואין

זו הוצאה שלא כדרכה, מפני שלפעמים נותן האיש בחול לאשתו טבעתו שיש עליה חותם להוליכה

לבית להצניעה והיא משימה אותה באצבעה עד שמגעת לביתה, ונמצא שדרך הוצאה היא אף לאשה

לפעמים להוציא באצבעה טבעת שיש עליה חותם¹⁰⁶². וכיון

שאינה תכשיט לה חייבת עליה כשהוציאה בשבת.

אבל כשיצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה,

אבל אסורה מדברי סופרים, משום גזירה שמא תשלפנה מאצבעה להראותה ¹⁰⁶³ :

שאר

דברים שאולי תשלפם או יפלו

יג

לא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה¹⁰⁶⁴, ולא בכובלת,

והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב ואשה שריחה רע טוענתו עליה¹⁰⁶⁵, ובשבת

אסורה לצאת בו, משום גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו¹⁰⁶⁶:

יד

אם חסר לה שן אחד ומשימה שן אחר במקומה, אם הוא של זהב לא תצא בו, משום שהוא משונה

במראיתו משאר השיניים, ושמא ישחקו עליה ותטלנו משם בידה ותשכח ותביאנו¹⁰⁶⁷. אבל אם

הוא של כסף שהוא דומה במראיתו לשאר השיניים, וכל שכן אם הוא שן של אדם, מותרת לצאת

בו¹⁰⁶⁸:

טו

לא תצא במנעל הקרוע למעלה, שמא ישחקו עליה ותחלצנו מעל רגלה ותביאנו בידה¹⁰⁶⁹. ולא תצא

במנעל חדש שלא הלכה בו עדיין, שמא לא יבא למדת רגלה ותחלצנו ותביאנו בידה. אבל אם נסתה

ללכת בו מאתמול, כבר הכירה בו שהוא מכוון לה, א[ז] אינה מקפדת כלל על זה¹⁰⁷⁰.

וכל זה באשה, אבל איש מותר לצאת בין במנעל

הקרוע בין במנעל חדש שלא נסה ללכת בו מאתמול, מפני שאין האיש מקפיד כל כך על מנעליו

כמו האשה¹⁰⁷¹,

שהיא שחצנית¹⁰⁷².

ושאר מלבושים שהם קרועים או חדשים, אף האשה

מותרת לצאת בהם¹⁰⁷³, לפי שבדברים

גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששים בהם שתשלפם מעליה¹⁰⁷⁴ כמו שנתבאר

למעלה¹⁰⁷⁵:

טז

יוצאת בחוטי שיער הכרוכים לה על שער ראשה, שאינן דומין לחוטי צמר ופשתן שמסירתן מעל

ראשה כשצריכה לטבול משום חציצה¹⁰⁷⁶, אבל חוטי

שער אין חוצצין על שער ראשה, מפני ששער בשער אינו יכול להיות מהודק יפה שלא יבואו המים

ביניהם, ולכך אינה צריכה להסירם בשעת טבילה¹⁰⁷⁷.

ואפילו אם חוטין אלו הם עשויים משער חברתה,

שאינה דומה במראיתו לשער שלה, ואפילו הם משער של בהמה, אין חוששין שמא ישחקו עליה ותסירם

בידה¹⁰⁷⁸.

ובלבד שלא תצא ילדה ששערותיה שחורות בחוטין

העשויות משערות של זקנות שהן לבנות, ולא תצא זקנה בחוטין של שער ילדה, מפני ששחור על

גבי לבן או לבן על גבי שחור הוא מגונה, וישחקו עליה ותסירם מראשה ותביאם בידה¹⁰⁷⁹.

אבל לא תצא בפיאה נכרית, דהיינו קליעת שער

תלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה¹⁰⁸⁰, שמא תחלצנה

מעל ראשה להראותה, או שמא תפול מעל ראשה ותביאנה בידה¹⁰⁸¹:

יז

יוצאת בקשר שעושין לרפואה מקיטוף עין הרע שלא ישלוט, מפני שקשר זה הוא כקמיע מומחה¹⁰⁸², שנתבאר

בסי' ש"א¹⁰⁸³.

ויוצאת במוך שבאזנה שנותנת לבלוע ליחה של

צואת האוזן. והוא שהמוך קשור באזנה קשר מהודק שלא יוכל ליפול¹⁰⁸⁴.

וכן במוך שבסנדלה, אם הוא קשור בסנדלה או

בעקיבה¹⁰⁸⁵,

מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש¹⁰⁸⁶, שהרי

הוא משמש להנאת גופה¹⁰⁸⁷ כמו שאר

מלבושים¹⁰⁸⁸.

ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, מותר אפילו אין המוך קשור כלל, כיון שאי אפשר לו ליפול

משם¹⁰⁸⁹.

אבל אם הם פתוחים אפילו מצד אחד צריך לקשרו שם¹⁰⁹⁰:

יח

ויוצאת במוך שהתקינה לנדתה שיבלע בו הדם¹⁰⁹¹, אע"פ

שאינו קשור בירכותיה. שאם יפול לא תביאנו בידה מחמת מאיסותו, ואפילו עשתה לו בית יד¹⁰⁹².

במה דברים אמורים כשמשימה אותו שם כדי שלא

יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו כדי שלא יטנף הדם את בגדיה,

אסורה לצאת בו¹⁰⁹³ אע"פ

שקשור לה, כיון שאינו דרך מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א¹⁰⁹⁴:

יט

ויוצאת בפלפל ארוך שמשימה בפיה לריח הפה, ובגרגיר מלח שמשימה בפיה לרפואת חולי השיניים¹⁰⁹⁵, מפני

שהם כתכשיטים לה¹⁰⁹⁶, ובלבד

שלא תת(ק)נם בפיה לכתחלה בשבת. ואפילו אם נתנתם בפיה מערב שבת ונפלו בשבת לא תחזירם

לתוך פיה, מפני מראית העין שנראה כאלו היא מערמת ליתנם בפיה כדי להוציאה לרשות הרבים,

שאין הכל יודעים למה היא נותנתם בפיה¹⁰⁹⁷.

אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה, מותרת לקשרו שם

בתחלה בשבת ולצאת בו, מפני שניכר הדבר למה נותנת שם המוך, והכל יודעים שהיא צריכה לו

ואינה מערמת כלל. והוא הדין שמותר לקשור קש או תבן בתוך המנעל בתחלה בשבת ולצאת בו¹⁰⁹⁸. ואם המנעל

סתום מכל צד מותר אפילו בלא קשירה, כמו במוך.

וכל מה שמותר באשה כל שכן שמותר באיש¹⁰⁹⁹:

כ

יוצאת בבתי שוקים שקושרתם במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם (אלא

עליהם), אין חוששין שמא ישתלשלו למטה (עם המשיחה שעליהם) ויפלו ותביאם בידה¹¹⁰⁰:

כא

יוצאת באצעדה¹¹⁰¹ בזרוע

או בשוק, והוא (ב) שתהא דבוקה לבשר, ולא תשמט ותפול ותביאה בידה¹¹⁰²:

לשלוף

ולחזור וללבוש ברשות הרבים

כב

אע"פ שכל מה שאסרו חכמים לצאת בין לאיש בין לאשה, לא אסרוהו אלא מחשש שמא כשיטלם

בידם יעבירם ד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד. כל דבר שהתירו

לצאת בו מפני שאין שום דרך כלל שיטלנו בידו, מותר לשלפו וליטלו ביד ברשות הרבים ולחזור

ולהתלבש בו או להתקשט בו קודם שילך ד' אמות, בין איש בין אשה. ואין לנו לחוש שמא כשיטול

בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות. לפי שאי אפשר לתקן חששא זו, שהרי אם ישכח שהוא שבת, מה

נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות הרבים בשבת, הלא הוא סבור שהיום חול, ואם

יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת, בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו, ואין לחוש

שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות. משא"כ בדברים שיש דרך לפעמים שיטלם

בידו, הן מחמת שיפלו ויגביהם, הן מחמת שישחקו עליו ויטלם ביד, הן באשה שתטלם להראותו,

הן שתטלם משום טבילה, אסרו חכמים לצאת בהם בתחלה מביתו בשעה שזכור את השבת, מחשש שמא

ישכח את השבת כשיגיע העת שיטלם בידו, ויעבירם אז ד' אמות בשכחתו, או יכניסם אז מרשות

הרבים לרשות היחיד¹¹⁰³:

לצאת

בתכשיטין בחצר ובכרמלית

כג

כל תכשיט ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו, אסור לצאת

בו לחצר שאינה מעורבת¹¹⁰⁴, בין האיש

בין האשה. ואין זו גזרה לגזרה, שהכל גזירה אחת היא, שהחצר שאינה מעורבת איסור ההוצאה

בה דומה בעיני העם לאיסור ההוצאה ברשות הרבים, ואם נתיר להם בחצר יתירו לעצמן גם ברשות

הרבים, לפיכך כשגזרו חכמים על רשות הרבים גזרו גם כן על חצר שאינה מעורבת, בכל התכשיטים

האסורים ברשות הרבים¹¹⁰⁵.

חוץ מכבול ופיאה נכרית, שהתירו לאשה בחצר

שאינה מעורבת¹¹⁰⁶, כדי שלא

תתגנה על בעלה¹¹⁰⁷ אם לא

תתקשט כלל גם בחצר, לפיכך התירו לה מקצת תכשיטיה¹¹⁰⁸.

אבל בחצר המעורבת מותר לצאת¹¹⁰⁹ אפילו

בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים , ואין

חוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרשות הרבים¹¹¹⁰.

ויש חולקין על זה¹¹¹¹ ואומרים

שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם

אפילו בבית, דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת, חוץ מכבול ופיאה נכרית לאשה, גזירה

שמא יצאו בהם לרשות הרבים. ואין זו גזירה לגזירה, שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות

הרבים ישכח להסיר התכשיטין מעליו, שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו

לרשות הרבים. ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרשות הרבים, שאסור להשים

אותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו

בתוך ביתו, וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו¹¹¹² או בשאר

מקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים. ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא

בידו, שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ

כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרשות הרבים¹¹¹³. ואפילו

אם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך, אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה כמו שנתבאר

בסי' רנ"ב¹¹¹⁴ (ואפילו

בעיר המעורבת¹¹¹⁵ שאין בה

מקום האסור עכשיו בטלטול, אסור) ואפילו שיש אומרים¹¹¹⁶ שאין לנו

רשות הרבים כלל, אין להקל בדבר. ויש להחמיר כסברא זו¹¹¹⁷, אם לא

בעת הצורך¹¹¹⁸,

שאז יש לסמוך על סברא הראשונה, כמו שנתבאר בסי' ש"א¹¹¹⁹.

אבל יש מקילין עוד¹¹²⁰ שאפילו

לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.

ויש מקילין עוד ¹¹²¹ לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית, אף על פי שאין

לה מחיצות כחצר שאינה מעורבת¹¹²². ועל פי

דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש אומרים שבזמן

הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית¹¹²³.

ויש שלימדו עליהם זכות אחר¹¹²⁴, שלא אסרו

התכשיטין אלא בימיהם שלא היו התכשיטין מצוין כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם

בשבת, ולכן היה דבר חידוש בעיניהן והיו מראות זו לזו, משא"כ בזמן הזה שמצויין

תכשיטין לרוב ויוצאת בהן גם בחול, ואינן דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה. ואין

היתר זה מועיל אלא לתכשיטים שאסרו מחשש שמא תשלפם להראותם, אבל תכשיטים שאסרו מחשש

שמא יפלו או מחשש טבילה או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה, אין לנו לומר אלא שסומכות על

דברי המקילין שנתבאר¹¹²⁵.

