שצא דין ביטול רשות לאותן ששכחו לערב

שצא ד ין ביטול רשות לאותן ששכחו לערב

ובו ג' סעיפים

א ככל משפטי

ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת

רשותה לשאר בני המבוי, או הם לה¹¹⁰⁴.

וכשהיא מבטלת להם היא נעשית כאורח אצלם, אע"פ

שיש בה דיורים הרבה, ואין הרבים נעשים אורחים¹¹⁰⁵,

מכל מקום לענין טלטול במבוי כל הדיורים שבחצר נחשבים כדירה אחת ¹¹⁰⁶ , כיון שכולם יוצאים למבוי בפתח אחד,

דהיינו בפתח החצר, ובפתח זה הוא שאוסרים במבוי ¹¹⁰⁷ , ולכן נעשית החצר, לענין לאסור במבוי,

כאילו הוא בית אחד שדרים בו רבים.

לפיכך ככל משפטי ישראל עם הנכרי בחצר, כן הוא במבוי,

או בעיר המוקפת חומה, שאין איסור לטלטל במבוי או בעיר של נכרים עד שיהיו שתי

חצירות של ישראל פתוחות לתוכן, והן אוסרות זו על זו, אזי צריך לשכור מן הנכרים,

אבל בחצר אחת של ישראל, אפילו יש בה הרבה בתים, הם חשובים כיחיד לענין טלטול בעיר,

ואין צריך לשכור מן הנכרים¹¹⁰⁸. והוא

שתהא העיר מוקפת לדירה¹¹⁰⁹,

כמו שנתבאר בסי' שס"ג¹¹¹⁰.

וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים

(שקורין שלא"ס), אינן מוקפים לדירה¹¹¹¹:

ב כשיש בעיר

ב' חצרות של בתי ישראל, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של נכרי, ואין מועיל מה שישכרו

משר העיר¹¹¹².

במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו

רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל, ואפילו בשעת מלחמה שצריך להושיב אנשי המלחמה וכלי

מלחמתם בבתי בני העיר, אינו נעשה על פי השר אלא על פי עצה והנהגת יועצי המדינה,

כמנהג קצת עיירות שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות, כי אם לגבות מיסים ידועים

ולשפוט משפטיהם, אבל שאר צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה.

אבל עיירות שצרכיהן אינם נעשים אלא על פי המלך או השר והנהגתם, או על פי הממונים

שלהם, ודאי ששכירות מהשר ההוא, או מהממונה, או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו¹¹¹³),

מועיל, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא

מדעתם, וכל מי שיש לו רשות להניח חפציו בבית הנכרי או בחצרו נעשה כשכירו ולקיטו,

ויכול להשכיר רשותו שלא מדעתו, ואפילו שכירו ולקיטו של זה הנעשה כשכירו ולקיטו

יכול להשכיר¹¹¹⁴,

כמו שנתבאר בסימן שפ"ב¹¹¹⁵:

ג ישראלים

הדרים בחצר אחת בעיר של נכרים המוקפת חומה, ועברו ישראלים אחרים דרך שם ונתאכסנו

בחצר אחרת של נכרי, אינם אוסרים בעיר עד לאחר ל' יום¹¹¹⁶,

כמו שנתבאר בסימן ש"ע¹¹¹⁷

באורח שנתארח בחצר.

אלא שהאורחים יש אומרים¹¹¹⁸

שהם אסורים לטלטל מחצירן למבוי, שישראל הדר בעיר אוסר עליהם כל מבואות העיר, מטעם

שנתבאר שם¹¹¹⁹.

אבל ישראל אחד הדר בחצר שדרים בה נכרים, מותר לישראל אחר שאינו מתאכסן בחצר זו

להוציא ולהכניס מבתי הנכרי או מבית הישראל לחצר, ואין ישראל הדר שם אוסר עליו, הואיל

והוא אינו שובת כלל בחצר זו, ואורח גמור הוא אצל זה¹¹²⁰:

[1104] טור ושו"ע ס"א (ככל משפטי ביטול למי ששכח

ולא עירב בחצרו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, מבטלת רשותה לשאר בני

המבוי, או הם לה).

והיינו כשאין החצר פתוחה אלא למבוי זה.

אבל אם פתוחה גם למבוי אחר, נתבאר לעיל סי' שפו ס"ט (המבוי, הואיל ותשמישו

שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת,

אע"פ שמסלקת את עצמה מלהשתמש בו מחמת איסור מפני שלא עירבו יחד), ושם נסמן

(הערה 1058 ).

