שצה דיני ברכת עירוב

שצה דיני ברכת עירוב

ובו סעיף אחד

א מצוה לחז(ו)ר

אחר שיתופי מבואות¹²⁴⁷,

כמו אחר עירובי חצרות¹²⁴⁸.

ומברך עליו על מצות עירוב¹²⁴⁹,

ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי¹²⁵⁰.

ואם משתתפים בפת וסומכין על שיתוף במקום עירוב, ואין

מערבין בחצרות כלל, כמו שנתבאר בסימן שפ"ז¹²⁵¹,

יאמר גם כן מחצרות לבתים¹²⁵².

אימתי מברך עליו, בשעה שמקבץ אותו מבני המבוי או בשעה

שמזכה להם¹²⁵³,

כמו שנתבאר בסי' שס"ו¹²⁵⁴.

ואם לא בירך ולא אמר עליו כלום, אינו מעכב¹²⁵⁵,

כמו שנתבאר שם¹²⁵⁶:

[1247] גמרא סח ,

א (מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן (כגון אתה ורבה דדייריתו ביה, רש"י),

לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף). הרי שהמצוה היא הן בעירובי חצרות והן בשיתוף

מבואות. פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קנג (מכאן משמע דמצוה לערב, וטעמא

רבה איכא, דלא ליתי איסורא לאפוקי ולעיולי מבתים לחצרות ולמבוי). הובא במרדכי רמז

תקטו, ובהגהות מיימוניות פ"א אות א. טור ושו"ע (מצוה לחזור אחר שיתופי

מבואות). ט"ז ס"ק א (דלא יבא לידי איסור טלטול).

[1248] כדלעיל סי' שסו סי"ח

(מצוה לחז(ו)ר אחר עירובי חצירות, כדי שלא יבואו לטלטל באיסור).

וראה חדות יהושע ח, ד (אם יש טעם לחלק

בין חצר למבוי).

[1249] רמב"ם

פ"א הי"ז (וכיצד משתתפין במבוי ... ומברך על מצות עירוב). טור

ושו"ע (ומברך עליו על מצות עירוב).

וכן הוא לעיל שם (וצריך לברך עליו

אקב"ו על מצות עירוב, כמו שצריך לברך על כל מצות של דבריהם), וכדלעיל סי' קנח

סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים, מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו

וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל,

ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם

כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם).

[1250] רמב"ם שם (ואומר בזה

השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת). טור

ושו"ע (ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות

למבוי בשבת).

[1251] סעיף א (ואם נשתתפו במבוי

בפת, סומכים עליו בחצרות ... ולכן אין נוהגין עכשיו לעשות עירובי חצרות בשום חצר

שיש בה בתים הרבה, לפי שסומכין על השיתוף שבבית הכנסת הנעשה מפת, שמועיל גם לחצרות).

[1252] שבלי הלקט

סי' צט (ובשיתופי מבואות אומר בדין יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן המבוי לחצרות

ומן החצרות למבוי ומשתיהן לבתים ומן הבתים לשתיהן). רמ"א (ומהם לבתים). מ"א

ס"ק א (ומהם לבתים, אף על גב דהכא מיירי בשיתופי מבואות, מכל מקום הא סומכין

על שתוף במקום עירוב, כמ"ש סי' שפ"ז).

[1253] רמב"ם

שם הט"ז (וכשמקבץ העירוב מברך). טור ושו"ע (אימתי מברך עליו, בשעה שמקבץ

אותו מבני המבוי, או בשעה שמזכה להם). ב"י (ונראה לי הטעם, לפי שכל המצות

מברך עליהם עובר לעשייתן, וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה שכבר עירבו ... הילכך צריך

לברך כשבא לקבצו).

והוא כדלעיל סי' שסו ס"א (גובין פת

מכל בית ובית, ונותנים אותם באחד מבתי החצר), וס"י (נהגו לקבץ מכל בית ובית

מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה ... נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב שיזכה

בו בשביל כל הקהל). ולכן כשנהגו לקבץ מבני המבוי, מברך כשבא לקבצו, וכשנהגו לזכות,

מברך כשבא לזכות.

[1254] סעיף יח (ואימתי מברך

בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה שמזכה להם, מפני שכל המצות מברך עליהם עובר

לעשייתן).

ולענין מנהגינו, ראה לעיל שם (הערה 155 ).

[1255] שבלי הלקט

שם (ובני חצר שגבו קמח לעירובן ונילש ונאפה העירוב מבעוד יום ולא הספיקו לברך עליו

עד שחשיכה, או ששכחו מלערב עליו, אין הברכה מעכבת, ומותרין לטלטל על ידי אותו

העירוב. וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמותרין לטלטל הואיל וגבו ואפו אותו

לשם עירוב, ואף על פי שלא ברכו עליו ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא, מותרין הן

לטלטל בחצר). רמ"א (ואם גבו אותו לשם עירוב ושכחו ולא ברכו עליו, הוי עירוב

כי אין הברכה מעכבת). מ"א סי' שסו ס"ק כא (שלא אמרו שום דבר עליו, אפילו

הכי שרי).

[1256] סוס"י שסו (ואם גבו

העירוב ולא ברכו עליו, ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה והאמירה מעכבת, ומותרים

לטלטל מבתים לחצר). וראה שם (הערה 167 ).