אבל כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני

שהם משוי גמור, אסור לדברי הכל¹¹²⁶ לצאת בהם

אפילו לכרמלית¹¹²⁷ (ואפילו

אם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם איסור מן התורה אף לרשות הרבים, מחמת שהיא הוצאה

שלא כדרכה¹¹²⁸,

מכל מקום כיון שהם משוי ולא תכשיט, לא התירום לגמרי אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי

הם כשאר שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה¹¹²⁹, או הפסד

מרובה, כמו שנתבאר בסי' ש"א¹¹³⁰, וכמו

שיתבאר בסי' ש"ז¹¹³¹).

ולפיכך היה ראוי למחות בנשים שלא תצאנה בטבעות

שיש עליהם חותם¹¹³², ובאנשים

שלא יצאו בטבעות שאין עליהם חותם¹¹³³, שהרי

הן משוי גמור להן. אלא שאין למחות בנשים, שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו

מזידות¹¹³⁴.

ויש מי שלימד זכות על אנשים¹¹³⁵ שכיון

שנהגו האנשים בזמן הזה לצאת בחול בטבעות שאין עליהם חותם, הרי נעשו להם כתכשיט, ומותר

לצאת בהן לפי דברי המקילין¹¹³⁶ בתכשיטים

גם לנשים. אבל לפי דברי האוסרים¹¹³⁷ בנשים,

גם אנשים אסורים לצאת בטבעת זו שהיא תכשיט לאיש ולאשה, כמו שנתבאר בסי' ש"א¹¹³⁸.

ולפי היתר זה יש ללמוד היתר גם לנשים בטבעות

שיש עליהן חותם, שכיון שבזמן הזה נהגו הנשים לצאת בחול גם בטבעות שיש עליהן חותם, הרי

נעשו להן תכשיט ומותרין לצאת בהם בשבת, לפי דברי המקילין¹¹³⁹.

ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא

במחטין שצריכות להעמיד בהן קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להם תועלת בו ישמעו לנו¹¹⁴⁰.

וכל זה לענין להזהיר למחות בנשים או באנשים,

אבל כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שנתבאר למעלה, ובעת הצורך יסמוך על סברא

הראשונה שנתבאר למעלה¹¹⁴¹:

מחט

שניטל עוקצה וחודה, ויחדה לשום בצעיף

כד

מחט שאינה נקובה שניטל עוקצה, דהיינו הקשר שלה שבראשה העב, וגם ניטל חוד שלה¹¹⁴², אין עליה

תורת כלי כלל ואסור לטלטלה בשבת. וצריך להזהיר לנשים שלא יטלטלוה לשום בצעיפים. אלא

אם כן ניטל חודה ועוקצה מערב שבת (ויחדה אותה) לשם כך (מבעוד יום), שעל ידי (יחוד מעשה)

זה שמבעוד יום נעשית כלי לענין זה¹¹⁴³. וכן מחט

נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה בצעיף

בשבת¹¹⁴⁴,

ולצאת בה גם כן¹¹⁴⁵:

(חסר¹¹⁴⁶)

קונטרס

אחרון

(א) קלועין בתוך כו'. לפי¹¹⁴⁷

מה שכתבו הב"ח ¹¹⁴⁸ ומג"א ¹¹⁴⁹ וכן כתב במגיני שלמה ¹¹⁵⁰ דדעת רש"י ¹¹⁵¹ משום שמא תרפם (אבל מה

שכתב הט"ז ¹¹⁵² , אינו עולה יפה לפי מה

שכתב הרא"ש ¹¹⁵³ דמתרת מבעוד יום, משום

דאם לא כן ¹¹⁵⁴ לא קשה מידי, דהא חיישינן

שמא תשכח ואם כן תתיר גם כן בשכחתה. ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות¹¹⁵⁵,

שלא התירוהו אלא בדיעבד ¹¹⁵⁶ ), ואם כן אנן דקיימא

לן ביו"ד סי' קצ"ח ¹¹⁵⁷ דאין רפיון מועיל, אין

מקום להחמיר כלל כאן. בשגם עכשיו בזמן הזה דלר"ת ¹¹⁵⁸ וסיעתו מותר בכל ענין, כמבואר במרדכי ¹¹⁵⁹ עיין שם:

(ב) שתהא דבוקה כו'. לפי¹¹⁶⁰

דעת התוספות ¹¹⁶¹ וספר התרומה ¹¹⁶² וסמ"ג ¹¹⁶³ וסמ"ק ¹¹⁶⁴ וט"ז ומג"א

ס"ק ח'¹¹⁶⁵

אין לחלק כלל בין זרוע לשוק. ובשגם שר"ת ¹¹⁶⁶ וסיעתו מתירים בכל ענין:

[1025] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

תכשיטין שצריכה לחלוץ אותן בעת טבילה (ס"א-ג).

(ב)

תכשיטין שאולי תשלפם להראות לחברתה (ס"ד-י).

(ג)

מחטין להעמיד קישוריהן (סי"א).

(ד)

טבעת שיש עליה חותם, או שאין עליה חותם (סי"ב).

(ה)

שאר דברים שאולי תשלפם או יפלו (סי"ג-כא).

(ו)

לשלוף ולחזור וללבוש ברשות הרבים (סכ"ב).

(ז)

לצאת בתכשיטין בחצר ובכרמלית (סכ"ג).

(ח)

מחט שניטל עוקצה וחודה, ויחדה לשום בצעיף (סכ"ד).

[1026]

משנה נז, א (לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה). טור

ושו"ע ס"א (לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה).

ולענין חוטי שער, יתבאר לקמן סט"ז.

[1027]

במשנה שם (ולא תטבול בהן עד שתרפם), ובגמרא שם (טבילה מאן דכר שמה. אמר רב נחמן בר

יצחק אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר, מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן,

מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם (שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו

המים ביניהם לשער), וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם, בשבת לא תצא, דילמא מיתרמי

לה טבילה של מצוה ושריא להו, ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים). טור ושו"ע

שם (מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה, חיישינן שמא תוליכם ד' אמות ברשות הרבים).

ואף דסגי במה "שתתירם קצת שיהיו

רפויין", מכל מקום חוששין "דילמא ... שריא להו", דהיינו "שמא

תחלצם לגמרי מעל ראשה".

[1028]

תוס' שם ד"ה במה (ואם תאמר מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית, דהא ודאי

שריא לה בשעת טבילה, וניחוש דילמא אתי לאתויי. ויש לומר דבדברים שהם עיקר מלבוש

ליכא למיגזר, דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם, אלא דוקא בדברים

קטנים יש לחוש, שאין מקפיד אם אינם עליו, ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן

בידו עד ביתו). ר"ן כה, ב (וכתבו עוד, דמאי דאסרינן בכל הני דמתניתין דלמא

מתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים, דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן. דאי לא

תימא הכי, אם כן לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם, אלא ודאי

דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים). מ"א ס"ק א (ודוקא

בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם, שאף בחול לפעמים נושאו בידו, משא"כ

בדברים שהן עיקר מלבושים (תוס')).

וכן הוא לקמן

סט"ו (לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששים בהם שתשלפם מעליה).

ואף שבגמרא ובטור

ושו"ע אמרו "תוליכם ד' אמות ברשות הרבים", מפרש כאן דהיינו ש" תביאם

בידה לביתה" , כאמור בתוס' (פעמים נושאן בידו עד ביתו). ואילו לקמן

ס"ג ( ותביאנו בידה ד' אמות ברשות הרבים), ו סכ"ב ( יעבירם

ד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד).

[1029]

ט"ז סוף סק"ב (אין חילוק בין הנשים, ותדע לך, שאם לא כן נתיר באשה זקנה

שתצא בכל הני דאסורים משום טבילת מצוה, ובזקינה אין שייך טבילה, אלא ודאי כל שאסור

בקצת אסור בכולם). באר היטב ס"ק א (ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה,

דאין שייך נמי גבה טבילה, ולדידי אין ספק, דלא פלוג רבנן בתקנתא, וכן כתב

הט"ז). וראה דברי נחמיה סז, א.

וכעין האמור לקמן סוף ס"ח ( שלא

רצו לחלק בתכשיט אחד בין אשה לאשה).

[1030]

תוס' נז, א ד"ה במה (אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת

השער, אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן, דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא

להו, כדתנן בהמצניע (צד, ב) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת, וסברא הוא דכי

היכי דיש איסור בעשיית קליעה הכי נמי יש איסור בסתירת קליעה). רא"ש רפ"ו

(הלכך ליכא למיגזר בהן דלמא שריא להו, דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעת

שערותיה מבעוד יום ... בחוטין שבתוך קליעותיה אין מועיל בהן רפיון כל כך, כיון

דאין המים נכנסין בתוך הקליעה, עד שתסתור אותן לגמרי). ר"ן שם כה, ב ד"ה

וכתבו (הילכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי). טור בשם ר"ת

(ור"ת פירש שאם הם קלועות בשערה מותר, דלא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו,

שאסור לסתור קליעת שערה), שו"ע ס"א (ואם הם קלועות בשערה, מותר).

מ"א ס"ק ב (דהא אסור לסתור קליעות שערה). ט"ז ס"ק א (דלא

חיישינן דלמא אתי לאתויינהו ברשות הרבים, שאסור לסתור קליעת שערה בשבת. וזהו דעת

ר"ת בטור. ובתוס' כתבו כן על שם ר"י).

והטעם שלא הובאה כאן דעת רש"י

לאסור, שהיא הדעה הב' בשו"ע, נתבאר בקונטרס אחרון סק"א.

[1031]

בשו"ע סכ"ו (אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה), ואילו בשוע"ר

לא הגיעו לידינו סיום סימן זה.

[1032]

רב נז, א (בעא מיניה רב כהנא מרב, תיכי חלילתא (שרשרות של חוטין חלולות ועגולות,

רש"י) מאי (לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת, שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער

בחזקה, והמים נכנסין בה, רש"י). אמר ליה אריג קאמרת, כל שהוא אריג לא גזרו (לצאת

בו בשבת, דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר, רש"י). איתמר נמי אמר

רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזר). טור ושו"ע ס"א (ואם הם

מעשה אריגה, מותר, שאין צריך להסירם בשעת טבילה).

והראב"ד בבעל הנפש שער

הטבילה ריש דיני

חפיפה (שאני תיכי חלילתא משאר תיכי שהן מעשה עבות, כי הן מהודקות מאד, אבל החלולות

הן מעשה אורג והמים נכנסין בהן והקשר מתרפה ... עוד נראה לי כי החלולות יותר הן

מרופות מן הארוגות, כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאד, אבל אלו החלולות,

שהן מעשה רשת, רפויי מרפו טובא ולא מהדקי שפיר ועיילי מיא תותייהו, הלכך לא שרינן

אלא בחלולות לבד שהן עשויות מעשה רשת). ר"ן כו, א ד"ה גמרא (ואיכא מאן

דאמר דוקא ארוג כי האי, שהוא חלול, ואי אפשר שלא יכנסו שם המים, אבל ארוג שאינו

חלול חייץ). טור יו"ד סי' קצח (והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין, דוקא כשהן מעשה

גדיל שהם מהודקין, אבל אם ארוגים רפויין הם ואינם חוצצין ... והראב"ד אסר גם

בארוגים, ולא התיר אלא בחלולין עשוי מעשה רשת), ושו"ע שם ס"ג (אם החוטין

האלו חלולין, עשוין מעשה רשת, אינם חוצצין).

וכתב בש"ך שם סק"ה (וקשה קצת,

דבאו"ח רס"י ש"ג כתב סתם אם הם מעשה אריגה מותר, שאין צריך להתירה

בשעת טבילה, ולא מחלק בין עשוים חלולים מעשה רשת או לא, משמע דסבר ליה כהחולקים על

הראב"ד, ויש ליישב). וכן הוא במ"א כאן ס"ק ד (צ"ע ביו"ד

סי' קצ"ח ס"ג סתם כדעת הראב"ד, דדוקא כשהם חלולים אין צריכה להסירם).