סיכום פרטי הלכה זו – לעיל סי' שפ

ס"א (הערה 679 ).

[1105] כדלעיל סי' שפ ס"ה (שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים

אצלו), וס"ו (וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים

אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).

[1106] טור ושו"א שם (אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי

חשובים כיחיד בחצר). ונדחקו המפרשים בפירוש הדברים, ומבאר כאן שהכוונה היא, שאם

בני חצר אחת מבטלים רשותם לשאר בני המבוי, נחשבים כאחד ונעשים אורחים. אבל אם כמה

חצרות (שעירבו בינם שלא דרך המבוי) מבטלים חצרותיהם לשאר בני המבוי, אינם נחשבים

כיחיד, ואין הרבים נעשים אורחים.

ולמדים זאת ממה שנחשבים כדירה אחת לענין

נכרי שאינו אוסר עליהם (כדלקמן בסמוך, ולעיל סי' שצ ס"א), ומקורה תוס'

עד, ב ד"ה מבוי (אור"י דאפילו היו הרבה בתים וכל אחד פתוח לחצר, לגבי

מבוי הוי כל בני חצר אחת יחידים במקום נכרי, כמו בחצר שיש בה נכרי ובית אחד של

ישראל, דאינה אוסרת לרבי אליעזר בן יעקב אפילו יש הרבה ישראלים באותו בית כולהו

חשיבי יחיד במקום נכרי). רא"ש פ"ו ס"א (ויראה

לי דאפילו יש כמה בתים של ישראלים פתוחין לחצר אחת, מותרין לטלטל בכל העיר, כמו

ששני ישראלים בבית אחד איקרו יחיד במקום נכרי לגבי החצר, כמה בתים פתוחים לחצר אחת

מיקרו יחיד במקום נכרי לגבי המבואות, עד שיהא שתי חצירות של ישראל פתוחות למבוי

ואוסרין זה על זה במבוי, אז הנכרי אוסר עליהם).

[1107] תוס' שם (ואע"פ שיש בתים של ישראל פתוחין לתוך אותו בית,

כיון דלא עיילי למבוי אלא דרך אותו בית, חשיבי כולהו יחיד במקום נכרי). וראה לעיל

סי' שצ (הערה 1100 ).

[1108] טור ושו"ע שם (עד

שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, אבל חצר אחת, לא, אפילו אם הרבה בתים של ישראל

פתוחים לתוכה).

[1109] ב"י ד"ה ודבר פשוט (ודבר פשוט הוא שצריך שתהא העיר

מוקפת חומה לדירה, ואז יהיה מותר לטלטל בה). שו"ע שם (והוא שתהא העיר מוקפת

חומה לדירה).

[1110] סעיף מג (אם כל העיר מוקפת תל, והיקף זה היה קודם בנין העיר,

אין תל זה עולה למחיצה למבואות העיר, לפי שהיקף התל לא הוקף לדירה, כיון שהיה קודם

בנין הבתים, ואם כן כל העיר היא יושבת בתוך היקף שאינה לדירה, שאסור לטלטל בו

כשהוא יותר מבית סאתים).

[1111] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קה (וסתם עיירות הם

מוקפות לדירה, אבל מבצרים, סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). רא"ש פ"ד

ס"י (וכתב רבינו מאיר ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הם, דאין דרך להקיף

מחיצה עד שיבנו הבתים תחלה, אבל מבצרים, סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). טור סי' תא,

ושו"ע כאן (וסתם עיירות הן מוקפות לדירה, וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה). ט"ז

ס"ק ב (וסתם מבצרים, פירוש כגון מה שאנו קורין בל"א שלא"ס, שהוא

מוקף תחלה בחומה ואחר כך בונים בתוכו בתים, משא"כ בכל העיירות, שבונין בתים

תחלה ואחר כך מקיפין חומה סביבם).

וכן הוא לקמן סי' תא ס"א (וסתם

עיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים אינן

מוקפים לדירה), וס"ב (וכן מבואות שלנו המתוקנים בצורת פתח, נקראים מוקפים

לדירה, שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת פתח).

