שפג כשאין הנכרי בבית אינו מעכב

שפג כשאין הנכרי בבית אינו מעכב

ובו ג' סעיפים

א נכרי הדר

עם שני ישראלים בחצר אחת ואין הנכרי בביתו⁹⁰³

(ולא שום אחד מבני ביתו⁹⁰⁴),

אינו אוסר, ויערבו ויהיו מותרים. ואפילו אם הלך למקום קרוב שאפשר שיחזור לביתו

בשבת, מכל מקום כל זמן שאינו בביתו אין דירתו אוסרת⁹⁰⁵,

שדירה בלא בעלים אינה דירה, כמו שנתבאר בסי' שע"א⁹⁰⁶.

ואם בא הנכרי בשבת, אוסר, והעירוב בטל⁹⁰⁷.

ואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה⁹⁰⁸,

הואיל ובשעה שהותרה לא היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת⁹⁰⁹. אם

לא שידוע בבירור מדעת הנכרי בכניסת שבת שלא היה אז בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך

אחר כך⁹¹⁰:

ב ואפילו אם

רוצים לשכור ממנו לאחר שבא בשבת אינו מועיל, אלא לכשיבטל אחד לחבירו אחר ששכרו

ממנו יהיה חבירו מותר ⁹¹¹ , אבל העירוב אינו חוזר וניעור כששכרו

ממנו, הואיל וכבר נתבטל מיד בבואו. ואינו דומה לספינות שהיו קשורות זו בזו מבעוד

יום ועירבו יחד, ונפסקו בשבת ונתבטל עירובן, וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן הראשון,

כמו שנתבאר בסימן שס"ב⁹¹²

(וכן ב' חצירות שעירבו פעם אחת לשנה או יותר על ידי פתח שביניהם, ונסתם הפתח בחול,

ונפתח בשבת, שהעירוב חוזר וניעור, כמו שנתבאר בסימן שע"ד⁹¹³),

לפי שבשעה שעירבו הספינות הקשורות לא היו עומדות ליפסק בשבת ולהתבטל עירובן ⁹¹⁴ (וכן בשעה שעירבו החצרות לשנה או יותר,

לא היה הפתח שביניהם עומד אז לסתום בשנה זו או אחר כך ולהתבטל עירובן ⁹¹⁵ ), משא"כ כאן, שכיון שבא הנכרי

בשבת אם כן מתחלה כשנעשה העירוב לא היה סופו להתקיים כל השבת, שכשיבא הנכרי יתבטל

(ואפילו אם הלך בדרך למרחוק, יכול הוא לילך ממקומו בחול ולבא בשבת⁹¹⁶):

ג אבל אם היה

הנכרי בביתו ושכרו ממנו מבעוד יום, ועירבו, ומת הנכרי בשבת, ושכרו בו ביום מן

היורש, הרי העירוב חוזר וניעור, הואיל ובשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת

שיאסר עליהם יורש, כיון ששכרו ממנו⁹¹⁷.

אבל אם עירבו בלא שכירות, שהיו אסורים, ומת הנכרי

בשבת, ויורשו אינו דר שם, שאינו אוסר עליהם, אעפ"כ אסורים עד שיבטל אחד

לחבירו ויהיה חבירו מותר⁹¹⁸,

אבל העירוב אינו חוזר וניעור, הואיל ובשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת,

וגם לפי שעדיין לא קנו עירוב מעולם⁹¹⁹

(עיין סימן שע"ד⁹²⁰).

ואינו דומה לישראל המבטל רשות לשנים שעירבו שהם

מותרים, שעירובם חוזר וניעור⁹²¹.