ואפשר מטעם זה הסתפק רבינו, וכתבם בין

שני חצאי עיגול, ו כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו

פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם

צדקו דבריו).

[1033]

גמרא שם (אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו. ואיכא דאמרי אמר רב

הונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו (ליטלן מראשן כשהן רוחצות

בחמין, רש"י). מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא, איכא בינייהו דטניפן (שנטנפו

הנך תיכי בטיט, רש"י), להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו, הני נמי ארוג,

ולהך לישנא דאמרת משום קפידא, כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו (הלכך הני כיון

דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן, מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך

בשרן בעלייתן מן הטבילה, ואע"ג דחציצה לא הוי, דהא עיילי בהו מיא, מיהו כיון

דשקלי לה משום טינוף, אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן, רש"י)).

פירוש נוסף הובא בספר התרומה סי' רלט (ואית

דאסר כל דבר שמקפדת בחול להסיר בשעת טבילה משום לכלוך החוטין, אם כן אפילו ארוגין

החוטין והם חשובין, כמו מוזהבין שמקפידין בטנופן, אסור בשבת אם כרוכין סביב

שערותיה, שהרי תסירם בשעת טבילה שלא יטנפו, ולא תהא זכורה שהוא שבת. וזהו דמטנפי דקאמר

תלמודא, מקפדת פן יטנפו).

שני הפירושים הובאו ברא"ש פ"ו

סי' א, ובטור ורמ"א ס"א (ובלבד שלא יהיו מטונפות, או מוזהבים, דאז מסירן

כדי שלא יתטנפו במים). ט"ז יו"ד שם ס"ק ז (ואם היו מוזהבות, דאז

מקפדת עליהם להסירם, וכשאינה מסירם הוה חציצה. וכן במטונפות מקפדת להסירם).

*

ומה שכתב הט"ז "הוה

חציצה", וכן הוא במ"א ס"ק ה (כדי שלא יתטנפו, וחוצצין כמ"ש

בי"ד שם), הוא כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קצח ס"ד (ואם היו

מוזהבות, חוצצין, דמקפדת עליהם שלא תטנפם. וכן אם היו מטונפים תחלה, מקפדת עליהם

שלא תתלכלך מהן במים, וחוצצין).

אמנם כאן שינה מלשונם וכתב סתם

"ומסירתן מעליה קודם טבילה", והיינו אף שאינו חוצץ, וכמבואר ברש"י

ד"ה הא נמי אריג הוא (ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה ... וקשיא לי בגוה

טובא, חדא דכי איתמר ההוא, במידי דמיהדק איתמר, ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה

מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו, אבל במידי דלא מיהדק ועיילי

ביה מיא, מאי חוצץ איכא למימר, הא לאו חוצץ הוא). וראה טהרה כהלכה פ"כ הערה

107.

[1034]

רב הונא נז, א (וכולן בראשי הבנות שנינו ... למעוטי דצואר ... לפי שאין אשה חונקת

את עצמה), ופרש"י (להדק חוטין בצוארה, וקושרתן בריוח שיהו רפין). טור

ושו"ע ס"ב (חוץ מאם הם כרוכים בצואר שאינם חוצצין, לפי שאינה מהדקן).

[1035]

רבינא שם רע"ב (הכא בקטלא עסקינן, דאשה חונקת את עצמה, דניחא לה שתראה כבעלת

בשר), ופרש"י (בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על

בגדיה, ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים, ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב

הרצועה, שהבגד רחב הרבה, וקושרת הרצועה סביב צוארה, וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא

בשרה בולטת ותראה בעלת בשר, ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה). טור

ושו"ע שם (אבל בקטלא שבצוארה, אסור, מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה, לפי

שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר, וחיישינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות

הרבים).

[1036]

משנה נז, א (ולא בקטלא). גמרא נט, ב (מאי קטלא, מנקטא פארי), ופרש"י (הוא בגד

שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על

לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב). תוס' נז, ב ד"ה הכא (ואומר רשב"א דקטלא

נמי דבר של נוי הוא, ויש לחוש דילמא שליף ומחויא, ומיירי מתניתין ברפוי דליכא

חציצה, ולכך אין לאוסרו אלא משום תכשיט). טור ושו"ע ס"ז (לא תצא בקטלא,

דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה,

והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב). ט"ז סק"ה (מיירי שהקטלא

רפוי' סביב צוארה, ואין שם חציצה, אלא אסור מכח דלמא שלפא).

[1037]

ירושלמי פ"ו ה"א (אמר רבי בא, על ידי שהנשים שחצניות, והיא מתרתן

לחבירתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות).

וכן הוא לעיל סי' שא ס"ו ( לפי

שהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו).

וכתב כאן הטעם "ותביאנו בידה ד'

אמות ברשות הרבים". ולעיל ס"א ( ותביאם בידה לביתה) .

ולקמן סכ"ב ( יעבירם ד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות

היחיד).

[1038]

משנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בטוטפת ולא בסרביטין). ובגמרא שם ע"ב (איזו

טוטפת ואיזו סרביטין, א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה (את הפדחת, רש"י) מאזן

לאזן, סרביטין המגיעין לה עד לחייה (על ראשה כורכתו, ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן,

רש"י). אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של

כסף ושל זהב). טור ושו"ע ס"ב (ולא תצא בטוטפת, והוא כמין ציץ ומגיע

מאוזן לאוזן, ולא בשרביטין, והוא גם כן ציץ, ואינו מגיע אלא עד לחיים, שכורכתו על

ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן).

[1039]

משנה שם (בזמן שאינן תפורים (עם השבכה ... אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי, שאינה

נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שתגלה כל שער, רש"י). משנה סד, ב (יוצאה אשה ...

ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין (לסבכה, דתו לא שלפא להו לאחוויי, רש"י).

שו"ע שם (והוא שאינם תפורים בשבכה, דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ד'

אמות ברשות הרבים. אבל אם תפורים, ליכא למיחש להכי, ומותר).

[1040]

כדלעיל סי' עה ס"ד (בתולות שדרכן לילך פרועות ראש), ושם נסמן.

[1041]

אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ב (אם כן בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש, אף על פי

שמחובר לשבכה אסור לצאת בו). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דבתולה שאינה חוששת

לגילוי ראשה, אפילו תפורה בשבכה אסור, דחיישינן שמא תסירה עם השבכה, ואתי לאתויי).

[1042]

משנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בכבול לרשות הרבים) .

ופרש"י (אבל לחצר שרי), ויתבאר לקמן סכ"ג.

[1043]

גמרא שם ע"ב (אמר רבי אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן), ופרש"י (ככובע

שתחת השבכה, דמקרי נמי כבול, ומתקשטת בו). רי"ף כו, רע"ב (ופירוש כיפה

של צמר חוטי דעמרא דגדילין ... ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ). רמב"ם פי"ט

ה"ז (ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה). טור ושו"ע ס"ג (לא

תצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטי דעמרא דגדילין ... ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ).

[1044]

ברייתא וגמרא נז, סוע"ב (יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר ... מאי איסטמא,

א"ר אבהו ביזיוני. מאי ביזיוני, אמר אביי אמר רב כליא פרוחי). רי"ף כו,

ב (פירוש מטלית שתולין בה מיני צבעונין, כגון גלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה

זבוב, שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו ... ואין יוצאין בה לרשות

הרבים, שאינה תכשיט). טור ושו"ע ס"ג (ולא באיצטמא, דהיינו מטלית שתולין

בו חוטין של צבעונין, ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים). ב"ח ד"ה

ולא באצטמא (ואסור לצאת בו לרשות הרבים, דכיון שאינו לא תכשיט ולא מלבוש, הוה ליה

משוי).

[1045]

משנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בעיר של זהב), ופרש"י (כמין נושקא, ומציירין

בה כמין עיר). גמרא נט, סוע"א

(מאי בעיר של זהב, רבה בר בר חנה

א"ר יוחנן ירושלים דדהבא), ותוס' שם (אור"ת דלאו היינו נושקא, כדפירש

בקונטרס, דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מט, ב) מאי עטרות כלות, עיר של זהב, משמע

דעשוי הוא כעין עטרה). רא"ש פ"ו רס"י ד (פירש רש"י נושקא, כמו

כבינתא, והוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש. ורבינו תם

ז"ל מפרש שהוא עגול ומשימין אותו על הראש כמין עטרה). טור ושו"ע

ס"ד (לא תצא בעיר של זהב, ופירש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו

כמין עיר, ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש, ור"ת פירש שהוא כעין עטרה

לראש).

[1046]

ברייתא נט, ב (לא תצא אשה בעיר של זהב ... חכמים אומרים לא תצא ואם יצתה פטורה ...

סברי תכשיט הוא, דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי). רש"י במשנה נז, א

ד"ה ואם (דכולהו תכשיטין נינהו, ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא).

[1047]

גמרא נט, ב (כלילא (על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן, יש שכולו טס זהב שקורין

לימ"א, ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב, רש"י), רב אסר ושמואל שרי ... רב

אשי מתני לקולא, דארוקתא (רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות, רש"י) דכולי

עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאניסכא, מר סבר דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי, ומר

סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. אמר ליה רב

שמואל בר בר חנה לרב יוסף, בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי. אמרו ליה לרב, אתא

גברא רבה אריכא לנהרדעא ומטלע, ודרש כלילא שרי. אמר מאן גברא רבה אריכא [דאיטלע]

לוי). טור ושו"ע ס"ה (כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן

וקושרתו ברצועות התלויות, מותרת לצאת בו, בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות

בחוט, בין שאותן חתיכות קבועות במטלית). מ"א ס"ק ו (אין דרך לצאת בה אלא

אשה חשובה, ולא שלפה ומחויא).

[1048]

תוס' שם ד"ה מאן (אומר ר"י דדוקא בכלילא שרי שמואל הכא ... שאין כל

הנשים רגילות בהן אלא אשה חשובה, אבל שאר תכשיטי נשים, אסירי אפילו לאשה חשובה,

דאין לחלק בין הנשים). שלטי הגבורים כו, ב אות ב (וכתבו המפרשים כי אפילו למאן

דשרי כלילא בכל ענין, מטעם שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ, אין

להורות מכאן דכל תכשיט שרי לאשה חשובה לצאת בו, אלא הכא גבי כלילא היינו טעמא לפי

שאין שאר נשים רגילות בהן אלא נשים חשובות, הלכך שרי לדידהו, אבל שאר תכשיטי נשים

דכל הנשים רגילי בהו, אפילו לאשה חשובה אסירי, דלא פלוג רבנן). מ"א שם (אבל

תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו, אף חשובה אססורה (ש"ג)).

וראה גם לעיל סוף ס"א

( שלא

חלקו חכמים בגזרתם בין אשה לאשה) .

[1049]

רב אשי נט, ב (האי רסוקא (חתיכת מעיל רחבה, רש"י), אי אית

ליה מפרחיית (רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו, רש"י), שרי

(מיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי, רש"י), ואי

לא, אסיר). טור ושו"ע ס"ו (רסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה

רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה, דמהדק, שרי, ואם אין לו

רצועות, אסור).

[1050]

משנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בנזמים). גמרא נט, ב (נזמי האף), ופרש"י (אבל

נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי, מפני שאזניה מכוסות

בקישורין). טור ושו"ע ס"ח (לא תצא בנזמי האף. אבל יוצאה בנזמי האוזן).

ט"ז ס"ק ו (דטריחא לה מלתא למשלף ואחוי, מפני שאזנים מכוסות בקשורים).

[1051]

אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ח (משמע שרוצה לומר, שבקישוריה שקושרת בהם את ראשה

מכוסות גם אזניה, הלכך לא שלפה ומחויא, אבל כשאין אזניה מכוסות בקישוריה, אסור,

משום דשלפה ומחויא. אם כן בארץ כנען שהנשים מוליכות טבעות באזניהן ואזניהן נקובות

ומכנסת בהן טבעות בריוח ומוציאה כשתרצה, ואין אזניהם מכוסות, לאו שפיר עבדי).

