שפד נכרי אכסנאי אם מעכב

שפד נכרי אכסנאי אם מעכב

ובו סעיף אחד

א נכרי הנכנס

לאחד מבתי החצר לשם אכסנאות, אם נכנס שלא ברשות, אינו אוסר לעולם⁹²⁵.

ואם נכנס ברשות, שהשכירו או השאילו לו חדר מיוחד לאכילה⁹²⁶, אם

הוא רגיל לבא אוסר מיד בבואו, ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום, כמו

שנתבאר בסימן ש"ע⁹²⁷

באכסנאי ישראל. ונכרי שיש לו חוב על הבית נקרא נכנס ברשות⁹²⁸.

ואנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים, מהם בחזקה ומהם

ברצון, אם יש לבעלי בתים באותם חדרים שנכנסו בהם הנכרים כלים שאינם ניטלים בשבת,

אינם אוסרים עליהם בכל ענין⁹²⁹,

ואם לאו, אוסרים בחצרות שנכנסו בהן ברשות, לאחר ל' יום, אע"פ שאינם רגילים

לבא שם. אבל הנכנסים בחזקה אינם אוסרים לעולם⁹³⁰.

(וכל זה באכסנאים שאינם קבועים שם, אבל המשכיר ביתו

לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים, אינו אוסר בכל ענין, שבודאי לא השכיר לו

ביתו על דעת שיאסר עליו בקביעות כל השנה כולה, וכמ"ש בסימן שפ"ב ⁹³¹ ):

[925] ירושלמי פ"ו ה"ב (ואכסניא אינה אוסרת

לעולם, באל[י]ן דעיילין דלא ברשות). הובא ב תוס'

סט, ב ד"ה ושלהם. רא"ש פ"ו סט"ו.

טור ושו"ע ס"א (גוי הנכנס לשם אכסנאות, אם נכנס שלא ברשות, אינו אוסר

לעולם).

[926] כי אם אין לו חדר מיוחד, או שאינו מיוחד לאכילה, אינו אוסר,

כדלעיל סי' שע ס"ה-ו וס"י.

[927] סעיף י (אם קובע ליותר משלשים יום, אינו אוסר עד לאחר שלושים

יום, אבל לא תוך שלשים, אפילו אם רגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם ליותר משלשים. במה

דברים אמורים באורח ישראל, אבל אכסנאי נכרי הרגיל לקבוע, אוסר מיד, כמו שיתבאר

בסימן שפ"ד. ויש אומרים שגם ישראל הרגיל לקבוע, אוסר מיד).

[928] מ"א ס"ק א (נראה לי דעכו"ם שיש

לו חוב על הבית מקרי ברשות).

[929] שו"ת רשב"א המיוחסות סי' רכ (המלך

שלח לשר העיר, ושלח עמו פרשים לשמור העיר, והפרשים נכנסו בבתי היהודים, יש בחזקה

ויש ברצון הבעלים, כדי שימצאו חן בעיניהם ... כל שיש לישראל בעלי בתים באותם

המקומות שנכנסו בהם הכותים רשות, ויש לו שם כלים שאסורים לטלטלם בשבת, עדיין רשות

הבעלים בהם, ואינם אוסרים). שו"ע ס"ב (אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי

היהודים, בין בחזקה בין ברצון, אם יש לבעלי בתים באותן מקומות שנכנסו העכו"ם

כלים שאסור לטלטלם בשבת, אינם אוסרים עליהם).

וכדלעיל סי' שע ס"ב (ואם יש לו בכל

אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת איסור, שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או

מקומם, כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל, אלא יש לו בהם תפיסת יד, נעשה כאלו

דר בהם, ואין הדרים אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו).

ואם יש לו רק רשות להניח שום דבר – ראה

לעיל סי' שפב סט"ו (אע"פ שעדיין לא הניח אצלו שום דבר, רק שקנה ממנו

באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם).

[930] ב"י ד"ה השיב הרשב"א (נראה

מהירושלמי ... אכסניא אינו אוסר לעולם, באילין דעאלין בלא רשות). לבוש

ס"ב (והנכנסים בחזקה אינם אוסרים, אפילו לא נשאר לבעל הבית כלום בבית, שהרי

אין להם רשות כלל בבית, וכל מאי דעבדי עבדי בחזקה ולאו רשות דידהו הוא). אליה

זוטא ס"ק ב (אותם שנכנסו בחזקה אינם אוסרים, אלא דלעולם קצתם

עושין ברצון כדי שימצאו חן בעיניהם).

וראה מ"א ס"ק ב (ואפשר דסבירא

ליה דחיל המלך כברשות דמי, דדינא דמלכותא דינא ... אבל ברשב"א משמע דחיל המלך

שוה לשאר עכו"ם).

[931] סעיף ב (ישראל שהשכיר או השאיל בית לנכרי בחצר אינו אוסר עליו,

אף על פי שיש עוד ישראל דר עמו בחצר, לפי שלא השכיר או השאיל לו ביתו על דעת

שיאסור עליו).

והקשה הט"ז כאן (ותמה אני, דדברי

הרשב"א סתרי אהדדי, דהא כתב המ"מ בפ"ב מהלכות עירובין משמו, הביאו

ב"י ורמ"א סי' שפ"ב ס"א, דאם השאיל לו או השכיר ביתו

לעכו"ם אינו אוסר, דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו, אם כן הכא אמאי יאסרו

אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם, וצ"ע רב).

ועל זה תירץ רבינו כאמור כאן.