לפי שכשעירב מבעוד יום היה גם זה ראוי לערב עמהם, לפיכך אינו מבטל עירובם כששכח

ולא עירב עמהם ⁹²² , משא"כ נכרי שאינו ראוי לערב

עמהם, הוא מבטל את עירובם כשלא השכיר להם רשותו שבחצר, וכיון שנתבטל מבעוד יום

אינו חוזר וניעור משחשכה⁹²³,

שאין מערבים משתחשך⁹²⁴:

[903] משנה פו , א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת,

אחד נכרי ואחד ישראל, הרי זה אוסר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו אוסר), וכרבי

יהודה. טור ושו"ע כאן (גוי הדר עם שני ישראלים, ואין העכו"ם בביתו, אינו

אוסר, ויערבו ויהיו מותרים).

[904] תוס' סה, ב ד"ה דלא (לא היה שם אפילו אחד מבני ביתו).

וכמו בישראל, שנתבאר לעיל רס"י שעא (אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני

ביתו ושבת בחצר אחרת). וראה מראי מקומות וציונים.

[905] משנה שם ( ר' יהודה אומר אינו

אוסר. רבי יוסי אומר נכרי אוסר, ישראל אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת), וכרבי

יהודה, להתיר בנכרי בכל אופן. רש"י סה, ב ד"ה

איקלעו (דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה). תוס'

שם ד"ה איקלעו (והיינו כרבי יהודה, דתנן בפרק כיצד משתתפין המניח ביתו והלך

לשבות בעיר אחרת, אחד ישראל ואחד נכרי אוסר. רבי יהודה אומר אינו אוסר כו ' ). רא"ש פ"ח ס"ו (ונראה דהלכה כרבי

יהודה דנכרי אין אוסר כי ליתיה). סמ"ג הל' עירובין רמד, א

(ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודה). מרדכי רמז תקיג (והדין עמו,

דרבי יהודה הכי אית ליה פרק כיצד משתתפין, המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת

[כו' עד] [אחד ישראל ואחד] נכרי, כי ליתיה אינו אוסר, והלכה כדברי המיקל בעירוב).

שו"ת רשב"א ח"ג סי' ער (בין עכו"ם בין

ישראל, כל שאינו דר שם, אלא שעושה אותו אוצר, אינו אוסר). דעה הא' בטור ודעה הב' בשו"ע

סי' שעא ס"א (אבל בגוי, אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכרו

ממנו מקומו, אם הוא קרוב מהלך יום אחד, שהרי אפשר שיבא בשבת, אבל אם רחוק יותר,

אינו אוסר. ויש אומרים שגם גוי, אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר). רמ"א

סי' שעא ס"א (וכן נראה עיקר).

[906] סעיף א (דירה בלא בעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר).

[907] גמרא סה , ב (רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא

ור' אסי איקלעו לההוא פונדק, דאתא נכרי מרי דפונדק בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה),

ופרש"י, לפי גירסת תוס' שם ד"ה דאתא (ובפירוש רש"י אחרים מצאתי, דמאתמול

שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה, משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה,

אמרו מהו למיגר מיניה), והיינו שעירבו בתחלה, וכשבא נכרי אסר עליהם, והעירוב בטל.

טור ושו"ע (בא גוי בשבת, אוסר).

[908] כדלעיל סי' שס ס"ד (הרי אנו אומרים שבת כיון שהותרה

הותרה), ושם נסמן (הערה לד).

[909] תוס' סה, סע"א (שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו

להתקיים כל השבת, שעתיד הנכרי לבא ... אין שייך לומר כלל שבת הואיל והותרה הותרה,

ולא יתבטל עירוב שלהן כשיבא הנכרי בשבת). רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר

לביתו בשבת, יש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע

מלבו ובודאי לא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם

הראב"ד ז"ל). מרדכי רמז תקיג (ומהאי טעמא נמי לא שריא הכא מטעם שבת

הואיל והותרה הותרה, דהני מילי היכא דבין השמשות לא היתה עומדת לאיסור). מ"א

ס"ק א (כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד העכו"ם לבא,

ולא שייך לומר כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל כשיבא העכו"ם, דהא בין

השמשות עמד לאיסור (הרא"ש ומרדכי ותוס')).