רמ"א ס"ח (ובמקום שנוהגין לגלות האזנים, אסור לצאת בנזמים שבאוזן, היכא

דדרך להוציאם משם).

[1052]

ראה מ"א סוף סקט"ז (ולפמ"ש שם בהג"ה, יש לומר דהכא מיירי

בבתולה דוקא). חידושי צמח צדק מד, סוע"ד (ודין דנזמי האוזן מיירי בנשואות

שאזניהם מכוסות. כן פירש בפרי מגדים. וכן משמע בשו"ע אדמו"ר זי"ע).

[1053] תוכן ההלכות שיתבארו

בסעיף שלפנינו:

(א)

מחט שאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בה, שהיא כבית יד למלבושים.

(ב)

ואם היא גם תכשיט, אסור לצאת בה, שמא תשלפנה להראותה (ונהגו להקל כשאינה עשויה

כתכשיט).

(ג)

ואם אינה מעמדת בה קישוריה, ואינה כתכשיט, אם יצאה בה חייבת.

(ד)

מחט נקובה, אפילו מעמדת בה קישוריה, משוי גמור, ואם יצאה בה חייבת.

[1054]

אהא דתנן נז, א (לא תצא אשה ... במחט שאינה נקובה), אמרינן בגמרא ס, א (למאי חזיא,

אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה, אמר ליה אביי, ותהוי כבירית טהורה ותשתרי).

ובתוס' שם (האי מחט שהיא ... כטבעת הכלים, תשתרי, דאינה תכשיט). הרי שמחט שאינה

נקובה שעשוי לאגור בה שערה, מותרת לצאת בו אף לכתחלה.

וכשם שמותר כשאוגרת בה שערה, כן מותר

כשמעמדת בה קישורי בגדיה, כמבואר ברא"ש פ"ו סי' ז (מחט שאשה מעמדת בה

קשוריה, שרי לצאת בה בשבת, דהוי כמחט שאוגרת בה שערה). טור ושו"ע ס"ט (אם

מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו). מ"א סק"ח (כשמעמדת בה קישוריה, אדרבה

פריך בגמרא ותשתרי ... ולכן סתמו הפוסקים וכתבו אם מעמדת קישוריה מותר).

אמנם יש חילוק גדול בין שיטת הרא"ש

וסיעתו, שאם משמשת לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים ושרי (אלא שאם הוא גם

תכשיט אסרו משום גזרה שמא תשלפנו להראותה, כדלקמן בסמוך).

לבין שיטת ס' התרומה סי' רלט (אם סוגרת

מפתחי חלוקה ... מותר, והוי תכשיט), שנתבארה שיטתו במהדורא בתרא לסי' שא

ס"ד ( מה שכתב בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו

תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא. ומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרי ... דהוה ליה כטבעת הכלים

דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט). והיינו שאם

הוא גם תכשיט, מותר מדינא משום תכשיט, ואם אינו תכשיט אסור מדינא, כי אינו בית יד

למלבושים אלא כשבלעדי המחט יפלו הבגדים לגמרי.

וקיי"ל כהרא"ש, כאמור כאן –

לענין אשה, ולעיל סי' שא ס"ה – לענין איש.

ולכן מותר לצאת עם סיכת בטחון לחבר

קצוות הבגד, אף שאינה תכשיט, ואף שבלעדה לא יפלו הבגדים לגמרי.

*

ומה שנתבאר כאן ( ומותרת לצאת במחט זו

מן התורה), קאי אף כשהוא תכשיט, כדלקמן בסמוך (מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי

כעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה ).

משא"כ כשאינה תכשיט, קיי"ל דשרי אף לכתחלה.

[1055]

משנה סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת חטאת). ופירש בס' התרומה סי' רנד (מחט נקובה

... אסור לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו), והיינו שאסור אף כשמשתמש

בה כסיכת בטחון לחבר קצוות הבגד. וכן הוא בסמ"ג ל"ת סה כ, ג (מחט נקובה

... אסור לצאת בה לרשות הרבים, לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה). וטעם

האיסור נתבאר בב"י ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל גוונא שיצתה בה חייבת

אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה לא הוי תכשיט והויא

לה משוי). והיינו לומר שמחט נקובה לאו אורחה להעמיד בה קישוריה, לכן אינה נחשבת לא

תכשיט ולא בית יד לבגד, אבל מחט שאינה נקובה אורחה להעמיד בה קישוריה, ולכן נחשבת

תכשיט וגם בית יד לבגד. שו"ע ס"ט (לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה, חייבת).

כפירוש המ"א סק"ז (אפילו מעמדת בה קישוריה, דאין דרך

להעמידה בנקובה, והוי משוי (ב"י)).

וכן הוא באיש, כדלעיל סי' שא ס"ד (איש

שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו, כגון מפתחי חלוקו וכיוצא בזה

מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אף על פי שהיא לצורך הלבישה חייב חטאת, לפי

שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה), ושם נסמן (הערה 67 ).

*

אמנם האריך רבינו לבאר ג' שיטות באיסור

הוצאת מחט נקובה שתוחבת בבגדה. ונפקא מינה מהם להלכה למעשה:

א) האיסור הוא כשתוחבת אותה שלא לצורך

המלבוש, אבל אם תוחבת לצורך המלבוש מותר. כן היתה דעת המ"א בתחלה, כמבואר

לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ד ( ולהמג"א כאן צריך לומר דמיירי שלא

לצורך לבישה וקישוט, אלא שתחב במקום שדרך לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום),

ושם נסמן (הערות 537 - 538 ).

ואפשר שכן היא גם דעת המרדכי והר"י, כמבואר לקמן במהדורא בתרא ס"ה ( המרדכי

לפי שיטתו ... לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג ... לאסור מחט נקובה לנשים ... משום דסבירא ליה ... דמתניתין איירי בתחובה

בבגדה ... ולא קאי סיפא ארישא ), והיינו שהמשנה של היתר מחט שאינה

נקובה מיירי שתחבה אותה לצורך לבישה, ואילו המשנה של איסור מחט נקובה מיירי שתחבה

אותה שלא לשם לבישה.

ולפי דעה זו מותרת לצאת גם במחט נקובה

(מחט תפירה) התחובה בבגדה לסגור בה את קצוותיה.

ב) אמנם בס' התרומה וסמ"ג נתבאר,

שאינו מועיל כלל מה שתוחבת המחט בבגדיה כדי לסגור מפתחי חלוקה (במקום כפתורים).

וטעם היתר היציאה במחט שאינה נקובה הוא משום שהיא תכשיט, כמבואר לקמן במהדורה בתרא

ס"ד ( מ"ש בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו

תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא ), ולא הותרת בתור מלבוש אלא באופן

" דהוה ליה כטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים

לגמרי". ומסיק שם ס"ה ( והנה לפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד,

דמכל מקום לאו תכשיט היא). והיינו שאף אם מייחדה למפתחי חלוקה,

אינו מועיל להתירה, כיון שאינה תכשיט, וכיון שגם בלעדה לא יפלו הבגדים לגמרי.

ולפי זה אסור לצאת אף בסיכת בטחון,

שאינה תכשיט, ואינה נחשבת בית יד לבגדים, אם גם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי.

ג) דעת הרא"ש שמחט שמעמדת קישוריה

מותרת משום בית יד לבגדים, כמובא במהדורא בתרא בתחלתו. ואיסור היציאה במחט הנקובה,

אף שמעמדת בה קישוריה, ביאר הב"י שהוא מטעם שאין דרך הנשים להעמיד בה

קישוריה. וכן נראית דעת המרדכי לפי מסקנת רבינו במהדורא בתרא ס"ה ( וסבירא

ליה ... יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך

לבישה ... והיינו טעמא, משום דלאו אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה, משא"כ כשניטל

חורה או עוקצה ). וכן היא מסקנת המ"א, כמבואר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון

סוף ס"ק ד ( המג"א חזר בו, ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתניתין

דמחט נקובה במעמדת קישוריה). וכן נפסק כאן – לענין אשה, ולעיל סי'

שא ס"ד – לענין איש.

ולפי זה מותר לצאת עם סיכת בטחון התחובה

לחבר קצוות בגדיה, אף שאינה תכשיט. אבל אסור לצאת עם מחט הנקובה (מחט תפירה)

התחובה בבגדיה לחבר קצוותיהן.

[1056]

ס"ד במוסגר (ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך

מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה,

ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ), ושם נסמן (הערה 70 ).

[1057]

רש"י במשנה נז, א ד"ה ואם יצאת אינה חייבת חטאת (ורבנן הוא דגזור בהו

דילמא שלפא ומחויא), וכדעת התוס' ס, א ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי שאינה אלא

כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), משא"כ אם היא גם תכשיט, אסור, אף המחט

שמעמדת בה קישוריה. ס' התרומה סי' רלט (ולא במחט שאינה נקובה, היא כעין איישפילגא

בלעז, כמין ראש עב יש לה), וסי' רמ (ולא במחט שאינה נקובה, היינו איישפלגא בלעז

... דלמא שלפא ומחויא), וסי' רנד (במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז,

היא נקראת תכשיט). סמ"ג ל"ת סי' סה יח, ב-ג (אישפיג"ל

בלע"ז, דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ... אסורין דלמא שלפא ומחויא). שם כ, ד (במחט שאינה נקובה ... שיש לה

ראש מצד אחד, כעין אישפיגלא בלעז, [ו]הוא נקרא תכשיט). .

[אישפיגלא היא סיכה (שפילקע) שראשה אחד עב, כעין תכשיט].

ט"ז ס"ק ח (ובמעמדת קישוריה

הוה ליה דרך מלבוש, דהוה ליה כבית יד של צעיף שלה, אז מותר אפילו מדרבנן, כל שאינו

תכשיט, אבל אם הוא תכשיט, אסור גם כן מדרבנן, ואין היתר אלא באינו תכשיט).

מ"א ס"ק ח (ומיהו אם היא עשויה כמין תכשיט בראשה, אפילו מעמדת בה

קישוריה, אסורה דלמא מחויא). ונתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון סק"ד ( דלדינא

הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת, משום דלמא שלפא, אבל כשאינו תכשיט

שרי), ושם נסמן (הערה 527 ).

*

ומה שכתבו שמחט שראשה אחד עב נקרא

תכשיט, אף שאמרו בגמרא ס, א (טס של זהב יש לה על ראשה), משא"כ מחט שאינה נקובה שראשה

אחד עב, אינה תכשיט. נתבאר במהדורא בתרא ס"א, איך למדו זאת בעל התרומה

והסמ"ג מהגמרא.

[1058]

מ"א שם (כשמניחתה נגד פדחתה ויש לה טס אסור, דלמא מחויא ...

ואפשר דבמחטין שלנו לא שייך זה, ולכן נהגו להקל).

והיינו שלא גזרו שמא תשלפנו להראותה,

אלא כדאמרינן בגמרא שם "טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת

בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה". וכן גזרו בתכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה,

כדלקמן סי"ג ( לא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה

... משום גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו). משא"כ

כשאין עליה טס של זהב, אף שראשה עב.

והא דקיי"ל שגם מחטין שלנו יש להם

דין תכשיט, יתבאר לקמן במהדורא בתרא ס"א ( מה שכתבו ספר התרומה וסמ"ג

וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט ... והיינו טעמא משום דראשה אחד עב ועגול כתכשיט).

ונתבאר שם ס"ב ( ומה

שכתב במג"א להיתר, היינו לדידן שנהגו היתר בתכשיטין). והיינו שמטעם זה יש

להקל על כל פנים " במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב" , ושם נסמן (הערות 1894 - 1898 ).