[1112] מה ר"מ מרוטנבורג בתשב"ץ סי' עה (שני

יהודים הדרים בעיר אחת, שאין די להם במה שקונים הרשות מן שר העיר לעשות עירוב, אלא

צריכים לשכור מכל בית ובית שדרים שם גוים, אף על פי שכל הבתים של השר הם). מרדכי

רמז תקט (פסק רבינו מאיר בשני יהודים הדרים בכרך אחד, שאין די בזה שקונין רשות מן

השר, לערב, אלא צריכין לשכור מכל אחד). טור ושו"ע ס"א

(וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של גוי, ואין מספיק

במה שישכור משר העיר).

*

ולא הביא כאן הדעה שהובאה ברמ"א (ויש

אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל לטלטל במבוי יכול לשכור

מן השר, שהרי דרך המבוי הוא של השר, ויכול לסלק כל העכו"ם משם).

ואפשר שהוא מטעם המובא בהערה הבאה, שאין

לשכור משכירו ולקיטו אלא אם כן הוא שכירו ולקיטו שבביתו, ולא סגי במה שהוא שכירו

ולקיטו שבחצר, או שבמבוי.

[1113] וכן הוא לעיל סי' שפב סי"ד (משכירו ולקיטו (שבביתו)

שוכרים), ושם נסמן (הערה 847 ).

[1114] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ואין מספיק (על

כרחך לומר שאין דברים הללו אמורים אלא בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות להשתמש

בבתי בני העיר כלל, ואפילו בשעת מלחמה שצריך להושיב אנשי המלחמה וכלי מלחמתם בבתי

בני העיר אינו נעשה על פי השר, אלא על פי עצה והנהגת יועצי המדינה נעשים כל הדברים,

כמנהג קצת עיירות שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות כי אם לקבל מסים ידועים

ולשפוט משפטיהם, ושאר כל צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה

הנקראים בלשונם דיגידורי"ש. אבל עיירות שצרכי העיר אינם נעשים אלא על פי המלך

והשר והנהגתו, או על פי הממונים שלהם, ודאי שהשכירות מהמלך ההוא או השר ההוא מהני,

שהרי יש לו רשות להושיב אנשי מלחמתו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא

מדעתם ... וכן הורה מורי דודי מהר"ר יצחק קארו זכרונו לברכה לבני

שיטי"ליאש, וכתב שהיו יכולין לשכור מבן המלך שהיה אז שם אדון העיר, או משומר

החומות, דהוה ליה בן המלך או שומר החומות שכירו ולקיטו של מלך ... והביא ראיה

מתשובת הריב"ש (סי' תכז) שכתב וזה לשונו, ואם כן בנדון זה יש לומר, שכיון

שדבר ידוע שהאדון יכול להניח כלים בבתי אנשיו ואין מוחה בידו, ואין זה שלא כדין

שכך נהגו, אם כן לא גרע משכירו ולקיטו ... והממונה שלו כמוהו, שהרי גם הממונה יכול

מטעמו להניח כלי האדון בביתם, ואם כן חזר הוא להיות בעד האדון ומטעמו כשכירו

ולקיטו של כל אחד ואחד עכ"ל. ומדברי תשובה זו נראה ששוכרין משכירו דשכירו, כל

ששכירו יש לו רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית הוה ליה כשכיר בעל

הבית עצמו). שו"ע שם (במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות

להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה (אלא על פי יועצי המדינה, מ"א).

אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות

מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי

בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם).

וראה שו"ת צמח צדק חו"מ סי'

מט אות ב (הב"ח באו"ח סי' שצ"א דאפילו לענין עירוב לא מהני

כה"ג שכירות רשות משר העיר עיי"ש באריכות, דאפילו יש לו רשות להניח כליו

שם, ומשום דלא דמי למשכיר כיון שאין הבתים שלו, אלא שיש לו עליהם רק חוב קבוע ליתן

לו מס בכל שנה כו', והב"י לא הקיל אלא משום דסבירא ליה דבשיש לו רשות להניח

כליו שם לא גרע משכירו ולקיטו).

[1115] סוף סעיף יד (אפילו שכירו של שכירו יכול להשכיר כמו השכיר עצמו),

וסי"ז (והוא הדין אם שכר מגזבר המלך ונסתלק הגזבר ... ועדיין הוא

אוכל פרס שלו, הרי הוא כשכירו

ולקיטו, ושוכרין ממנו לכתחלה ... והוא הדין ששוכרים מעבדי עבדיו, כמו ששוכרים

משכירו של שכירו).