וכן הוא לעיל סי' שעא ס"ב (שאין

אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כגון מי שהלך מביתו

מבעוד יום והסיח מלבו שלא לחזור עד מוצאי שבת, שבשעה שהסיח מלבו הדבר ידוע בודאי

שלא יחזור והותרה אז לכל השבת, ולכן אינה חוזרת ונאסרת כשנמלך אחר כך וחזר. אבל

כאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת), ושם נסמן

(הערות 344 - 345 ).

[910] ט"ז סי' שעא ס"ק א (אבל באם היה נראה בבירור

בערב שבת שלא יבא בשבת והסיח מלבו, אלא שאחר כך נמלך ובא בשבת, אפילו בעכו"ם

יש לומר שבת שהותרה הותרה).

[911] רש"י סה, סע"ב ד"ה דאתא נכרי בשבת

(כי אתא נכרי אמרי, מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד), לגירסת ולפירוש

התוס' שם ד"ה דאתא (דמאתמול שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה, משום

דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה, אמרו מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי דחד,

דההוא יהא מותר להוציא, עד כאן לשון הקונטרס. והדין עמו שפירש דבעי ביטול אחר

שכירות, כדמוכח כולה שמעתא דבעי תרתי שכירות וביטול). רמב"ם

פ"ב הי"ג (שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות הדרים בחצר אחת ושכרו מן

העובד כוכבים ומזלות בשבת, חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר). טור ושו"ע (בא

גוי בשבת, אוסר, והעירוב בטל. ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת, ואחר כך יבטל האחד

לחבירו, ויהי' היחיד מותר).

[912] סעיף ח (שתי ספינות שבים שהן קשורות זו בזו ועירבו יחד, ובשבת

נפסקו ... אם חזרו ונקשרו ... חזרו להתירן הראשון), ושם נסמן (הערה מה).

[913] סעיף א (אם מתחלה עירבו לשבתות הרבה, אפילו עירבו לשנה או יותר,

וקנו עירוב בבין השמשות של שבת ראשונה שהיה הפתח פתוח, ואחר כך נסתם הפתח, ונפתח

בשבת אחרת, אפילו בסוף השנה, חוזר העירוב וניעור).

[914] תוס' שם ד"ה דאתא (כשבא הנכרי בטל ליה

עירוב, וכי הדר שכרו, אין העירוב חוזר לקדמותו. אף על גב דבספינות אמר במסכת שבת

(קא, ב) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו

חזרו להתירן הראשון. שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת,

שעתיד הנכרי לבא, אבל התם אין הספינות עומדות להפסק). רא"ש

פ"ו ס"ט (ואף על גב דאמר בשבת פרק הזורק ספינות קשורות זו בזו מערבין

ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו חזרו להיתירן הראשון. שאני הכא

דמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד הנכרי לבא, אבל התם אין

הספינות עומדות ליפסק). ט"ז ס"ק ב (ולא אמרינן בזה דהדר העירוב שעשו

לכתחלה לקדמותו. ואף על גב דאמרינן גבי ספינות קשורות זו בזו כו' חזרו להיתרן

הראשון, וכן לעיל סי' שס"ב ס"ג, שאני הכא דמתחלה כשעושה העירוב אין סופו

להתקיים כל השבת, שעתיד העכו"ם לבא, אבל התם אין הספינה עומדת להיפסק. כן

כתבו התוס'). מ"א שם (וכי הדר שכר לא חזר העירוב לקדמותו. ולא דמי לספינות

שנפסקו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון. דהתם אין הספינות עומדות ליפסק, משא"כ

הכא דמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד העכו"ם לבא).

[915] כאן החידוש גדול יותר (כמובא במוסגר הקודם), שאפילו נסתם הפתח

בחול ונפתח בשבת אמרינן שהעירוב חוזר וניעור.