[1059]

משנה נז, א (ולא במחט שאינה נקובה), ובגמרא ס, א (למאי חזיא ... הואיל ואשה חולקת

בה שערה. בשבת למאי חזיא, אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה

בשבת מניחתה כנגד פדחתה). כפירוש התוס' שם (בשבת למאי חזיא, נהי שרגילה לנושאה

בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת, תיהוי משוי, כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט). טור

ושו"ע שם (ואם אינה מעמדת בה קישוריה, אסור). ט"ז ס"ק ז (ופירשו

התוס' והרא"ש, דאף במידי שצריך לאשה, מכל מקום כל שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי

משוי ואסור, עד כאן. והיינו במה שצריך לחלוקת שערה, ועל כן צריך לטס של זהב, דהוי

תכשיט, ואסור משום דלמא שלפא כו'), וס"ק ח (באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת,

דהוה ליה משוי. והיינו קושיא דגמרא למאי חזיא). וראה חידושי צמח צדק רב,

סע"ב.

נמצא, שאם אינה מעמדת בה קישוריה, מועיל

מה שהוא תכשיט: (א) לפוטרה מחיוב חטאת. (ב) לגזור שמא תשלפנו להראותה. ואם מעמדת

בה קישוריה, שמותר לצאת בה, מועיל מה שהוא תכשיט, לגזור שמא תשלפנו להראותה.

[1060] תוס' ס, א ד"ה למאי (תיהוי משוי,

כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט). רא"ש פ"ו סי' ז (משוי הוא, שהרי אינה

יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה, כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט). ט"ז סי'

שג ס"ק ז (ופירשו התוס' והרא"ש, דאף במידי שצריך לאשה, מכל מקום כל

שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי משוי ואסור).

וכן הדין באיש, כדלעיל סי' שא ס"ד

( שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא תכשיט

ולא דרך מלבוש).

[1061]

משנה סב, א (לא תצא אשה ... בטבעת שיש עליה חותם ... ואם יצתה חייבת חטאת). רש"י

שם ד"ה גזברית (תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך). הובא בהגהת הרב

במהדורא בתרא סוף אות ג (ועיין רש"י גבי גזברית דלא מקרי תכשיט רק מה שדרך

נשים להתקשט). גמרא ס, א (אין עליה חותם, תכשיט. יש עליה חותם, משוי). טור

ושו"ע ס"י (לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה, חייבת).

וראה לקמן סוף סכ"ג

( שבזמן הזה נהגו הנשים לצאת בחול גם בטבעות שיש עליהן חותם, הרי

נעשו להן תכשיט).

[1062]

רבא סב, א (פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה בידה

עד שמגעת לקופסא). רמב"ם פי"ט ה"ג (מפני מה הן חייבין והרי הוציאו

אותן שלא כדרך המוציאין ... האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה. מפני

שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה).

מ"א סק"ט (יצאת חייבת, כיון לפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח

בתיבה מניחה באצבעה עד שמוליכתה לשם, הוי דרך הוצאה בכך (גמרא)).

[1063]

משנה שם נז, א (לא תצא אשה ... בטבעת שאין עליה חותם ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת),

ופרש"י (ורבנן הוא דגזור בהו, דילמא שלפא ומחויא). טור ושו"ע שם (וכשאין

עליה חותם לא תצא, ואם יצאה, פטורה).

[1064]

משנה סב, א (לא תצא אשה ... בכוליאר). גמרא שם (מאי כוליאר, אמר רב מכבנתא),

ופרש"י (נושקא"ה, על שם שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק). טור ושו"ע

סי"א (לא תצא בכולייאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה).

וראה לעיל סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק ד ( דלדינא הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת, משום

דלמא שלפא).

[1065]

משנה שם (ולא בכובלת). גמרא שם (כובלת, אמר רב חומרתא דפילון), ופרש"י (קשר

שקשור בו סם ששמו פילון, וריחו ערב ... ואשה שריחה רע טוענתו עליה). טור

ושו"ע שם (ולא בכובלת, והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב).

וכיון שהוא כדי לתת לה ריח טוב הוי

כמלבוש ותכשיט, וכדלקמן סי"ט ( ויוצאת בפלפל ארוך שמשימה בפיה לריח הפה

... מפני שהם כתכשיטים לה).

[1066]

כחכמים במשנה שם (וחכמים פוטרין בכובלת), ובברייתא שם (וחכמים אומרים לא תצא, ואם

יצתה פטורה), ובגמרא שם (ורבנן סברי תכשיט הוא, ודילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה),

ופרש"י (הלכך אם יצאת פטורה, ומיהו לכתחלה לא תצא, דילמא שלפא ומחויא).

[1067]

משנה סד, ב (שן של זהב (נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב, רש"י) רבי מתיר,

וחכמים אוסרים (דכיון דמשונה משאר השינים, דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי

לה בידה, רש"י). טור ושו"ע סי"ב (אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר

במקומו, אם הוא של זהב, לא תצא בו, דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה

ושקלה ליה וממטיא).

[1068] ר' זירא סה, א (לא שנו אלא של זהב, אבל

בשל כסף דברי הכל מותר), ופרש"י (שדומה לשאר השינים, דברי הכל מותר, לשון

רבותי). רא"ש פ"ו סי' טו (וכל שכן שן של אדם דמותר). טור ושו"ע שם

(אבל של כסף, שדומה לשאר שינים, מותר. וכל שכן שן דאדם).

[1069]

ברייתא קמא, ב (ולא תצא אשה במנעל מרופט), ופרש"י (קרוע מלמעלה, דגנאי הוא לה,

וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה). טור ושו"ע סי"ג (לא תצא במנעל הקרוע

למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי).

[1070]

ברייתא שם (ואין יוצאין במנעל חדש ... תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצאה בו שעה אחת

מבעוד יום, אבל יצאה בו מערב שבת מותר), ופרש"י (כבר הכירה בו דמכוון הוא לה,

אז אינה מקפדת). טור ושו"ע שם (ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה. אלא אם כן

נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה).

[1071]

ברייתא שם (באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה), ופרש"י (דאשה מקפדת אם אינו מכוון

למדת רגלה). טור ושו"ע שם (אבל איש מותר, שאין מקפיד כל כך).

[1072]

כדלעיל סי' שא ס"ו ( שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן

שחצניות), ושם נסמן (הערה 82 ).

[1073]

כל בו סי' לא לג, ד (אבל במלבושים חדשים מותר, וליכא איסור אפילו באשה). רמ"א

סי"ג (ובשאר מלבושים אין לחוש, אפילו באשה).

[1074] דרכי משה ס"ק ד

(דליכא למיחש דלמא שלפא).

[1075]

סוף ס"א ( אבל אין רגילות כלל לעשות כן בתכשיטין גדולים, כגון חגורה

וסרבל שהם מעיקר המלבוש, ואינה הולכת ממקומה עד שתחזור ותלבשם, לפיכך אין חוששין

שמא תביאם בידה), ושם נסמן (הערה 1028 ).

[1076]

כדלעיל ס"א.

[1077]

משנה סד, ב (יוצאה אשה בחוטי שער). רב נחמן אמר שמואל נז, ב (מודים חכמים לרבי

יהודה בחוטי שער. תניא נמי הכי חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין, רבי יהודה

אומר של צמר ושל שער אין חוצצין), ופרש"י (בשער מודה, דלא מיהדק על גבי שער).

טור ושו"ע סי"ד (יוצאת בחוטי שער). ויו"ד סי' קצח ס"ד (חוטי

שער אינם חוצצין).

[1078]

משנה שם (בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה), וגמרא שם (וצריכא, דאי אשמעינן

דידה, משום דלא מאיס (וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה,

רש"י), אבל חבירתה דמאיס, אימא לא. ואי אשמעינן דחבירתה, דבת מינה הוא, אבל

דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא, צריכא). טור ושו"ע שם (בין שהם עשויים משערה

או משער חברתה, ואפילו משער בהמה).

וראה מראי מקומות

וציונים.

[1079]

ברייתא שם (ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה), ופרש"י (בחוטי שער

של ילדה וילדה בשל זקנה, דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף).

טור ושו"ע שם (ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה, ולא ילדה בשל זקנה). ט"ז

ס"ק ט (דמחכו עלה ואתיא לשלופיה).

[1080]

משנה שם (יוצאה אשה ... ובפאה נכרית (קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה

שתראה בעלת שער, רש"י) לחצר). רמב"ם פי"ט ה"ז (לא בפאה של

שיער, שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה). מ"מ שם (יוצאה אשה בכבול

ובפאה נכרית לחצר, משמע הא לרשות הרבים אסור) ויתבאר לקמן סכ"ג.

[1081]

רמב" ם שם (כל אלו אסורין לצאת בהן שמא יפלו ותביאם בידה, או תחלוץ

ותראה לחברותיה). והוא כדלעיל ס"ג (גזירה שמא תחלצנו מעליה להראות נויו

לחברותיה, כדרך הנשים שהן שחצניות ומראות תכשיטיהן זו לזו, ואחר כך תשכח שהוא שבת

ותביאנו בידה ד' אמות ברשות הרבים), וס"ט (שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה).

[1082]

גמרא נז, ב (חומרתא דקטיפתא (קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט,

רש"י) ... תהוי כקמיע מומחה ותשתרי). שו"ע סט"ו (יוצאת בקשר שעושין

לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט).

[1083]

סעיף כה.

[1084]

משנה סד, ב (יוצאה אשה ... במוך שבאזנה), ופרש"י (שנותנת לבלוע ליחה של צואת

האוזן). תני רמי בר יחזקאל סה, א (והוא שקשור באזנה). רא"ש פ"ו סי' יד (ודוקא

קשר מהודק). טור ושו"ע שם (ובמוך הקשור ומהודק באזנה). לבוש סט"ו (שלא

יפול)

[1085]

משנה סד, ב (יוצאה אשה ... ובמוך שבסנדלה). תני רמי בר יחזקאל סה, א (והוא

שקשור לה בסנדלה). פירוש המשנה להרמב"ם פ"ו מ"ה (מוך שבאזנה

ושבעקבה, עד שיהא קשור היטב באוזן וברגל).

[1086] כדלעיל סי' שא סכ"ה

(ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט, הואיל והם לרפואה), ושם נסמן (הערה 239 ).

[1087]

רש"י במשנה שם ד"ה שבסנדלה (לתענוג).

[1088]

ועד"ז לעיל סי' שא סוף ס"י (נעשה בגד זה מלבוש גמור, כשאר מלבושים שהם

עשוים להגנת הגוף).

[1089]

ספר התרומה סי' רמ (אבל במנעל שלנו, מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו, דלא מצי נפיל,

כמו מסנדל דקיל הוא למנפל). סמ"ג ל"ת סה (יח, ג). סמ"ק סי' רפא (ע'

רצט). מרדכי רמז שנד. טור ושו"ע שם (ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו

קשור, מותר).

[1090]

ב"י ד"ה וכתב בספר המצות (ודבר פשוט הוא שאין דבריהם אמורים אלא במנעלים

וסנדלים דידן הנעולים מכל עבר, אבל הפתוחים אפילו מצד אחד, איכא למיחש דילמא נפיל

ואתי לאיתויי).

[1091]

משנה סד, ב (יוצאה

אשה ... ובמוך שהתקינה לנדתה) , ופרש"י (באותו מקום, שיבלע בו הדם).

טור ושו"ע שם (יוצאת ... ובמוך שהתקינה לנדתה).

ואין חוששים בזה אף למלאכת צובע, כדלעיל

סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ותדע ( דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן

שום מוך שהתקינה לנידתה, משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה. ובהדיא כתב

הב"י בסי' ש"ג דלדעת הרמב"ם וסיעתו מותר ליתן לכתחלה בשבת.

והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה.

ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך) ,

ונתבאר שם מה מועיל זה שהוא מיוחד לכך.

[1092]

רבא סה, א (אע"פ שאינו קשור לה, כיון דמאיס לא אתיא לאיתויי ... עשתה לה בית

יד מותר). טור ושו"ע שם (אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא

שקלה ליה, אפילו יש לו בית יד).

[1093]

תוס' סד, ב ד"ה ובמוך (פירש הקונטרס באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה.

ולא נראה, דאם כן אצולי טינוף הוא ומשוי הוא, כדאמר בפ"ק (יא, ב) דכל אצולי טינוף

לא חשיב, ומשוי הוא. לכן נראה לי, שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה).

רמ"א שם (שלא יפול דם עליה ויצערנה). ט"ז סק"י (אבל אם מכוונת כדי

שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם, הוה אצולי טינוף ואסור, כמ"ש סי'

ש"א).

[1094]

סעיף י ( במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד, שאז

אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור, אבל אם מתכוונת בו להציל גופה

מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה מלבוש

גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש

גמור).

[1095]

משנה סד, ב (יוצאה אשה ... בפילפל (ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע, רש"י), ובגלגל

מלח (כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים, רש"י), וכל דבר שניתן לתוך פיה (מבעוד

יום, רש"י)). גמרא סה, א (פלפל לריח הפה, גלגל מלח לדורשיני (לחולי השינים, רש"י)). טור

ושו"ע סט"ו (בפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה).

[1096] כדלעיל סי' שא סכ"ה

(ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט, הואיל והם לרפואה), ושם נסמן (הערה 239 ).

[1097]

משנה שם (ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. ואם נפל לא תחזיר). ופירשו התוס' (נראה לי

ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ... בדבר שהיא נותנת בתוך פיה

אינם יודעין למה היא נותנת). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת. ואם

נפל, לא תחזיר).

[1098]

ספר התרומה סי' רמ (במנעל שלנו מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו ... ואפילו בשבת יכול

ליתן בתוך המנעל). סמ"ק סי' רפב (מוך בתוך מנעלו מותר לתתו אפילו בשבת (צריך

עיון אם הוא הדין קש)). ב"ח (וכתב עוד ספר התרומה להתיר מנעל שלנו לצאת בתבן

שבתוכו כמו במוך, ואפילו בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל, ואינו מסופק

בזה, דלא כהגהת סמ"ק). אליה זוטא סק"ט (וכתב הב"ח דמותר ליתן תבן

או מוך במנעל בשבת).

[1099]

כדלעיל ( וכל זה באשה, אבל איש מותר לצאת ... מפני שאין האיש מקפיד כל

כך), ו לעיל סי' שא ס"ו ( ויש אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים ).

[1100]

טור (וכתב ר"י שיכולה לצאת בבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי

שאין המשיחה קשור בהם, ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה). שו"ע סט"ו (יוצאת

... ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם, ולא

חיישינן שמא ישתלשלו למטה).

אמנם במהדורא בתרא לסי' שא (ס"ג)

מסיק כגירסת ס' התרומה סי' רמ, וסמ"ג יח, ג (מותר לאשה לקשור רצועות או דבר

אחר סביב בתי שוקים פן יפלו למטה, ואף על פי שאינן קשורות בהן), והיינו

שמטעם זה אינם תכשיט רק צורך לבישה (וכמו בירית שבסעיף הבא).

וב ביאור מהר"י אבוהב על הטור שם ד"ה

ולא חיישינן, גורס גם בטור כמו בסמ"ג (נראה שיש טעות בספרים, דהוה ליה למימר

לא חיישינן שמא יטול המשיחה, לפי שהבתי שוקיים ישתלשלו למטה).

[1101]

משנה סג, א (בירית טהורה ויוצאין בה בשבת). רב יהודה שם ע"ב (בירית זו אצעדה (של

זרוע, רש"י) ... הכי קאמר בירית תחת אצעדה (שבזרוע, רש"י) עומדת (בשוק,

להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה). שו"ע סוף סט"ו (ויוצאה באצעדה

שמניחין בזרוע או בשוק).

וראה מהדורא בתרא לסי' שא (ס"ג),

ב' טעמים שאינן חשובות תכשיט (כמו מחט להעמיד קישוריהן דלעיל סי"א), כיון

שמכוסים בבגדיה, או כיון שעשויים כדי שלא יפלו הבתי שוקים.

[1102]

רמב"ם פי"ט ה"ה (והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תשמט וכן כל כיוצא בזה).

שו"ע שם (והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט).

וכדלעיל ס"ט ( שמא

תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה).

[1103]

תוס' נז, א ד"ה במה אשה (ונראה לר"י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי

להראותן, או משום חציצה, או משום קפידא, גזרו שלא לצאת, דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת

ואתי לאתויי. אבל דברים שמותר לצאת בהן, שאין רגילות להסירן, מותר לקשור ולהתיר ברשות

הרבים, דליכא למיחש למידי, דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי, ואם לא יהיה

זכור שבת, אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל). רא"ש פ"ו סי' א (והיינו

טעמא דמותר להתיר ולא חיישינן דלמא אתי לאיתויינהו, דאם שכח דשבתא, אפלו נאסור לו

להתירו לא יניח כיון שאינו זוכר שבת ... לא חיישינן שמא בשעה שהוא מתירו הוא זכור

שבת, ואחר כך ישכח שבת ואתי לאיתויינהו, דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שמא ישכח שבת).

שו"ע סט"ז (בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו ברשות הרבים, ולא חיישינן

דלמא מתיא ליה).

[1104]

רב סד, ב (כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר). רי"ף כט,

א. רמב"ם פי"ט ה"ח (כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לו

לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת). דעה ראשונה בטור ושו"ע סי"ח (כל

שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת).

[1105]

מ"מ שם (בדין היה שיהיו מותרים להוציאן, שהרי אפילו ברשות הרבים לא נאסרו אלא

מפני חשש שמא יטלטלם ד' אמות ברשות הרבים, ובחצר אין בו אותו חשש. אבל חשו חכמים

שאם אתה מתיר להוציאן לחצר דרך תכשיט, יאמרו אף לרשות הרבים מותר, שהרי שאר דברים

כשם שאסורין להוציאן לרשות הרבים כך אסורים להוציאן לחצר, ואלו שהן מותרין להוציאן

לחצר הרי הן כמלבוש גמור, ואף להוציאן לרשות הרבים מותר, ומפני כך גזרו להוציאן

לחצר ושלא להתקשט בהן בחצר מפני חשש זה, והכל גזרה אחת היתה).

[1106]

משנה שם (יוצאה ... בכבול ובפאה נכרית לחצר). והיינו שאף שאסורה לצאת בהם לרשות

הרבים, כדלעיל ס"ה ( לא תצא בכבול), וסט"ז (אבל לא תצא

בפיאה נכרית). מכל מקום התירו לה לצאת בהם בחצר שאינה מעורבת. רמב"ם

פי"ט ה"ח (חוץ מכבול ופאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת).

טור ושו"ע סי"ח (חוץ מכבול ופאה נ כרית).

[1107]

גמרא שם (מאי שנא הני, אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה).

רמב"ם שם. מ"א סקי"ד (שלא תתגנה על בעלה) .

[1108]

רש"י שם ד"ה כדי (התירו לה קצת קישוטים הנאים).

[1109] מ"מ שם בדעת הרמב"ם (הרבה

מפרשים בזה כדעת רבינו, שבבית ובחצר מעורבת מותרות להתקשט בהם).

[1110]

אף שמדברי

הרמב"ם נראה רק שמתיר להתקשט בתכשיטין בחצר מעורבת; הנה מדברי התוס' וספר

התרומה וסייעתם נראה שהתירו אף בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא, כדלעיל סי' שא

בקונטרס אחרון ס"ק י ( בשיטת התוס' וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא

להו חששא זו),

ושם (הערות 706 - 707 ) נתבארה ההוכחה מדבריהם שסוברים כן.

[1111]

רמב"ן סד, ב (הא דאמרינן כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו

לחצר, לאו דוקא חצר, אלא אסור ללבשן אפילו בבית כלל, וכל שאסרו חכמים, היינו בין

אותן שאמרו אינו חייב חטאת בין אותן שאמרו חייב חטאת. ובלבד דרך מלבוש, דכיון

דלבוש בהן בבית חוששין שמא יצא בהן לשוק, שאין דרך לפשוט, ושוכח ויוצא הוא). רשב"א

בעבודת הקודש בית נתיבות ש"ג סי' ב (ויש מי שאומר שכל מי שאסרו לצאת בהן

לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצרו, ואפילו בביתו דרך מלבוש, וזה יראה לי

עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא).

מ"מ שם (הרמב"ן ז"ל והרשב"א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך

מלבוש ותכשיט, שמא ישכח ויצא, ופירשו לחצר אפילו מעורבת ... וכתב הרשב"א

ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה

לו בחגורו) ר"ן כט, א ד"ה אמר רב (וכתבו הרמב"ן והרשב"א

ז"ל, דבחצר שאמרו לאו דוקא, דהוא הדין בבית, דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט

אסור, לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא לחוץ, ובבית נמי איכא למיחש להכי). רבינו

ירוחם ני"ב חט"ז צב, ג (אפילו בחצר הבית אסור להביאו רק בידו, אבל לא

בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים. כך דקדקו הרמב"ן והרשב"א). דעה

הב' בשו"ע שם (ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל

שכן לצאת בו לחצר המעורבת).

[1112]

ירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח

של זהב בידו, וגערו בו חביריו משום תכשיט ... הדא אמרה, אפילו במקום שאמרו לא תצא

ואם יצתה אינה חייבת חטאת, אסורה לצאת בו בחצר). מ"מ שם (וכתב הרשב"א

ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה

לו בחגורו, עכ"ל. והביא ראיה לזה מן הירושלמי). שו"ע סי"ז (יש

אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית, כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח

ויוציאנה לרשות הרבים). מ"א סקי"ג (היינו יש אומרים בסי"ח דאוסרים

להתקשט אפילו בביתם). והיינו שהמחלוקת במפתח שבחגורה והמחלוקת בתכשיטים תלויות זו

בזו.

ונתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק י ( ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב,

דחיישינן שמא ישכח ויצא ... אבל זה אינו ...

והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א, דלטעמייהו אזלי ).

והטעם שתלויות זו בזו, כי כל האיסור לצאת במפתח בחצר מעורבת

ובבית למדו מהאיסור להתקשט בתכשיט בחצר מעורבת ובבית. ואם כן מובן שהמתירים להתקשט

בתכשיט בחצר מעורבת ובבית, מתירים אף לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית.

[1113] מ"מ שם ( אבל

דרך טלטול ביד מותר, שאין לחוש שמא ישכח ויצא בהן, שאין דרכו בחול בכך).

[1114]

סעיף כ (מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה, שלא יהיה בהם דבר שאסור

לצאת בו בשבת, אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה, ויתיר

חגורו ויקח כל התלוי בו).

נמצא שמברייתא יב, א (חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו

ערב שבת עם חשיכה), ופירש"י (שלא יהא כרוך בשום דבר, פן יוציאנו).

למדנו שצריך להסיר כל החפצים מכיסו, אפילו בביתו, שמא ישכח ויצא בהם.

וכן נתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק ט (דחיישינן שמא ישכח ויצא, מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו', אם כן

כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח).

ואם כן, יוקשה על דעת המתירים מדברי

חנניא. ו ראה

מה שביאר בתהלה לדוד סי' רנב ס"ק טז. כנישתא דבי רב לסי' שא בקונטרס אחרון

ס"ק ט.

[1115] ראה בדי השלחן סי' קטו

ס"ק מד.

[1116]

כדלקמן סי' שמה סי"א, ושם נסמן.

[1117]

מ"מ שם (וראוי לחוש לדבריהם). ד"מ אות ו (וראוי לחוש לדבריהם).

וכל זה באדם, אבל בבהמה לא חששו, כדלקמן

סי' שה סכ"ב ( אבל לדברי הכל מותר שתצא הבהמה בחצר (אפילו בדבר שאסור שתצא בו

מן התורה), שאף שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים

כמ"ש שם, מכל מקום בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל ).

[1118] וכן מסיק לקמן בסוף הסעיף

(כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שנתבאר למעלה, ובעת הצורך יסמוך על סברא

הראשונה).

[1119]

סוף סל"ח (יש להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא

לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שיתבאר בסי' ש"ג), וסל"ט

(ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר

כסף וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר ).

לקמן סי' שי סי"ד (גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי'

ש"א וש"ג).

[1120]

גמרא שם (רבי ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול ... רבי

ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג). ר"ת בתוס' סד, ב ד"ה רבי ענני (ונראה

דהלכה כרבי ענני, מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי, ור' ישמעאל תנא הוא

ופליג. ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ורבי ענני דמתיר בחצר, היינו אפילו בחצר

שאינה מעורבת, דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש. אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר

בטבעות ובתכשיטין). דעה הב' בטור ודעה הג' בשו"ע שם (ויש אומרים שהכל מותר

לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת).

[1121]

תוס' שם (אנו שאין לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא ... הרי

הוא כחצר שאינה מעורבת, ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים ... ואומר

רבינו ברוך, כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה, לא מדמו כרמלית לחצר שאינה

מעורבת, ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים, אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל, אין

להחמיר בכרמלית כל כך) . והוא בספר התרומה סי' רלט (ומוסיף אני, דליישב המנהג להתיר

לדידן אפילו למתניתין דאסרה להתקשט בחצר, היינו לדידהו שהיה להם רשות הרבים, וגזר

גם חצר, אבל אנן דלית לן רשות הרבים גמור כי אם כרמלית, שרי לגמרי), וסי' רמ (והוספתי

ליישב המנהג, דאפילו למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר, היינו גזירה אטו רשות

הרבים. אבל לדידן דלית לן רשות הרבים, הוי שרי לדברי הכל). דעה הג' בטור ודעה ה'

בשו"ע סי"ח (ויש שלימדו עליהם זכות, לומר שהן נוהגות כן על פי סברא

אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות

הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית, ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר).

והיינו שכאן נתבארה דעת התוס', להתיר

בכרמלית שלנו "לפי" דעת ר"ת להתיר בחצר שאינה מעורבת. ודלא כמבואר

בספר התרומה להתיר אף לדעת האוסרים בחצר שאינה מעורבת.

ולא רק תכשיטים שאסרו מטעם שמא תשלפם להראותה לחברתה, אלא גם

אלו שאסרו מטעמים אחרים, כמבואר במרדכי רמז שנה (וכן נמי יכול להיות כל מה שאסרו

חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה בשבתא, וצריך להסיר משום חציצה או משום

טינוף, ואתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה, שרי).

הובא בקונטרס אחרון ס"ק א ( בשגם

עכשיו בזמן הזה דלר"ת וסיעתו מותר בכל ענין, כמבואר במרדכי עיין שם).

[1122]

ראה לקמן סי' שלד סי"ז (כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו, מצילין אותו אפילו

לחצר שאינה מעורבת או למבוי שאין בו שיתוף. ובלבד שיהיו כל תיקוניו קיימים, דהיינו

ג' מחיצות ולחי או קורה, שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין חסרון תיקון העירוב או

השיתוף בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר בין במבוי בין בחצר).

[1123] ובשתי דעות אלו תלוי גם

היתר יציאת הבהמה בדבר שיש לחוש שמא יפול ויבאהו, כדלקמן סי' שה סכ"ב (וכל

דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו בחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים

משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא בו לכרמלית, להמתירין כן בתכשיטי אדם

כמ"ש שם. אבל להאוסרים שם, הוא הדין שאסור גבי בהמה).

[1124]

תוס' שם (וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום, דדבר שהוא

רגילות להראות זו לזו אסור, וכשאינם רגילות מותרות, ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן

וטבעותיהן, ומשום הכי מותרות לצאת בהן) . שלטי הגבורים כה, ב סוף אות ב (לדידן

דבין בחול בין בשבת רגילים ללובשן, וגם בחול הוא להם תכשיט ונוי, שפיר דמי לצאת

בהן גם בשבת, וליכא למיחש למידי). רמ"א סי"ח (ויש אומרים עוד טעם להתיר,

דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא, כמו

בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי).

וממה שהובא טעם זה בשם רבינו שר שלום

גאון, מובן שכבר בתקופת הגאונים רגילות היו בתכשיטין, ואין רגילות להראות תכשיטיהן

זו לזו.

[1125]

אליה זוטא סקי"א (היינו דאסורין מטעמא דלמא שלפא ומחוי. כן משמע מסידור דברי

רמ"א).

[1126] היינו הן לדעה הראשונה

הנ"ל, להתיר לצאת בכל התכשיטים אף לחצר שאינה מעורבת ולכרמלית, והן לדעה

השנית הנ"ל, להתיר לצאת בתכשיטין בזמן הזה, שאין רגילות להראותן זו לזו.

[1127]

ספר התרומה סי' רמ בסימנים (עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית,

דלדידהו אפילו רשות הרבים אינן אסורין אלא דלמא שלפא ומחויא ... אבל טבעת שיש עליה

חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש, שניהם אסורים אפילו לדידן, דהא תנן בהו חייב חטאת,

ואם כן בכרמלית אסור אף לדידן). טור ושו"ע שם (ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה

ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין

לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת).

[1128] והטעם שלא התירו משום

גזרה לגזרה, יתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (ולא אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה מפני

שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו

אף בכרמלית ... והוא הדין להוצאה כלאחר יד וכן כל כיוצא באלו).

ואף בבהמה אסרו הוצאה שלא כדרכה

בכרמלית, כדלקמן סי' שה סכ"ב (כל דבר שאסור שתצא בו הבהמה לרשות הרבים מפני

שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי סופרים לדברי הכל, אף שהיא הוצאה שלא

כדרכה, כמ"ש בסי' ש"ג ביציאת האשה).

[1129]

אבל לקמן סי' שמ סוף ס"ב ( אבל העושה מעשה, אסור, אפילו הוא שבות

דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א), ושם נסמן, שכן הוא גם סי' שמז

ס"ז, סי' שמט ס"ה, שח ספ"א . וראה תהלה לדוד ס"ק ב. זכרון

יוסף אות קסז. מראי מקומות וציונים.

ואפשר הקילו הכא בשבות על ידי שינוי,

שהיא קלה יותר משאר שבותים, שהתירוה במקום צער, ויש אומרים אף במקום הפסד, כדלקמן

סי' שז סוף סי"ב ( וכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שהוא עושה בחול. אבל

דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי

ישראל במקום צער, כמ"ש בסימן שכ"ח. ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד.

ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).

וכן לענין מצות מילה, נתבאר לקמן סי'

שלא ס"ט ( מביא אפילו מחצר אחרת שלא עירבו, ובלבד שיכרכנו על אצבעו

ויביאנו, כדי לעשות בשינוי ), ושם נסמן.

[1130]

סעיף לח ( היוצא במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך. אבל

אסור לצאת בו מדברי סופרים ... ובמקום הפסד ... נוהגין להקל לצאת בהם, לפי שיש

אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה, כמו שיתבאר

בסי' ש"ז, וגם יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית ).

הרי שלא התירו בכרמלית אלא במקום הפסד.

[1131]

סעיף יב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי

נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר

בענין אחר), ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).

[1132] כדלעיל סי"ב (טבעת

שיש עליה חותם, אינה תכשיט לאשה אלא משוי גמור, שאין דרך הנשים להתקשט בטבעת אלא

כשאין עליה חותם. ואם יצאה בה חייבת).

[1133] כדלעיל סי' שא ס"ו

(האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו, חייב, שמשוי הוא לו).

[1134]

תוס' סד, ב סד"ה רבי ענני (סוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן, דמוטב

יהו שוגגות ואל יהו מזידות). והיינו אף בתכשיטין, לדעת האוסרים.

ולענין הטבעות האסורות, הובא בר"ן

כו, א ד"ה אבל (אבל קשה הדבר על מה סמכו בדורות הללו שהנשים יוצאות לרשות

הרבים בטבעת שאין עליה חותם ... אלא שעכשיו שנהגו בכך לא ישמעו למי שימחה בידן,

בכיוצא בזה הנח להן מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות). טור ושו"ע שם (ויש

שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות).

וראה גם מ"מ פי"ט סוף

ה"ג בשם הרמב"ן (נז, א סוד"ה מתני') והרשב"א (נט, ב

סוד"ה איכא) הובא בד"מ סי' שא אות ב. לקמן סי' שלח סוף ס"ו. סי'

תרח ס"ד. לעיל סי' קנו ס"ז.

וכיון שיש אומרים שעתה אין לנו רשות

הרבים, אלא כרמלית שאיסורו מדברי סופרים, בזה בודאי אמרינן מוטב שיהו שוגגות ואל

יהו מזידות.

[1135]

ר"ן שם ד"ה ועל פי (ועל פי סברא זו יש מי שאומר שעכשיו יצא האיש אפילו

בטבעת שאין עליה חותם ... הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילין בטבעת שאין

עליה חותם ... אבל עכשיו שנהגו בו, הרי הוא להם תכשיט, ובין בחול בין בשבת שרי).

הובא בשו"ע שם (ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה

חותם, הרי זה להם כתכשיט, ושרי).

[1136]

הדעות שהובאו לעיל להתיר תכשיטים באשה.

[1137]

רבינו ירוחם ני"ב ח"ה (עד, א). הביאו ב"י סי' שא ד"ה

ומ"ש רבינו אבל דבר.

[1138]

סוף ס"ו ( מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט

בתכשיטין הללו ... הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין

תכשיט אחד בין אנשים לנשים. (ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט בחול אף

בטבעת שאין עליה חותם, והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי, אעפ"כ אסורים לצאת

בה בשבת, הואיל והוא תכשיט גם כן לנשים ...)).

[1139]

ב"י סוד"ה ובעל התרומה (מיהו לפי הדעת שכתבתי בסימן ש"א, שבזמן הזה

שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי, אף אנו נאמר

דכיון שנהגו עכשיו הנשים להביא טבעת שיש עליה חותם, הרי הוא להם כתכשיט ושרי).

שו"ע שם (ולפי זה אפשר, דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם,

הרי הוא להן כתכשיט ושרי).

[1140]

מהר"י אבוהב על הטור ד"ה ולא תצא במחט (יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט

הצריכה לזה, שאם תוציא יותר מזה אסור. והני נשי דידן אינן נזהרות בזה, וראוי לגעור

בהן. שאפילו שלא נגעור בהן על תכשיטין האחרים, לפי שלא ישמעו לנו ומוטב שתהיינן

שוגגות כו', בזה ישמעו דברינו, שאין להן תועלת כל כך בזה). שו"ע סוף

סי"ח (ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד

קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו).

[1141] כדלעיל סד"ה ויש

חולקין (ויש להחמיר כסברא זו, אם לא בעת הצורך).

[1142]

מרדכי רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט

שניטל חורה ועוקצה). שו"ע סי"ט (צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל

חודה או עוקצה לשום בצעיפים). מ"א ס"ק טו (ולא עיין יפה, דבגמרא קאי

אמחט נקובה, להכי סגי בחודה או עוקצה, והמרדכי מיירי במחט שאינו נקובה, דאז כשניטל

חודה דהיינו חוד שלה, או עוקצה פירוש הקשר, עדיין חזיא למילתיה, עד שינטלו שניהם).

והיינו שלענין מחט נקובה אמרינן קכג, א (מחט

שניטל חררה או עוקצה ... מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא

... אדם זורקה לבין גרוטאות). וכן נפסק לקמן סי' שח סל"ט ( מחט

שניטל חודה או חור שלה, אסור לטלטלה, מפני שבטל תורת כלי ממנה) .

כי מחט נקובה שניטל חודה או חור שלה, שוב אין יכולים לתפור בה, ונתבטל ממנה תורת

כלי.

משא"כ מחט שאינה נקובה, שאפשר

להשתמש בה אף כשניטל ממנה חודה או חור שלה, אלא אם כן ניטלו שניהם. לכן כתב המרדכי

"שניטל חורה ועוקצה", דלא כמ"ש בשו"ע "שניטל חודה או

עוקצה". וכן נפסק כאן " שניטל עוקצה ... וגם ניטל חוד שלה" .

[1143] מרדכי שם ( אמנם

אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני יחוד ).

שו"ע שם ( אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה ועוקצה (ויחדה) לשום כך).

ומכל מקום נתבאר כאן דהיינו דוקא: (א)

"יחוד מעשה". (ב) "נעשית כלי לענין זה", ולא לענין אחר; וכמו

בכל דבר שאין דרכו לייחדם לכך, וכדלקמן סי' שח סנ"ג (מה

שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה מוריד עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם

שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר

שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ... שאין דרכם של עץ ואבן לייחד אותם לכך ).

וראה לקמן סי' שח סל"ט (והערה

רצה).

[1144]

כדלקמן סי' שח סל"ט ( ומכל מקום אם ייחד

מחט זו לאיזה תשמיש, נעשה עליה תורת כלי, ומותר לטלטלה כדין כלי שמלאכתו להיתר, אם

ייחדה לתשמיש המותר בשבת).

[1145] במרדכי שם "שלא יצאו במחט שניטל

חורה ועוקצה ... [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני יחוד". ופירש

הב"י (שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא, דבטלטול נמי אסורה). הובא במ"א

ס"ק טו. ומזה מובן שאם ייחדה מערב שבת מהני אף לענין לצאת בה. והיינו שנעשה

בית יד לצעיף, שמותר לצאת בו.

ונתבאר במהדורא בתרא

לסי' שא ס"ה, שמזה

מוכח שמותר לצאת במחט כשהוא סוגר הבגדים והוי בית יד להם (דלא כדעת בעל התרומה

שנתבארה שם).

[1146]

סיום סי' שג (היינו סעי' כ-כז בשו"ע) וסי' דש.

וכדי שלא יחסר המזג, יועתק כאן

משו"ע המחבר והרמ"א:

כ הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת

בהם נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים, מותר לצאת בהם. והוא

הדין אם נותנין חוטים באותם נקבים, שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים, אבל אם צבועים,

אסור.

כא יוצאת אשה רעולה, והוא שמעטפת כל

ראשה חוץ מהפנים.

כב פורפת (פי' קושרת) בשבת על האגוז ועל

האבן שיחדתו לכך, ויוצאת בו, אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא ולא

מהני בה יחוד. ואם פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת.

כג אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה

ופרפה עליו כדי להוציאה, אם לרשות הרבים, אסור. ואם לכרמלית, מותר.

כד יוצאה באבן תקומה, ובמשקל ששקלו

כנגדו שלא תפיל, ואפילו לא נתעברה עדיין.

כה אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה,

משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק,

דכשנוטלתו מאדים הבשר.

כו אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא

להתיר קליעתה, אבל יכולה לחלוק שערה (הגה: ויש אוסרים לחלוק שערה, דהיינו לעשות

השייטי"ל. וכן נהגו לאסור לעשות על ידי כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו להקל).

כז אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו

שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות (הגה: אבל מותר לחוף ולפספס ביד).

סימן דש

על איזה עבד מצווה על שביתתו, ובו ג'

סעיפים.

א אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם

עבדות וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד, אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני

נח, הרי הוא כגר תושב, ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו, אבל לא לרבו. ואסור לכל

ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו. ואם לא קבל

עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור, דינו שוה לקבל עליו שבע מצות. ולפי זה

צרכי חולה שאין בו סכנה, דקי"ל אומר לכותי ועושה, וכן מת ביום טוב ראשון

דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת אלילים,

דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. ויש חולקים

ומתירים בזה. ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו,

מותר, ואין צריך להפרישו (הגה: אפילו קבל עליו שבע מצות). ולישראל אחר שאינו רבו,

אפילו עושה לדעת ישראל, מותר, כל שאין שם אמירת ישראל. ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת

מאותה מלאכה. ויש אומרים שכל שלא קבל עליו ז' מצות בני נח, כיון דכותי גמור הוא,

אין רבו מוזהר עליו. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון

מותר לומר להם לעשותו (הגה: וכל עבד שמצווה על שביתתו, אסור לצאת בחותם שעשה לו

רבו להראות בו שהוא עבדו, ואם הוא של טיט מותר לצאת בו, כשתלוי בצוארו, אבל לא

בכסותו. ובשל מתכת בכל ענין אסור. ואם העבד עושה החותם לעצמו, אפילו בשל טיט, בכל

ענין, אסור).

ב והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו,

אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת, כיון שהתנה עמו מבעוד יום,

עושה הוא לצרכי מזונותיו, ובלבד בצנעה, שלא יהא בדבר חשש רואים.

ג כותי גמור שהוא שכיר, אין רבו מצווה

על שביתתו.

[1147] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ב נפסק שאם החוטין והרצועות קלועין בתוך שערה מותרת לצאת בהן. ולא הביא את

דעת רש"י לאסור, שהיא דעה הב' בשו"ע ס"א (ואם הם קלועות בשערה,

מותר. ויש מי שאוסר).

ומבאר

הטעם שלא הביא את דעת רש"י:

(א)

טעם רש"י הוא שחוששין שמא תרפה קליעת השערות ותטבול, אבל לדידן אין רפיון

מועיל לטבילה, ואין מקום לגזור שמא תרפם.

(ב)

ביאור הט"ז בטעם רש"י, שתסתור קליעתה על ידי נכרי, אינו עולה יפה.

(ג)

לדעת ר"ת, בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים מותר בכל ענין.

לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתמ.

[1148] ריש הסי' (נראה ליישב פירוש רש"י,

דאף על פי דמתניתין מיירי נמי בקלועים לה בשערה, אפשר לה לטבול אף על פי שלא תסתור

קליעת שערה, אלא שתרפם, וכדתנן להדיא (שם) ולא תטבול עד שתרפם, שפירש רש"י עד

שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנס המים ביניהם עכ"ל, ורצונו לומר, באם הם קלועים

שתרפה קצת הקליעה בשבת ותמתח החוט מתוך הקליעה, ואז יכולה לטבול כיון שהקליעה

הותרה קצת, אף על פי שלא נסתרה הקליעה לגמרי, וחיישינן דילמא אתיא לאתויינהו לחוטי

דקליעה ארבע אמות ברשות הרבים)

[1149] סק"ג (ויש מי שאוסר, דחיישינן

שתרפם (ב"ח)).

[1150] נז, א (לא מצאנו שם מענין זה).

וראה תוספת שבת ס"ק ב (וכתב הב"ח משום דסבירא ליה

דחיישינן שמא תרפה קצת, באופן שתוכל להוציא את החוטין משם, דבכהאי גוונא ליכא

איסורא ... ולדינא פסק הב"ח שיש להחמיר כדעת רש"י).

[1151] במשנה שם (לא בחוטי צמר ופשתן ורצועוה

שבראשה, שקולעת בהן שערה), הרי שאסר גם בזה. מובא בטור (ופירש רש"י אפילו אם

הם קלועות לה בשערה), ושו"ע (ויש מי שאוסר).

[1152] סק"א (ויש מי שאוסר הוא רש"י.

ונראה שהוא מתרץ קושיא זו, דכי מתרמי לה טבילה תצטרך להוציא החוט ולסתור הקליעה

ותעשה זה על ידי עכו"ם, דודאי מותר על ידי עכו"ם, דהוי שבות דשבות).

והוא כעין האמור לקמן סי' שמ ס"ב (אשה ששכחה מערב שבת

ליטול הצפרנים, ובשבת הוא ליל טבילתה, יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה, שכל

דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך מצוה, כמ"ש

בסי' ש"ז ושכ"ה).

[1153] ריש פ"ו (הלכך ליכא למיגזר בהן

דלמא שריא להו, דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעת שערותיה מבעוד יום).

[1154] לולי הטעם שרגילה להתיר קליעת שערה

מבעוד יום, לא הי' הרא"ש מקשה כלום על רש"י, שהרי חוששין שתשכח שהוא

שבת, ותתיר קליעתה ותביא החוטין בידה לביתה.

[1155] כלומר, אין לפרש כוונת

הט"ז, שכיון שמותר לה להתיר קליעתה על ידי נכרי, שוב אינה רגילה להתיר קליעת

שערה מבעוד יום אלא סומכת על מה שתתיר בלילה על ידי נכרי.

[1156] וכן הוא לקמן סי' שמ ס"ב ( אשה

ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה, יש מי שמתיר לה לומר לנכרית

לחתכן לה, שכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך

מצוה) , והיינו דוקא

"ששכחה", אבל לכתחלה לא.

וכן הקשה על הט"ז בתוספת שבת ס"ק ב (לא הועיל כלום

בתקנתו, דהא דשרי שבות דשבות היינו כשאי אפשר בענין אחר, אבל הכא הרי אפשר לה

לסתור קליעותיה מבעוד יום, ובודאי היא נזהרת לסתרן מבעוד יום).

וראה שו"ת אמרי יושר סי' קפה. כנישתא

דבי רב. קובץ הערות וביאורים תתקיז ע' 175.

[1157] ס"ב (ואם הם בתוך קליעת שערה,

אינו מועיל בהם רפיון).

[1158] בתוס' סד, ב ד"ה רבי (ואנו שאין

לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא ... הרי הוא כחצר שאינה

מעורבת, ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפירוש ר"ת).

הובא בפנים סכ"ג (ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף

לכרמלית ... לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית).

[1159] רמז שנה (וכן נמי יכול להיות כל מה

שאסרו חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה בשבתא, וצריך להסיר משום חציצה או

משום טינוף, ואתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה,

שרי).

והיינו שבתוס' נזכר רק שמותר לצאת בתכשיטין, ובמרדכי פירש

דהיינו אף במה שאסרו חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה וכיו"ב.

[1160] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

סכ"א נפסק "יוצאה באצעדה בזרוע או בשוק", ולא הביא את הדעה הב'

שבשו"ע סט"ו (ויש מי שאוסר בשל זרוע), שהיא דעת רש"י ס, א ד"ה

טהורה (דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי), שטעם זה שייך רק בשוק, ולא בזרוע,

וכמבואר בט"ז ס"ק יא (הוא דעת רש"י גבי בירית, דלא התירו אלא בשוק,

דלא שלפא, דלא מגליא שוקה).

ומבאר

הטעם, כי לדעת שאר הפוסקים "אין לחלק כלל בין זרוע לשוק".

לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתמב.

[1161] סג, ב ד"ה בירית (פירש בקונטרס [עומדת]

בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, וקשה לפירוש זה ... לכן נראה לי ...

דאין זה תכשיט, דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה). ולפי זה אין חילוק בין זרוע

לשוק.

[1162] סי' רמ (ויוצאין בהן, דאינן תכשיט, אלא

טבעת הכלים הן לבתי שוקים ... אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי

שוקים פן יפלו למטה, ואף על פי שאינן קשורות בהן).

[1163] לאוין סה יח, ג, כדברי ספר התרומה.

[1164] סי' רפא (ע' רצט), כדברי ספר התרומה.

[1165] שהט"ז ס"ק ח

והמ"א ס"ק ח ביארו כדעת התוס', דלא כדעת רש"י.

[1166] כדלעיל בסוף קונטרס אחרון הקודם ( בשגם

עכשיו בזמן הזה דלר"ת וסיעתו מותר בכל ענין), ושם נסמן (והערה 1158 ).

ומטעם זה יש להקל אף בזרוע, אף לדעת הסוברים שיש לו דין תכשיט.