[1116] לדעה

זו הראשונה, יכולים גם האורחים לטלטל בעיר. תרומת הדשן

סי' עו (דנראה דשפיר מוכח בתלמודא דאין בעל הבית אוסר על האורח כלל, אפילו אם

מתארח בבית אחר. דתנן (סט, ב) ביטל להן רשותו שלהן מותר לו ולהן, ומפרש בגמרא משום

דהוי כאורח גבייהו. ואף על פי דהתם אינו מתארח בביתם, אלא מפני שבטל רשותו חשיב

כאורח, ומותר הוא עצמו בשלהם, ואינהו לא אסרי עליה משום דהוי כאורח לגבייהו. כל

שכן אורח ממש, דלא הוי ליה כח דירה מעולם בחצר, שאין בעל הבית אוסר עליו ... אלא

דרך קבע יותר מל' יום). ב"י ד"ה ישראל הדר

יחידי (ישראל הדר יחידי בעיר של גוים שהיא מוקפת חומה, ועבר יהודי אחר דרך שם בשבת

ונתאכסן בחצר אחרת, שניהם מותרין לטלטל בכל העיר, וכמו שכתבתי בסימן שפ"ב

בענין ישראל המתארח בחצר שדרים בו ישראלים וגוים, אפילו נתארח בבית אחר אינו אוסר

על ישראל הדר שם, וגם אין הדר שם אוסר עליו). שו"ע ס"ג (ישראלים הדרים

בחצר יחידי, בעיר של גוים שהיא מוקפת חומה, ועברו יהודים אחרים דרך שם בשבת

ונתאכסנו בחצר אחרת, אינם אוסרים עליהם, דאורח אינו אוסר, ומותרים לטלטל בכל העיר).

[1117] ס"ט-י (המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו ואוכל

וישן שם בביתו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני

החצר ... אבל לאחר שלשים יום, אוסר על בני החצר, אם הוא בענין שאינם יכולים לסלקו

תוך משך זמן שכירותו או שאלתו). וכן הדין כאן כשמתאכסן אצל הנכרי.

[1118] מרדכי רמז תקז (חצירו של עובד כוכבים, הרי

הוא כדיר של בהמה, ופירוש, מותר לישראל המתאכסן שם להכניס ולהוציא. ואם יש שם

ישראל אחר, אוסר, פירוש אוסר לאורח להוציא מבית העובד כוכבים לחצר. אבל אותו ישראל

מותר להוציא מביתו לחצר, דאין ישראל האורח אוסר עליו). הובא בתרומת הדשן שם

ובשו"ת רמ"א סי' פה. מ"א ס"ק ב (המרדכי

כתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ... נראה לי שהדין עמו, דהרי

החצר מיוחד להבעל הבית, והבית מיוחד להאורח, דשכירות ליומיה ממכר הוא, ואם כן

מוציא מרשות לרשות, אבל הבעל הבית, מותר להוציא, דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד

ל' יום).

[1119] ס"ט (ויש אומרים

שהאורח שמתארח בבית או חדר בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו. אלא

שכל שלא נתארח בדרך קבע, אין לו חלק בחצר ואינו אוסר על בעל הבית לטלטל מביתו

לחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית, שכיון שהשכירו לו

בית זה לאיזה זמן, שכירות ליומו ממכר הוא, והרי זה בית שלו, וכשמוציא משם לחצר בעל

הבית, הרי זה כמוציא מרשות לרשות), וכן הדין כאן כשמתאכסן אצל הנכרי.

[1120] ברייתא סב , א (חצירו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר

של בהמה, ומותר להכניס ולהוציא מן חצר לבתים ומן בתים לחצר. ואם יש שם ישראל אחד

אוסר, דברי רבי מאיר. רבי אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו אוסר עד שיהו שני

ישראלים אוסרים זה על זה), כרבי אליעזר בן יעקב. עי' ב"י

סוס"י שפב (שהדברים הללו [= שאסר המרדכי להוציא מבית האכסנאי], לאו

לדברי רבי אליעזר בן יעקב, דקיימא לן כוותיה, איתמרו, אלא לדברי רבי מאיר, דלא

קיימא לן כוותיה ... ואם כן נקטינן דשניהן מותרין, דאין ישראל הדר שם אוסר על

האורח שנתארח בבית אחר באותו חצר, דאין בעל הבית אוסר על האורח ולא אורח על בעל

הבית). ומכל שכן שאורח גמור מותר לו להוציא ולהכניס.