ועל זה הקשה המ"א שם (מאי שנא

דבסי' שע"ד פסק דחוזר וניער אפילו נפתח בשבת ועיי"ש. לכן יש להתישב בדין

זה שפסק לעיל), והיינו שנוטה לאסור בסי' שעד, כיון שבתחלת השבת הי' סתום, ולא הי'

עומד להשאר פתוח.

וכן הקשה המ"א בסי' שפב ס"ק ז

(צ"ע מאי שנא בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת, דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד).

וגם לענין ספינות פסק כן הרא"ש

פ"א סכ"ג (ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו, נאסרו,

חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד כו'.

משמע דנפסקו אפילו בחול קאמר, דאי בשבת, אפילו לא חזרו ונתקשרו נמי אמרינן שבת

הואיל והותרה הותרה).

והקשה על זה המ"א ס"ק א (ואם

כן קשה על מ"ש הרא"ש ספ"ק דעירובין דאפילו נקשרו בשבת שרי).

ומבאר כאן טעם החילוק בינם (בשעה שעירבו

החצרות לשנה או יותר, לא היה הפתח שביניהם עומד אז לסתום).

וכן הוא לעיל סי' שפב ס"י (ואינו

דומה לעירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת שהעירוב חוזר וניעור, כמו שנתבאר

בסימן שע"ד, לפי שבשעת עשייתו נעשה אף לשבת זו, ולא היה עומד להתבטל בתחלת

שבת זו, שהרי הפתח שהיה פתוח אז לא היה עומד להיות נסתם בתחלת שבת זו, משא"כ

כאן שבשעת עשיית העירוב היה עומד להתבטל).

וכן ביארו בקרבן נתנאל שם אות ל, ובמאמר

מרדכי ס"ק ג (נראה ליישב דשאני הכא דלא חל העירוב לגמרי בתחלתו, משום דבשעת

קניית העירוב לא הי' סופו להתקיים כל השבת, וכמ"ש הפוסקים דמהאי טעמא לא

אמרינן ביה שבת הואיל והותרה הותרה, ולכן אעפ"י ששכרו בשבת, או שמת

העכו"ם שהיה אוסר עליהם, אמרינן דצריכין לבטל, שאין העירוב חוזר להיתרו,

משא"כ בההיא דסי' שע"ד ובההיא דספינות, דבתרווייהו מיירי בעירב לשנה

וכיו"ב, ונסתם הפתח או נפסקו הספינות ביני ביני, וחזר ונתקן בשבת, שפיר יש

לומר דחוזר העירוב לקדמותו ומותר אפילו באותה שבת).

אמנם רבינו לא פסק בזה כהרא"ש,

וחילק כאן בין "נסתם הפתח בחול, ונפתח בשבת, שהעירוב חוזר וניעור", לבין

"ספינות שהיו קשורות ... ונפסקו בשבת ... וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן

הראשון", משא"כ אם נפסקו בחול וחזרו ונקשרו בשבת אינן חוזרות להיתרן

הראשון.

וכן חילק בינם לעיל סי' שעד ס"א (נסתם

הפתח, ונפתח בשבת אחרת, אפילו בסוף השנה, חוזר העירוב וניעור), ואילו לענין

הספינות נתבאר לעיל סי' שסב ס"ח (ובשבת נפסקו ... אם חזרו ונקשרו ... חזרו

להתירן הראשון), דהיינו דוקא כשנפסקו בשבת, משא"כ אם נפסקו בחול.

וטעם החילוק בינם יש לומר, כי כשנפסקו

הספינות ויש ביניהם ים שהוא כרמלית, נתבטל העירוב לגמרי. משא"כ בנסתם הפתח

שבין החצרות, נשארו שתי החצרות ומה שבינם רשות היחיד גמורה, ולא נתבטל העירוב

לגמרי (ראה לעיל שם הערה מה).

[916] מ"א שם (ואפילו הוא רחוק, מכל מקום יכול

לילך ממקומו בחול, ולבוא בשבת).

[917] ט"ז ס"ק ב (ונראה לי דמהאי טעמא ... שכרו

ממנו קודם שבת והיה להם עירוב, רק שבשבת שמת העכו"ם נאסר ... שכרו מן היורש

בשבת ההוא, שאין צריך אחר כך ביטול רשות, דזה דמיא לספינות שזכרנו, הא גם בזה לא היה

עומד העכו"ם למות בשבת, ועדיף מההיא דספינות, על כרחך שפיר אמרינן בזה חזרו

להתירן הראשון, ודי בעירוב שעשו תחלה).

[918] גמרא ע, ב (זה הכלל כל ... שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת ...

לאתויי מת נכרי בשבת). תוס' שם ד"ה וקתני (מת נכרי בשבת איירי כשעירבו מערב

שבת, ובטל עירובן מפני הנכרי, דכשמת תו לא חייל). טור ושו"ע (אם מת הגוי

בשבת, שיבטל אחד לחבירו, ויהיה היחיד מותר). לפירוש המ"א ס"ק א (מדקאמר

וכל שכן אם מת עכו"ם וכו', משמע דאפילו היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו

ומת בשבת, או שכרו ממנו, העירוב בטל, וצריכים לבטל).

[919] שמשני טעמים אין העירוב מועיל כאן:

(א) כדלעיל ס"ב, שאפילו עירבו

מבעוד יום, ואחר כך בא הנכרי בשבת ושכרו ממנו, אין אומרים שהעירוב חוזר וניעור, כי

"מתחלה כשנעשה העירוב לא היה סופו להתקיים כל השבת, שכשיבא הנכרי יתבטל".

(ב) כיון שבשעת עשיית העירוב ביטל הנכרי

את עירובם, אם כן "לא קנו עירוב מעולם".

[920] סעיף א (אם נסתם מבעוד יום, אפילו חזר ונפתח בשבת, אסורים, לפי

שעדיין לא קנו עירוב מעולם, שקניית העירוב הוא בין השמשות, וכאן לא היה עירוב בין

השמשות, כיון שהפתח סתום, ומשחשכה לא קנו עירוב, שאין מערבין משתחשך).

[921] כדלעיל סי' שפב ס"א

(אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו

בחצר).

[922] תוס' סה, ב ד"ה דאתא (ואף על גב דהיכא

דשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל, אלא מבטל היחיד רשותו לאותן שעירבו

ומותרין להכניס ולהוציא. שאני התם דחזו כולהו לאיערובי מאתמול, לפיכך אין בטל

העירוב שלהן כלל). רא"ש פ"ו ס"ט (אף על גב דבשכח אחד

מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל, אלא היחיד מבטל להן רשותו ומותרים. שאני התם

דהוו מצו לערב כולהו מאתמול).

ומטעם זה מועיל העירוב גם כששכח אחד ולא

עירב ומת בשבת, כדלעיל שם ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת, ולא הניח בני בית

בביתו ... אם המוריש לא עירב, וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו

אוסר), וכמבואר במ"א ס"ק ב (ולא דמי למת ישראל בשבת דעירובן קיים,

כמ"ש סימן שע"א סעיף ד', דהתם אי בעי לערובי מאתמול הוי מערבי, מה שאין

כן כאן. עיין ברא"ש).

וכן מועיל מטעם זה אם אחד מבני החצר לא

עירב עמהם, והלך מביתו משחשכה, כדלעיל סי' שעא ס"א (אם הלך משחשכה אוסר

כשחוזר), אבל כל זמן שלא חזר מותרים (ראה לעיל שם הערה 332 ).

[923] ומזה מובן שגם האמור לעיל סי' שפב ס"ח (מותר לשכור מן

הנכרי אפילו בשבת), היינו כדי שיועיל אחר כך ביטול רשות, אבל העירוב נתבטל כבר,

וכמובא לעיל מהמ"א ס"ק א (היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו ומת בשבת,

או שכרו ממנו, העירוב בטל, וצריכים לבטל).

[924] כדלקמן סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין

השמשות שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת).