שפב אם דירת גוי מעכבת בעירובו

שפב אם דירת גוי מעכבת בעירובו

ובו כ"ג סעיפים

שכירת רשות מהנכרי

א דירת⁷⁸³

נכרי כדירת בהמה⁷⁸⁴.

לפיכך הדר עם הנכרי בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו ב' ישראלים דרים בשני בתים

ואוסרים זה על זה וצריכים לערב יחד, אזי גם הנכרי אוסר עליהם⁷⁸⁵,

ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם⁷⁸⁶

רשותו שבחצר ⁷⁸⁷ . ולא משום שדירתו דירה, אלא מפני

שחששו חכמים שמא ילמדו הישראלים ממעשה הנכרי כשידורו בחצר אחת, ובקשו עילה למנוע

דירת הישראל עם הנכרי, ולכן אמרו שאין עירוב מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות

מועיל בנכרי, עד שישכיר, והנכרי לא ירצה להשכיר מפני שיחוש לכשפים, ויקשה בעיני

הישראל דירתו עמו מפני איסור טלטול, ויצא משם. ולפי שאינו מצוי שידור ישראל אחד עם

נכרי בחצר, מפני שיחוש לעצמו שמא יהרגנו, כי הנכרים חשודים על שפיכת דמים⁷⁸⁸,

לכן לא הוצרכו לאסור עליו הטלטול משום דירת הנכרי כדי שיצא משם, אבל ב' ישראלים

אינם יראים ממנו ודרים עמו וילמדו ממעשיו⁷⁸⁹.

ומכל מקום אם ישראלים רבים דרים בבית אחד אינו אוסר

עליהם⁷⁹⁰,

אע"פ שאינם יראים ממנו, כי לא רצו חכמים לחלוק בין בית שדר בו אחד לבית שדרים

בו הרבה, והתירו בבית אחד בכל ענין⁷⁹¹.

ולא עוד אלא אפילו בתים הרבה שבחצר והם כבית אחד שאינם אוסרים זה על זה, כגון

האחין שדרים כל אחד בבית בפני עצמו ומקבלים פרס מאביהם, הדרים עם הנכרי בחצר, וכל

כיוצא בהם ממה שנתבאר בסי' ש"ע⁷⁹²

שאין צריכים לערב ביניהם, אין צריכים גם כן לשכור רשות מנכרי הדר עמהם בחצר⁷⁹³:

ב ישראל

שהשכיר או השאיל בית לנכרי בחצר אינו אוסר עליו, אע"פ שיש עוד ישראל דר עמו

בחצר, לפי שלא השכיר או השאיל לו ביתו על דעת שיאסור עליו⁷⁹⁴

(ואע"פ שבמשכיר או משאיל לישראל אין אומרים כן, כמו שנתבאר בסימן ש"ע⁷⁹⁵,

גבי נכרי הקילו⁷⁹⁶).

אבל אם הבית של נכרי ושכרו ישראל ממנו, והנכרי דר עמו

בחדר בפני עצמו, בענין שאוסר עליו, כמו שיתבאר⁷⁹⁷,

אין שכירת הבית מועלת לענין שכירות להתיר טלטול, אלא צריך לחזור ולשכור ממנו כדי

להתיר טלטול⁷⁹⁸

(שאם לא כן, לא יקשה בעיניו דירתו עמו ולא יצא משם⁷⁹⁹):

ג ישראל שיש

לו ב' בתים בחצר שנכרי דר בה, והוא דר באחד מהם והשני השאיל או השכיר לישראל אחר

ויש לו בו תפיסת יד, דהיינו כלים שאינם ניטלים בשבת, אף על פי שהם אינם צריכים

לערב ביניהם כמו שנתבאר בסי' ש"ע, צריכים לשכור מהנכרי, לפי שתפיסת יד אין לה

להועיל יותר משאלו עירבו ביניהם, שאינו מועיל לערבם ולשתפם שיהיו כיחיד במקום נכרי

שאין הנכרי אוסר עליו⁸⁰⁰:

ד אם ביטלו

הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחיד במקום נכרי, אינו מועיל לו, שיש לחוש

שבכל שבת יעשו כך ותתבטל תורת עירוב מאותה חצר. ואם יערבו יש לחוש שיטעו לומר

עירוב מועיל במקום נכרי⁸⁰¹:

ה אם אין

לנכרי דריסת הרגל על הישראלים, אינו אוסר, כגון ב' חצירות הפתוחות זו לזו ואין להן

דריסת הרגל זו על זו, דהיינו שאין זו לפנים מזו אלא זו בצד זו ושתיהן פתוחות למבוי,

ובאחת מהן דר נכרי ובשניה דרים ב' ישראלים או יותר, מכניסים ומוציאים מזו לזו דרך

פתחים וחלונות שביניהן, ואינם צריכים לשכור מהנכרי ⁸⁰² , אלא אם כן רוצים להשתתף במבוי, שאז

הוא אוסר עליהם במבוי כיון שיש לו בו דריסת הרגל⁸⁰³:

ו השוכר מן

הנכרי סתם מועיל, ואינו צריך לפרש לו שהוא להתיר הטלטול ⁸⁰⁴ , ואינו צריך לכתוב שום כתיבה על

השכירות⁸⁰⁵:

ז שוכרים מן

הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה⁸⁰⁶,

לפי שלגבי בן נח אפילו פחות משוה פרוטה נחשב לו ממון⁸⁰⁷.

אבל ישראל שאינו רוצה לבטל רשותו אלא להשכיר⁸⁰⁸,

אין פחות משוה פרוטה נחשב לו ממון כלל אע"פ שהוא מתרצה בו. ואע"פ שאם

היה מבטל בחנם היה מועיל⁸⁰⁹,

מכל מקום כיון שאינו רוצה אלא להשכיר, ושכירות אין כאן וביטול אין כאן⁸¹⁰,

שהביטול הוא שמסלק עצמו מרשות⁸¹¹ וזה

לא סילק עצמו אלא להשכיר⁸¹²:

ח מותר לשכור

מן הנכרי אפילו בשבת ⁸¹³ , ואין בזה משום מקח וממכר, שהרי אינו

קונה רשות מן הנכרי אלא שוכרה. ואף ששכירות גם כן אסורים בשבת, משום שדומה למקח

וממכר שנותן לו דמים בעד החפץ ששוכר כמו שהלוקח נותן בעד המכר⁸¹⁴.

מכל מקום כאן כיון שאינו שוכר רשותו כדי להשתמש בה אלא להתיר הטלטול בלבד, אם כן

הדמים שנותן לו אינו אלא מתנה בעלמא, ואינו דומה למקח וממכר שנותן לו בעד המכר

הנקנה לו להשתמש בו ⁸¹⁵ .

אבל לקנות רשות בשבת אסור, אף שאינו קונה אלא להתיר

טלטול, ואפילו במתנת חנם, כמו שנתבאר בסי' ש"פ⁸¹⁶,

וכמו שיתבאר בסי' תקכ"ח⁸¹⁷:

חזרת הנכרי מהשכירות

ט כל זמן

שאין הנכרי חוזר בו, מועלת השכירות ואפילו לזמן מרובה⁸¹⁸.

ואינו יכול לחזור בו משכירותו עד שיחזיר הדמים⁸¹⁹, אם

חוזר בו קודם שבת ראשונה⁸²⁰. ואם

החזיקו בחצר קודם שחזר בו, שוב אינו יכול לחזור בו לשבת זו אע"פ שמחזיר הדמים.

והוא שהחזיקו אחר כניסת שבת⁸²¹ כמו

שנתבאר בסי' שפ"א⁸²². אבל

לשבת האחרת יכול לחזור בו, אף על פי שאינו מחזיר הדמים, כיון שכבר הועילה שכירותו

לשבת אחת⁸²³.

במה דברים אמורים כששכרו ממנו סתם ולא פרשו לו זמן,

אבל אם שכרו ממנו לזמן, אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן, עד שיחזיר הדמים⁸²⁴ לפי

ערך אורך הזמן הנשאר⁸²⁵

(וכן אם שכרו ממנו לעולם בפירוש⁸²⁶):

י אם שכרו

מהנכרי לזמן ידוע, כשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור ממנו שנית⁸²⁷.

וצריך לחזור ולערב, שאין עירוב הראשון חוזר וניעור, שכבר נתבטל בכלות הזמן⁸²⁸

(ואינו דומה לעירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת שהעירוב חוזר וניעור, כמו

שנתבאר בסימן שע"ד⁸²⁹,

לפי שבשעת עשייתו נעשה אף לשבת זו ולא היה עומד להתבטל בתחלת שבת זו, שהרי הפתח

שהיה פתוח אז לא היה עומד להיות נסתם בתחלת שבת זו, משא"כ כאן שבשעת עשיית

העירוב היה עומד להתבטל כשיכלה זמן השכירות, עד שיחזרו וישכרו שנית, והרי זה דומה

לבא נכרי בשבת שיתבאר בסימן שפ"ג⁸³⁰):

יא אם שכרו מן

הנכרי לזמן ידוע, ובתוך הזמן השכיר הנכרי דירתו לנכרי אחר, די בשכירות הראשון, שלא

נתבטלה במה שהשכירה לאחר⁸³¹,

לפי שבזה לא סילק נפשו ממנה, כיון שלאחר זמן תחזור לו, והרי זה כאלו לא זזה ידו

ממנה כלל, והרי היא אף עכשיו ברשותו⁸³².

אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן, צריך לחזור

ולשכור מהיורש או מהלוקח, שכבר פסק רשות הראשון ונתבטלה שכירותו, כמו שהישראל

שעירב ומת נתבטל עירובו⁸³³,

כמו שנתבאר בסימן שע"א⁸³⁴:

אחד שוכר בשביל כולם

יב חמשה הדרים

בחצר אחד, אינם צריכים כל אחד לשכור מהנכרי הדר עמהם, אלא אחד שוכר בשביל כולם⁸³⁵,

ואינו צריך לפרש לו גבי שכירות שישכיר לכולם, אלא שוכר לעצמו⁸³⁶

וכולם מותרים, שכיון שהוא עירב עמהם הרי כולם כאיש אחד ודי שישכיר לאחד מהם⁸³⁷,

כמו שלענין עירוב אם הם רוצים לערב עם חצר אחרת די שאחד מהם יתן הפת אפילו משלו,

וכולם מותרים, כיון שכבר עירב עמהם⁸³⁸,

כמו שנתבאר בסימן שע"ב⁸³⁹:

שכירות מאשתו ושכירו ולקיטו

יג אם שכרו

ממנו בעל כרחו, אינו מועיל⁸⁴⁰,

אפילו היה רגיל להשכיר מקודם⁸⁴¹.

ואינו דומה לעירוב שישראל הרגיל לערב נוטלין ממנו עירובו בעל כרחו⁸⁴²,

לפי שהישראל אנו יכולים לכופו לקיים דבר מצוה שהורגל בה, משא"כ בנכרי⁸⁴³:

יד אבל מאשתו⁸⁴⁴ או

בני ביתו⁸⁴⁵

או אפילו משכירו ולקיטו⁸⁴⁶

(שבביתו ⁸⁴⁷ ) שוכרים, אע"פ שהוא מוחה⁸⁴⁸,

שכיון שדירת הנכרי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו, הקילו בה להיות אפילו

שכירו נחשב כמוהו, לפי שלפעמים גם השכיר לא ירצה להשכיר ויצא הישראל משם⁸⁴⁹.

ומזה הטעם אפילו שכירו של שכירו יכול להשכיר כמו השכיר עצמו⁸⁵⁰,

ואפילו אם השכיר [ו]בעל הבית מוחים:

טו אם אין

הנכרי רוצה להשכיר, יתקרב לו אחד מבני החצר ויעשה אוהבו, עד שישאיל לו הנכרי מקום

ברשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר, ואז אנו רואים כאלו ישראל זה הוא דר אצל

הנכרי⁸⁵¹,

אע"פ שעדיין לא הניח אצלו שום דבר, רק שקנה ממנו באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם⁸⁵²,

ונעשה ישראל זה כאלו הוא שכירו או לקיטו (שבביתו ⁸⁵³ ), ומשכיר שלא מדעתו⁸⁵⁴.

ויש אומרים⁸⁵⁵

שאינו צריך להשכיר, אלא נותן עירובו עם בני החצר בשביל ביתו, ודיו בכך גם בשביל

בית הנכרי, שכיון שעירב עמהם נעשו כולם כאיש אחד, וכיון שהוא נעשה שכירו שהוא נחשב

כבעל הבית בבית הנכרי, הרי יש לכולם חלק ברשות הנכרי כמוהו, כמו שאחד מבני החצר

השוכר רשות מהנכרי יש לכולם חלק בשכירות זו⁸⁵⁶.

ולכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה⁸⁵⁷:

טז אם השאיל

לו מקום מיוחד, בענין שלא יוכל (לסלקו ממקום זה) ולהשתמש בו בעצמו, שנמצא הנכרי

מסולק מהישראל במקום זה שיחד לו ⁸⁵⁸ , והישראל מסולק מהנכרי משאר הבית,

שאין לו רשות להניח שם חפציו, אע"פ שלא מנעו ממנו בפירוש אלא שלא נתן לו רשות,

אינו יכול להשכיר שלא מדעתו⁸⁵⁹ (ואפילו

הוא שכירו או לקיטו ⁸⁶⁰ , ויחד לו חדר בביתו לדור בו, אם הוא

בענין שאינו יכול לסלקו ממנו ולהשתמש בו בעצמו, אינו יכול להשכיר שלא מדעתו שהרי

הנכרי מסולק ממנו והוא מהנכרי).

לפיכך אם ישראל ונכרי דרים בבית אחד, כל אחד בחדר

בפני עצמו, צריך לשכור מהנכרי ולערב עם הישראל, ואין הישראל יכול להשכיר רשות

הנכרי, הואיל ואין הנכרי יכול לסלקו והוא אין לו רשות להניח חפציו בחדר הנכרי⁸⁶¹. והוא

הדין בנכרים הדרים בענין זה בבית אחד, צריך לשכור משניהם⁸⁶²:

יז שכרו

משכירו ולקיטו לזמן ידוע, אע"פ שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו, מותרים

עד תום הזמן ⁸⁶³ . אבל אם שכרו ממנו סתם, כיון שסלקו, נתבטל

השכירות. ואע"פ שבשעה שהוא שכירו יש לו כח להשכיר כבעל הבית בעצמו, והמשכיר

ושותק כל זמן שאינו חוזר בו מועלת שכירותו אפילו לזמן מרובה⁸⁶⁴, מכל

מקום מאחר שאין כחו בשכירותו אלא מצד בעל הבית ששכר אותו לשרתו, ונחשב כאלו הוא

בעל הבית, אם כן כשסלקו בעל הבית, הרי זה כאילו חוזר בו בעל הבית משכירותו⁸⁶⁵,

והמשכיר סתם יכול לחזור בו אחר שבת ראשונה אע"פ שאינו מחזיר הדמים

(משא"כ במשכיר לזמן כמו שנתבאר למעלה⁸⁶⁶).

והוא הדין אם שכר מגזבר המלך⁸⁶⁷

ונסתלק הגזבר⁸⁶⁸.

והוא שסלקו לגמרי ששוב אינו אוכל פרס המלך, אבל אם לא סלקו אלא מהגזבראות, ועדיין

הוא אוכל פרס שלו, הרי הוא כשכירו ולקיטו, ושוכרין ממנו לכתחלה, וכל שכן שלא

נתבטלה שכירות הראשונה⁸⁶⁹.

והוא הדין כל עבד מעבדי המלך הקטנים⁸⁷⁰

(שבביתו⁸⁷¹),

שוכרים מהן, כמו ששוכרים משכירו ולקיטו של בעל הבית (והוא הדין ששוכרים מעבדי

עבדיו כמו ששוכרים משכירו של שכירו⁸⁷²):

יח נכרי שיש

לו ה' ישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו, כל אחד בחדר או בית בפני עצמו, אינן

אוסרים זה על זה⁸⁷³,

כיון שאין דירתם שלהם אלא של הנכרי, והוא יכול לסלקם ⁸⁷⁴ , ואינו משאיל להם רשותם שיאסרו זה על

זה, כמו שנתבאר בסימן ש"ע⁸⁷⁵.

ואין דירתם חשובה דירה אלא להקל, שיכולים להשכיר שלא מדעתו, אבל לא להחמיר שיאסרו

זה על זה.

וכן אם שכרו מן הנכרי רשותו, אין שום אחד מהם צריך

ליתן עירוב⁸⁷⁶

(וכל שכן אם הם השכירו רשות הנכרי⁸⁷⁷,

שהרי גם דירתם בכלל):

יט נכרי

שהשכיר ביתו לנכרי אחר⁸⁷⁸, אם

נשאר לו למשכיר רשות בביתו שיוכל להניח בו שום כלים, יכולים לשכור ממנו⁸⁷⁹.

ולא משכיר בלבד, אלא כל אדם שיש לו רשות בבית נכרי להניח בו שום דבר, יכול לשכור

ממנו, מפני שנעשה כשכירו ולקיטו⁸⁸⁰ כמו

שנתבאר⁸⁸¹,

אלא שדברו חכמים בהווה, שסתם משכיר משאיר לו רשות בביתו להניח בו חפציו.

אבל אם לא נשאר לו רשות בביתו, אם יכול המשכיר לסלק

את השוכר מביתו תוך זמנו, יכולים לשכור ממנו, ואם לאו אינו מועיל, אלא אם כן ישכרו

מהשוכר⁸⁸²:

ב'

חצרות זו לפנים מזו

כ שתי חצרות

זו לפנים מזו, וישראל אחד ונכרי בפנימית וישראל אחד בחיצונה, הפנימי מותר בחצרו,

שאין הנכרי אוסר על ישראל יחידי⁸⁸³,

אבל בחיצונה אוסר⁸⁸⁴ הוא

עד שישכיר⁸⁸⁵

(להם רשות דריסת רגלו בה⁸⁸⁶),

(שהרי רגלי ב' ישראלים ונכרי מצויים בה⁸⁸⁷).

וכן אם ישראל אחד בפנימית וישראל אחד ונכרי בחיצונה⁸⁸⁸.

ואפילו אם נכרי בפנימית וב' ישראלים בחיצונה ועירבו, אוסר הנכרי עליהם⁸⁸⁹,

אע"פ שאם היה ישראל לא היה אוסר עליהם בדריסת רגלו, הואיל והיא רגל המותרת

במקומה כמו שנתבאר בסימן שע"ה⁸⁹⁰:

פתח או חלון בין בתי הישראל

כא חצר שישראל

אחד ונכרים דרים בה, ויש בית אחד של ישראל אצל ביתו של זה, ואינו פתוח לחצר זו,

אלא לבית זה הוא פתוח בחלונות ולא בפתח גמור, אינו יכול לערב עמו על ידי החלונות

שביניהם כדי להוציא כליו לחצר זו דרך בית זה הפתוח לחצר זו⁸⁹¹,

לפי שאסור לעשות סיוע ליחיד שידור עם נכרי שלא ילמוד ממעשיו, לפיכך אמרו שלא יערב

זה עמו ולא ישתמש עמו בחצרו, כדי שיהיה יחידי בחצרו ויתיירא מהנכרי שלא יהרגנו

ויצא משם⁸⁹².

אבל אם הם פתוחים זה לזה בפתח גמור, מותר לערב עמו,

לפי שאף אם לא יערב עמו ולא ישתמש בחצרו לא יתיירא מהנכרי, לפי שנראה לו כאלו דר

עם ישראל זה בביתו, כיון שבתיהם פתוחים זה לזה בפתח גמור⁸⁹³:

כב חצר

שישראלים ונכרי שרויים בה, וחלונות פתוחים מבית ישראל זה לבית ישראל זה, ועירבו על

ידי החלונות שביניהם, אע"פ שהם מותרים להוציא מבית לבית דרך החלונות, הרי הם

אסורים להוציא דרך פתחיהם⁸⁹⁴

(הפתוחים לחצר⁸⁹⁵)

מפני הנכרי (שאוסר עליהם החצר), עד שישכיר (להם רשותו שבחצר⁸⁹⁶):

בספינה

כג ספינה שיש

בה ישראלים רבים, ויש להם בתים מיוחדים לכל אחד בספינה, צריכים לערב יחד⁸⁹⁷

ולשכור רשות מנכרי בעל הספינה⁸⁹⁸ (אם

יש גם לו בית מיוחד בספינה, ולא נתן רשות לישראלים אלו להניח שום דבר בביתו, וגם

אין לו רשות להניח שום דבר בבתיהם, שאז הם מסולקים זה מזה כמו שנתבאר למעלה⁸⁹⁹),

או יבליעו שכירות היתר טלטול בשכר הספינה⁹⁰⁰.

אבל אם לא הבליעו לו בפירוש, אין שכירות הספינה מועלת להתיר טלטול⁹⁰¹ כמו

שנתבאר למעלה⁹⁰²:

[783] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

שכירת רשות מהנכרי (ס"א-ח).

(ב)

חזרת הנכרי מהשכירות (ס"ט-יא).

(ג)

אחד שוכר בשביל כולם (סי"ב).

(ד)

שכירות מאשתו ושכירו ולקיטו (סי"ג-ט).

(ה)

ב' חצרות זו לפנים מזו (ס"כ).

(ו)

פתח או חלון בין בתי הישראל (סכ"א-ב).

(ז)

בספינה (סכ"ג).

[784] ברייתא סב , א (חצירו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר

של בהמה ( . טור ולבוש ס"א (דירת גוי כדירת

בהמה ולאו שמה דירה).

[785] משנה סא, ב (הדר עם העכו"ם בחצר או עם

מי שאינו מודה בעירוב, הרי זה אוסר עליו. רבי אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו

אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה), ופרש"י (עד שיהו שני ישראלים דרין

בב' בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן, העכו"ם אוסר עליהן, אבל על

היחיד אינו אוסר). גמרא סב, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב).

טור ושו"ע ס"א (הדר עם העכו"ם בחצר, אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני

ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה אז העכו"ם אוסר עליהם).

[786] לשון זה מורה לכאורה,

דסגי גם אם עשו עירוב בתחלה ואחר כך השכיר להם הנכרי. ואפשר הכוונה "עד

שהנכרי ישכיר להם" תחלה, ואחר יערבו (ראה ביאור הלכה).

[787] שאינו צריך להשכיר רשות ביתו, רק רשותו שבחצר. וכן הוא לקמן

ס"כ (עד שישכיר (להם רשות דריסת רגלו בה)), וסכ"ב (עד שישכיר (להם רשותו

שבחצר)), וסי' שפג ס"ג (השכיר להם רשותו שבחצר). וראה לקמן (הערה 847 ).

וכמו בביטול רשות דלעיל סי' שפ ס"ב

(לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר ... הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר).

*

תוכנה של השכרה זו היא כדלקמן ס"כ

(עד שישכיר (להם רשות דריסת רגלו בה)). והיינו שמעתה ואילך אין לנכרי זכות דריסת

רגל בחצר, אלא בתור אורח של הישראלים הדרים בה, כמבואר ברמב"ם פ"ב

ה"י (שישכרו ממנו רשותו, ויעשה העובד כוכבים ומזלות כאילו הוא אורח עמהן).

ואף שאם יבארו זאת לנכרי (שמעתה ואילך

אין לו זכות דריסת רגל בחצר אלא בתור אורח), מסמתא לא יסכים להשכרה זו.

מכל מקום נתבאר לקמן ס"ו (השוכר מן

הנכרי סתם מועיל, ואינו צריך לפרש לו שהוא להתיר הטלטול).

והיינו שלא יבאר לו שמעתה אין לו זכות

דריסת רגל בחצר, וגם לא יבאר לו ששוכר ממנו כדי להתיר הטלטול, אלא אומר לו סתם

ששוכר ממנו הרשות בחצר.

וכן נראה לקמן סי"ב (ואינו צריך

לפרש לו גבי שכירות שישכיר לכולם, אלא שוכר לעצמו וכולם מותרים), והיינו שאינו

אומר לו שמטרת ההשכרה היא כדי שיועיל העירוב לכל הדרים בחצר זו, אלא ששוכר אותה

לצורך עצמו.

ולפום ריהטא גם לזה לא יסכים, וכדאמרינן

בגמרא שם (אפילו הכי חשיש עכו"ם לכשפים, ולא מוגר), וכדלקמן בסמוך (והנכרי לא

ירצה להשכיר, מפני שיחוש לכשפים).

ולכאורה הכי קל הוא לומר לו, ששוכר את

רשותו שבחצר כדי שיוכל לערב בה עירוב חצרות.

[788] כדלעיל סי' כ ס"ו (שהנכרי

חשוד על שפיכת דמים).

ולענין נכרי שאינו עובד עבודה זרה,

ולענין הנכרים בזמנינו, ראה לקוטי שיחות ח"כ ע' 162 ובהערות.

[789] אביי שם סב, א (דכו"ע דירת עכו"ם לא

שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי (משום גזרה שמא ילמוד ישראל

מעשיו של עכו"ם, הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו

ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם, רש"י), רבי אליעזר בן יעקב סבר, כיון דעובד

כוכבים חשוד אשפיכות דמים, תרי דשכיחי דדיירי, גזרו בהו, חד לא שכיח, לא גזרו ביה

רבנן (לא שכיח יחידי דדייר בהדיה, ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן, רש"י),

ורבי מאיר סבר זמנין דמקרי ודייר. ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם,

ואין ביטול רשות מועיל במקום עכו"ם, עד שישכיר, ועכו"ם לא מוגר (לא יהא

רוצה לשכור, ויצא ישראל זה משם, רש"י). מאי טעמא (לא מוגר עכו"ם,

רש"י) ... הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן, אלא למאן דאמר שכירות רעועה

בעינן, מאי איכא למימר. אפילו הכי חשיש עכו"ם לכשפים, ולא מוגר). טור

ושו"ע שם (ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו, אלא צריך שישכירו ממנו).

מ"א ס"ק א (דירת עכו"ם אינה אוסרת, אלא דגזרו חכמים שמא ילמד

ממעשיו, ובחד דלא שכיח דדייר לא גזרו). לבוש ס"א (וכל זה טעמא הוא משום שבקשו

חז"ל עילה למנוע דירת ישראל עם הגוי, שחששו שמא ישראל הדר עם הגוי ילמד

ממעשיו, הלכך אמרו שיאסור עליו, אף על גב דדירתו אינו נחשבת כדירה, וגם לא יהא סגי

לו בביטול רשותו, אלא דוקא על ידי שכירתו ממנו במעות, אף על גב שיצטרך הישראל

לשכור בדמים יקרים, שאין דרך הגוי להשכיר רשותו ברצון, דחייש לכשפים, אפילו הכי

הצריכוהו לשכור, וטעמם כדי שיקשה דירת גוי בעיני ישראל ויצא ממנו לדור במקום אחר,

שמתוך כך קרוב לודאי שיצא). ט"ז ס"ק א (ודבר זה דב' ישראלים, הוא מדרבנן,

שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו, ובקשו עליו למנוע דירת ישראל עם

העכו"ם, הלכך אמרו שאוסר עליו כדי שיקשה דירתו ויצא משם ... ואינו מצוי שידור

ישראל אחד עם העכו"ם, שמא יהרגנו, ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים

עמו).

[790] ר"י בתוס' עד, ב ד"ה מבוי (חצר שיש בה נכרי ובית אחד

של ישראל, דאינה אוסרת לרבי אליעזר בן יעקב, אפילו יש הרבה ישראלים באותו בית,

כולהו חשיבי יחיד במקום נכרי). רא"ש פ"ו סוף ס"א (ואפילו הרבה

ישראלים דרים בבית אחד, כל זמן שאין שני ישראלים דרים בב' בתים שאוסרים זה על זה).

ב"י ד"ה וממ"ש עד שיהיו (שכל

שדרים בבית אחד, אפילו כמה בני אדם, אף על פי שאינם סמוכים על שולחן אחד אלא כל

אחד תפיסתו לעצמו, מכל מקום כחד חשיבי, כיון שדרים בבית אחד). ט"ז שם (אבל ב'

ישראלים בחד בית, כחד חשבינן להו, אפילו אינם אוכלים על שלחן אחד).

וכן הוא לענין הרבה בתים בחצר אחת,

ורוצים לטלטל בעיר שיש שם נכרים, כדלקמן סי' שצא ס"א (אבל בחצר אחת של ישראל,

אפילו יש בה הרבה בתים, הם חשובים כיחיד לענין טלטול בעיר, ואין צריך לשכור מן

הנכרים).

[791] תוס' דף סה , ב ד"ה התם (כיון דרוב פעמים חד

לא שכיח, לא פלוג רבנן ושרו בכולהו).

ונתבאר בצמח צדק חידושים סד, ב (בכהאי

גוונא לא שייך טעמו של רבי אליעזר בן יעקב, דהא אפילו תרי שכיחי דדיירי, כל שכן

כשהן הרבה בבית אחד. וצריך לומר הטעם, דכל היכא שאין צריך עירוב אינו אוסר עליהם,

וכיון שהם דרים בבית אחד אין צריך עירוב מצד עצמו, על כן אין אוסר עליהם).

[792] סעיף ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם

ואוכלים בבתיהם ... אם אין עמהם דיורין בחצר אין צריך עירוב כלל ... וכן בנשים

המקבלות פרס מבעליהן, ובעבדים המקבלים פרס מאדוניהם, ובתלמידים המקבלים פרס מרבן).

[793] רמב"ם פ"ה הט"ז (ואם היה במבוי

עובד כוכבים וישראל אחד, אינו צריך שיתוף. ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על

שלחן אחד, דין אחד הוא). מ"מ פ"ב ה"ט (דוקא בשאין הישראלים אוכלין

על שלחן אחד וצריכין לערב, אבל אם היו אוכלין על שלחן אחד, אין העובד כוכבים

ומזלות אוסר עליהן). ב"י ד"ה ומ"ש ואוסרים. מ"א ס"ק ב (אבל

אב ובנו אין אוסרין).

[794] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ג (ישראל

שהשאיל או שהשכיר ביתו לגוי, אינו אוסר, שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו,

ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר בית לגוי בחצר שהוא שרוי בתוכה, ולא

העמידו דבריהם בדבר שאינו מצוי). מ"מ פ"ב ה"י. רמ"א ס"א

(ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לגוי, אינו אוסר עליו, דלא השכיר או השאיל לו ביתו

כדי שיאסור עליו).

[795] סעיף ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או

שהשאילם ... הרי הם אוסרים עליו בחצר

כאלו היו בתים שלהם, עד שיערבו).

[796] אליה רבה ס"ק ב בתירוץ האחרון (עוד יש לומר דבכותי מקילין

יותר מישראל).

ואף שנפסק לקמן סי' שפד (נכרי הנכנס

לאחד מבתי החצר לשם אכסנאות ... שהשכירו או השאילו לו חדר מיוחד לאכילה, אם הוא

רגיל לבא אוסר מיד בבואו).

יתבאר לקמן שם (וכל זה באכסנאים שאינם

קבועים שם, אבל המשכיר ביתו לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים, אינו אוסר בכל

ענין, שבודאי לא השכיר לו ביתו על דעת שיאסר עליו בקביעות כל השנה כולה,

וכמ"ש בסימן שפ"ב).

[797] לקמן סעיף טז (אם ישראל ונכרי דרים בבית אחד, כל אחד בחדר בפני

עצמו, צריך לשכור מהנכרי ולערב עם הישראל).

[798] אור זרוע ח"ב סי' קסח (ישראל הדר עם

העכו"ם בעל ביתו בבית אחד, אף על פי שנותן לו שכר דירה, צריך לשכור ממנו כדי

לטלטל ... וכ"כ רבינו שמואל בר נטרונאי מבו"ן זצ"ל, דצריכו למיגר

מבעל הפונדק, ולא מצו למיסמך אשכירות דיהבו ליה משום לינה). רמ"א ס"א (אבל

אם הבית של גוי, ושכרו ישראל ממנו, וגוי דר בבית עמו, אין שכירות הבית מועיל לענין

שכירות העירוב). מאמר מרדכי ס"ק ב (נראה דמיירי שיש לכל אחד חדר מיוחד, דאם

יש לישראל רשות להשתמש בכל הבית נראה דלא גרע משכירו ולקיטו, ולא יצטרך לשכור

רשותו).

וכן לענין ספינה נתבאר לקמן סכ"ג (יבליעו

שכירות היתר טלטול בשכר הספינה, אבל אם לא הבליעו לו בפירוש, אין שכירות הספינה

מועלת להתיר טלטול).

[799] אור זרוע שם (כדי להטריח על ישראל, כדי שיצא משם ולא ילמד

ממעשיו).

[800] ב"י בסוף הסימן בשם מצאתי כתוב. והוא

בתשובות מהרי"ל סי' קסז [קנו ס"ב] (אם משאיל ישראל בית

לחבירו, אם יש בו תפיסת יד, כגון חצר של בונייס, מידי דאינו ניטל בשבת, מהני שאין

צריך עירוב בחצירות של בעל הבית, אבל במקום גוים, כיון דשכיח דדייר בכהאי גוונא,

נראה דלא מהני, כמו ביטול רשות דמהני במקום ישראל ולא במקום גויים ... והאי תפיסת

[יד] הוי כמו עירוב או ביטול רשות, דלא מהני במקום גוי). רמ"א ס"א (ישראל

שהשאיל או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים גוים), אף על פי שיש לו תפיסה בבית, לא

מהני, וצריכים לשכור מגוי). ט"ז ס"ק ג (פירוש לענין שיהי' נחשב ב'

ישראלים בבית אחד, ולא יאסר העכו"ם עליהם). מ"א ס"ק ג (למהוי יחיד

במקום עכו"ם, דלא עדיף מאלו עירבו).

*

נמצא

שבשלושה אופנים נחשבים הרבים כדירה אחת, ואין צריכים לשכור מהנכרי, ובשלושה אופנים

אין הרבים נחשבים כדירה אחת, וצריך לשכור מהנכרי:

(א)

רבים הדרים בבית אחד, כדלעיל ס"א (אם ישראלים רבים דרים בבית אחד, אינו אוסר

עליהם).

(ב)

מקבלים פרס, כדלעיל ס"א (האחין שדרים כל אחד בבית בפני עצמו ומקבלים פרס

מאביהם, הדרים עם הנכרי בחצר ... אין צריכים גם כן לשכור רשות מנכרי הדר עמהם בחצר).

(ג)

בתים רבים בחצר אחת, ונכרי במבוי, כדלקמן סי' שצא ס"א (בחצר אחת של ישראל,

אפילו יש בה הרבה בתים, הם חשובים כיחיד לענין טלטול בעיר, ואין צריך לשכור מן

הנכרים).

(ד)

עירבו ביחד בחצר, כדלעיל ס"א (ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם רשותו

שבחצר).

(ה)

ביטלו הישראלים רשותם לאחד, כדלקמן ס"ד (אם ביטלו הישראלים רשותם לאחד מהם

כדי שיחשב כיחיד במקום נכרי, אינו מועיל לו).

(ו)

יש לבעל הבית תפיסת יד בבית השוכר, כמבואר כאן (השאיל או השכיר לישראל אחר ויש לו

בו תפיסת יד ... צריכים לשכור מהנכרי).

[801] רבא סג, סע"א (ההוא מבואה דהוה דייר בה

לחמן בר ריסתק (כך שמו, רש"י), אמרו ליה אוגר לן רשותך, לא אוגר להו. אתו

אמרו ליה לאביי, אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד, הוה ליה יחיד במקום נכרי

ויחיד במקום נכרי לא אסר ... אזל רב הונא בריה דרב יהושע אמרה לשמעתא קמיה דרבא,

אמר ליה אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי. דמערבי (ביניהן אף על גב דלא מהני,

רש"י). יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי. דמכרזינן (הוו יודעין שאין עירובנו

מועיל כלום, ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי, ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרשות

היחיד היא, רש"י), אכרזתא לדרדקי (וכי הכרזה זו מועיל לדורות הבאין, שיראו

אותן מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה)). טור ושו"ע ס"ב (אם בטלו הישראלים

רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל הגוי, אינו מועיל). מ"א ס"ק ד (דאם

כן בכל שבת יעשו כך ויאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם)

[802] רא"ש בתשובה כלל כא ס"ד (אין הכותי אוסר אלא

היכא ששני ישראלים דרים בחצר או במבוי והכותי דר עמהם, משום גזרה שמא ילמד ממעשיו,

וכותי לא מוגר משום דחייש לכשפים. אבל ישראל וכותי הדרים בשני חצרים ופתח ביניהם,

מותר להוציא מחצרו של כותי לחצרו של ישראל. ואפילו שני ישראלים דרים בחצר, אין הכותי

אוסר עליהם, כיון שאין לו דריסת הרגל עליהם). שו"ע ס"ג (אם אין לגוי

דריסת רגל על הישראלים, אינו אוסר, כגון שתי חצרות הפתוחות זו לזו ואין להם דריסת

רגל זה על זה, ובחצר אחד דר גוי ובחצר אחד דרים ב' ישראלים או יותר, מכניסין

ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת דרך חלון שביניהם, ואין צריך לשכור מהגוי).

מ"א ס"ק ה (לאו דוקא, דהוא הדין דרך פתח), וסי' שצ (ואם יש חצר

עכו"ם בין חצר הישראלים ... דעת הרב"י בסי' שפ"ב, דדוקא דרך המבוי

אוסר, אבל מחצר לחצר, כיון שאין לו דריסת רגל אינו אוסר. ועיין שם ס"ג).

ומזה למד מהר"י ווייל, באגור סי'

תקמ (ומזה הטעם התרתי לטלטל החמין מתוך ביתו של דוד צענ"ר, לתוך חצר העירונים,

ומחצר העירונים לבית ישראל גנ"ז, נאם יעקב ווייל). ופירש דבריו בב"י

ד"ה דירת גוי (ואפשר שהתיר להם לערב, כגון שהיו חלונותיהם פתוחות לחצר

העירונים, והיו ד' על ד', אף על פי שהגוי מפסיק ביניהם, דכיון דאינו אוסר עליהם

אינו מעכבם מלערב).

אמנם מסתפק בזה המ"א שם (ואפילו

שנים חצירות של ישראל, וחצר עכו"ם ביניהם, יכולין לערב יחד דרך פתחים לטלטל

דרך חצר העכו"ם, דלא חשיב הפסק, כיון שאין אוסר. ומכל מקום זה אינו מוכרח כל

כך).

וגם דעת רבינו נראה לכאורה להתיר בזה,

כדלקמן סי' שפו ס"ב (ישראלים שדרים בב' וג' מקומות חלוקים ורחוקים זה מזה,

שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול, מפני שאינו מתוקן בלחי או קורה או צורת פתח, או מפני

שדרים שם נכרים ולא שכרו מהם רשותם). הרי לא אסר אלא אם כן "מפסיק ביניהם

מקום האסור בטלטול ... מפני שדרים שם נכרים ולא שכרו מהם רשותם", משא"כ

אם דרים נכרים בלבד בחצר האמצעית, שהוא מקום המותר בטלטול, ואין צורך לשכור מהם

רשותם, יכולים להשתתף החצרות יחד, כדי לטלטל מזה לזה דרך חצר (או מבוי) הנכרי.

ונראה לכאורה, שכן הוא גם אם חצר

הישראלים פרוצה במילואה לחצר הנכרי, ואין דריסת הרגל זו על זו (שיש כותל גבוה עשרה

מסביב לשתי החצרות, ואין כותל גבוה עשרה בין שתי החצרות), שמותר לטלטל בחצר

הישראלים, שאינה נחשבת פרוץ למקום האסור לה, ומותר לטלטל משם לחצר ולבית הנכרי.

[803] ב"י בסוף הסימן (ומיהו עד כאן לא התיר הרא"ש אלא דרך

חלון שביניהם, אבל דרך מבוי, פשיטא שאוסר).

וכן הוא לקמן סי' שצ ס"ב (מבוי

שדרים בו ישראלים ונכרי בענין שהנכרי אוסר עליהם במבוי, ויש חלונות פתוחות בשכונות

הישראלים מבית לבית או מחצר לחצר ועירבו יחד על ידי החלונות שביניהם, אף על פי

שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא ולהכניס דרך חלונות מבית לבית ומחצר לחצר, הרי

אלו אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם, עד שישכרו מן הנכרי, שעל ידי עירוב אינן

נעשים כיחיד במקום נכרי, כמו שנתבאר בסי' שפ"ב).

וכן הוא לקמן סכ"ב – לענין חצר.

[804] טור ושו"ע ס"ד (השוכר מן הגוי סתם, מועיל, ואין

צריך לפרש לו שהוא להתיר הטלטול).

ונתבאר לעיל ס"א (הערה 787 ).

[805] רב ששת סב , א (רב חסדא אמר שכירות בריאה, ורב ששת

אמר שכירות רעועה, מאי רעועה מאי בריאה ... בריאה במוהרקי ואבורגני, רעועה בלא

מוהרקי ואבורגני), כפירוש התוס' שם (פירוש מוהרקי כתיבה וחותמות ... ואבורגני

שלוחים).

[806] רבי יוחנן שם (מי איכא למאן דאמר מעכו"ם בפחות

משוה פרוטה לא, והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן, הוו יודעין

ששוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה). טור ושו"ע ס"ה (שוכרין

מגוי אפילו בפחות משוה פרוטה).

[807] רבי יוחנן שם (בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה), ופרש"י (דעכו"ם

לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו). לבוש ס"ה (ולפיכך גם כן

שוכרין ממנו אפילו בפחות משוה פרוטה, דפחות משוה פרוטה לגבי גוי נחשב ממון, דהא בן

נח נהרג אפילו על פחות משוה פרוטה).

[808] לדעת המתירים לעיל סי' שפ ס"ד (יש אומרים ששכירות מועלת

בישראל כמו שמועלת בנכרי).

[809] כדלעיל סי' שפ ס"א (מה

תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או רשותי קנויה לכם).

[810] ט"ז ס"ק ו (בישראל לא מהני אם שוכר

ממנו בפחות משוה פרוטה, דלאו ממון הוא כלל. ואין לומר דמכל מקום לא גרע מביטול

רשות דמהני. יש לומר, כיון שבא עמו בתורת שכירות, ובאמת אין כאן שכירות, גרע טפי).

[811] כדלעיל סי' שפ ס"א (אין צריך שיקנו הם רשותו, אלא שהוא

יסלק עצמו מרשותו, וממילא אין מי שיאסר עליהם).

[812] עי' ט"ז ס"ק [ו] (ודמיא לההוא דסי'

שס"ט הנותן מעות לנחתום כו').

והוא כדלעיל סי' שסט (ואפילו אם זיכה

הנחתום הככר לכל בני החצר כולם בכלל על ידי אחר במתנת חנם, והרי גם זה הוא מכלל

בני החצר ונתכוין הנחתום שגם זה יזכה ויהיה לו חלק בככר זה. מכל מקום לא נתכוין

הנחתום שיזכה בו זה על ידי הזוכה שיהא נעשה שלוחו, כמו שנעשה שליח לכל שאר בני

החצר שמזכה להם הנחתום במתנת חנם, אלא דעת הנחתום הוא שזה יש לו כבר זכות בככר זה

בשביל המעה שנתן לו, ולשאר בני החצר שנותן להם מתנת חנם להם בלבדם הוא שעושה את

הזוכה שליח שיזכה בשבילם, אבל לזה אינו עושהו שליח כלל, ונמצא שאין לו חלק בעירוב).

[813] ר' יוחנן סה, ב – סו ,

א (רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי איקלעו לההוא פונדק, דאתא נכרי מרי

דפונדק בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה, שוכר כמערב דמי, מה מערב מבעוד יום אף שוכר

מבעוד יום, או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה מבטל רשות ואפילו בשבת אף שוכר

ואפילו בשבת ... אתו שיילו ליה לרבי יוחנן אמר להן יפה עשיתם ששכרתם). רמ"א

ס"ה (ומותר לשכור ממנו בשבת). טור ושו"ע סי' שפג (יכולים לשכור ממנו

בשבת).

ומועיל השכירות משחשכה כדי שיוכל לבטל

אחר כך, כמבואר ברש"י שם (מהו למיגר מיניה, והדר נבטל רשות לגבי חד),

ובמ"א סי' שפג ס"ק א (היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו ומת בשבת, או

שכרו ממנו, העירוב בטל, וצריכים לבטל).

ויתבאר לקמן סי' שפג ס"ג (אם עירבו

בלא שכירות ... אסורים עד שיבטל אחד לחבירו ... אבל העירוב אינו חוזר וניעור ... כיון

שנתבטל מבעוד יום אינו חוזר וניעור משחשכה).

[814] כדלעיל סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור וכן לשכור או

להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב), ושם נסמן (הערה לא).

[815] תוס' סו, א ד"ה יפה, הב' (לא דמי למקח

וממכר ליאסר בשבת, דלא הוי אלא כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול). מרדכי

רמז תקח (ונראה דשוכרים מן הנכרי אפילו בשבת, ולא דמי למקח וממכר דאסור בשבת, דאין

זה אלא כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר להם טלטול). ט"ז ס"ק ז (דאין

זה כמקח וממכר, שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת).

ומטעם זה אפשר שיכולים לשכור בשבת אפילו

מישראל, כדלעיל סי' שפ ס"ד (הערה 710 ).

[816] סעיף א (ויכול לבטל משתחשך. ואף ע"פ שאין קונין קנין בשבת,

מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו, אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו, וממילא אין מי

שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת). הרי שקנין ממש אסור אף שאינו אלא

להתיר הטלטול.

[817] ראה לקמן סי' תקכז סכ"ח (יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב,

והוא אופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב). לעיל סי' רסא

ס"ב (אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד

מרובה ... שעל ידי העירוב קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא

התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה (ששבות זה לקנות קנין,

הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג)).

[818] מה ר"ם מרוטנבורג בפסקי עירובין סי' קלג (ואין

[צריך] לשכור ממנו בכל ערב שבת). הובא ב רא"ש פ"ו ס"א (כתב

ר"מ ז"ל ואין צריך לשכור ממנו בכל ערב שבת). טור ושו"ע ס"ו (כל

זמן שאין הגוי חוזר בו מועיל השכירות, ואפילו לזמן מרובה).

[819] רש"י סא, ב ד"ה עד שלא יוציא (דאי

אגירו מיניה היכי מצי למהדר ... דהא נקיט דמי), כפירוש ב"י

(ונראה ממ"ש רש"י ... דכל דנקיט דמי אינו יכול לחזור משכירותו עד שיחזיר

הדמים). רמ"א ס"ו (ואינו יכול לחזור משכירתו עד שיחזור הדמים).

[820] ב"ח

(במשכיר בסתם ובא לחזור בשבת ראשון). מ"א ס"ק ו (היינו כששכרו סתם וחזר בו

קודם שבת ראשונה).

[821] כ"מ מפרש"י סח, ב ד"ה

והוציאו (וכשקדש היום עסקינן, דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא), ומדין חזרה מביטולו

למדים אף לענין חזרה משכירותו. מ"א שם (ואם החזיק בו

משנכנס השבת, שוב אינו יכול לחזור בו).

[822] דעה הא' שבסוף ס"א (ואין חזקה מועלת אלא כשהחזיקו משחשכה,

אבל מה שמוציאים ומכניסים מבעוד יום, אין זו הוכחה שהיא רשות שלהם ... ויש אומרים

שאף חזקה שמבעוד יום מועלת).

[823] ב"ח (אבל לאחר שבת ראשון יכול לחזור בו,

במשכיר סתם). כ"מ במ"א שם (ואם שכרו לזמן, אינו יכול לחזור בו

עד כלות הזמן), משא"כ במשכיר סתם יכול לחזור בו אחר שבת הראשונה אף בלא החזרת

המעות. וכן פירש בדבריו בתוספת שבת ס"ק יא (ומשמע בב"ח דכששכרו סתם ...

לאחר שבת ראשונה יכול לחזור בו אף בלא חזרת דמים, דיכול העכו"ם לומר לא

השכרתי רק לשבת אחת ... וכ"כ המג"א, אלא שקיצר בדבריו).

דאין

אומרים שחזקה מועלת אף לשבת הבאה, דאם כן אף בחזרת דמים לא יוכל לחזור, כמו בשבת

זו, וזה אינו.

וכ"מ

ב שו"ע סי"ד (שכרו משכירו ולקיטו לזמן, אף על פי שסילקו תוך הזמן מהיות

שכירו ולקיטו, מותרים עד תום הזמן. אבל אם שכרו ממנו סתם, כיון שסילקו נתבטל

השכירות), עיי"ש בב"י ד"ה וכתב הרשב"א (ומשמע

מדבריו דטעמא מפני ששכרו לזמן, אבל אם שכרו סתם, כיון שנתחלף הגזבר בטל השכירות).

וכן

הוא לקמן סי"ז ( שכרו משכירו ולקיטו לזמן ידוע, אע"פ שסילקו תוך הזמן

מהיות שכירו ולקיטו, מותרים עד תום הזמן. אבל אם שכרו ממנו סתם, כיון שסלקו נתבטל

השכירות ... כשסלקו בעל הבית הרי זה

כאילו חוזר בו בעל הבית משכירותו, והמשכיר סתם יכול לחזור בו אחר שבת ראשונה

אע"פ שאינו מחזיר הדמים).

[824] רמ"א ס"ו (ואינו יכול לחזור משכירתו עד

שיחזור הדמים). ט"ז ס"ק ח (משמע מזה אפילו שכרו לזמן,

מצי למיהדר אפילו תוך הזמן, אם נותן הדמים). וכ"ד המ"א

שם (ואם שכרו לזמן, אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן), שהכוונה היא שאינו יכול

לחזור בו עד שיתן הדמים. וכן פירש בדבריו בתוספת שבת שם (ואם שכרו לזמן ידוע, אין

יכול לחזור בתוך הזמן, אלא בחזרת דמים לפי ערך. וכן כתב המג"א, אלא שקיצר

בדבריו).

[825] אליה זוטא ס"ק ג (פירוש דמים הנשאר בידו לפי

אורך הזמן שהשכיר ממנו). תוספת שבת שם (בחזרת דמים לפי ערך).

[826] ראה מגני אברהם.

[827] רשב"א בתשובות המיוחסות סי' רז (אם לא שכרו

מהם ... אלא לשנה או לשנתים, וכלה הזמן ... הוא אוסר עליהם, ששכירות שבת אחת אינה

מותרת עד לעולם, אלא צריכים לחזור ולשכור). שו"ע ס"ז (אם שכרו מהגוי

לזמן ידוע, לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית).

[828] רשב"א שם סי' רח (כל שצריכים לחזור ולשכור על הדרך שאמר,

נמצא שאין כח בעירוב ושכרו. וכשחזרו אין העירוב חוזר וניעור, אלא צריכים לחזור

ולערב). שו"ע שם (וצריך לחזור ולערב, דאין עירוב ראשון חוזר וניעור).

[829] סעיף א (אם מתחלה עירבו לשבתות הרבה, אפילו עירבו לשנה או יותר,

וקנו עירוב בבין השמשות של שבת ראשונה שהיה הפתח פתוח, ואחר כך נסתם הפתח, ונפתח

בשבת אחרת, אפילו בסוף השנה, חוזר העירוב וניעור).

[830] רשב"א שם, הובא ב ב"י

ד"ה ומ"ש ואם יש (וכן דעת רש"י, פרק הדר).

והיינו שלמד הלכה זו משיטת רש"י

לענין נכרי שבא בשבת, דלקמן סי' שפג ס"א-ב (ואם בא הנכרי בשבת, אוסר, והעירוב

בטל ... ואפילו אם רוצים לשכור ממנו לאחר שבא בשבת ... העירוב אינו חוזר וניעור

כששכרו ממנו, הואיל וכבר נתבטל מיד בבואו. ואינו דומה לספינות שהיו קשורות זו בזו

מבעוד יום ועירבו יחד, ונפסקו בשבת ונתבטל עירובן, וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן

הראשון ... וכן ב' חצירות שעירבו פעם אחת לשנה או יותר על ידי פתח שביניהם, ונסתם

הפתח בחול, ונפתח בשבת, שהעירוב חוזר וניעור ... לפי שבשעה שעירבו הספינות הקשורות

לא היו עומדות ליפסק בשבת ולהתבטל עירובן (וכן בשעה שעירבו החצרות לשנה או יותר,

לא היה הפתח שביניהם עומד אז לסתום בשנה זו או אחר כך ולהתבטל עירובן), משא"כ

כאן, שכיון שבא הנכרי בשבת אם כן מתחלה כשנעשה העירוב לא היה סופו להתקיים כל השבת,

שכשיבא הנכרי יתבטל), ושם נסמן (הערות 911 - 915 ).

[831] רשב"א בתשובות המיוחסות סי' רז (מעשה היה

בשכונת ישראל, שהיו קצת נכרים דרים עמהם באותה שכונה, וערבו לי' שנים, וזכו את

העירוב לכל מי מישראל שיבא לדור כאן תוך זמן זה, ושכרו מן הנכרים שהיו דרים בשכונה,

ואחר כך אותם כותים ששכרו מהם השכירו דירתן לכותים אחרים, הודיעני, אם צריכין

לשכור עכשיו ממושכרים אלו ששכרו מחדש, או די להם באותו שכירות הראשון ששכרו מן

הבעלים. תשובה, אם שכרו מתחלה מן הכותים לי' שנים, העירוב די להם באותו שכירות

הראשון שכבר קנו). שו"ע ס"ח (אם שכרו מהגוי לזמן ידוע, ובתוך הזמן השכיר

הגוי דירתו לאחר, די בשכירות הראשון).

[832] ט"ז ס"ק י (נראה הטעם, דעכו"ם

הראשון לא סילק נפשו ממנו, כיון שאחר הזמן משכירות השני תחזור לו, והוה כאלו לא

זזה ממנו, ממילא לא נתבטל שכירות הראשון).

[833] ט"ז שם (כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו,

דיהיה כאלו נתן הוא העירוב, דיורש במקום מוריש קאי, אלא הוה כאיש אחר, הכי נמי

לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר), וס"ק ט (נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם

ומת והניח יורש, אין מועיל מה ששכרו מן המוריש, דאז נתבטל כח השכירות ... וראיה נראה

לי ממה דאמרו בפ' הדר דף ס"ו שוכר כמערב דמי לכמה דברים, ומצינו במערב בסי'

שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו, ובמיתת האב נתבטל עירובו, אלא צריך

לערב יורש מחדש, הוא הדין נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות, כן נראה לי,

שצריך לחזור ולשכור מן היורש). אליה רבה ס"ק ט לדעת הט"ז (ומשמע מדבריו

דבמוכר נתבטל).

וראה נזר ישראל (ליקוטים שאחרי סי' נז).

[834] ס"ג (ואם מבעוד יום

מת המוריש, וירשו אחד מן השוק שאינו מערב עם בני החצר, הרי זה אוסר אם נכנס לדור

בו בשבת, אפילו אם המוריש עירב כבר בחייו, לפי שכיון שמת בטל עירובו).

[835] ר' יוחנן סו , א (חמשה ששרוין בחצר אחת, אחד שוכר על

ידי כולן), ופרש"י (חמשה ישראל ששרויין עם הנכרי בחצר אחת, אחד מהן שוכר מן

הנכרי בשביל כולן). טור ושו"ע ס"ט (חמשה הדרים בחצר, אחד שוכר מהגוי

בשביל כולם).

[836] כוונת הדברים לכאורה,

שאינו אומר לו שמטרת ההשכרה היא כדי שיועיל העירוב לכל הדרים בחצר זו, אלא ששוכר

אותה לצורך עצמו.

ונתבאר לעיל ס"א (הערה 787 ).

[837] עי' ב"י ד"ה ומ"ש וחמשה (ואין צריך

כל אחד מהדרים בחצר לשכור ממנו). וראה מראי מקומות וציונים.

[838] גמרא שם (מה מערב חמשה ששרוין בחצר אחת, אחד מערב על ידי כולן,

שוכר נמי). ט"ז ס"ק יא (דכמערב דמי, דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב אחד

מהם על ידי כולם, הכי נמי אין כל אחד צריך לשכור מן העכו"ם בפני עצמו).

[839] ס"ג-ד (שתי חצרות שרוצות לערב יחד, להתיר לטלטל מזו לזו

אף כלים ששבתו בבתים ... אם ירצה יוליך שם אפילו פת משלו וכולם מותרים, הואיל והוא

כבר עירב עם חביריו קונה לצורך כולם).

[840] משמעות הגמרא סג, ב (ההוא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק,

אמרו ליה אוגר לן רשותך, לא אוגר להו). טור ושו"ע ס"י (אם שכרו ממנו בעל

כרחו, אינו מועיל).

[841] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קלג (נראה לי דגבי גוי

שהורגל להשכיר רשותו, ועתה אינו חפץ, דאינו שייך שכירות בעל כרחו). רא"ש

פ"ו ס"א (ונכרי שהיה רגיל להשכיר, ועתה אינו רוצה להשכיר, לענין שכירות

בעל כרחו לא שייך למילף שכירות מעירוב). טור ושו"ע שם (אע"פ שהיה רגיל

להשכיר מקודם).

[842] פסקי עירובין שם (ואע"ג דאמרינן (פ, א) אחד מבני מבוי

שהיה [רגיל] להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, באין בני מבוי ונכנסין לביתו ונוטלין

ממנו בעל כרחו). רא"ש שם (ואע"ג דאמר לקמן בפרק חלון אחד מבני מבוי

שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, באין בני מבוי ונכנסים לתוך ביתו ונוטלין

עירובו בעל כרחו).

[843] ט"ז ס"ק יב (ונראה לי הטעם, דשם

יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה, משא"כ כאן בעכו"ם).

אמנם לעיל סי' שסז נפסק שרק (אשתו של

אדם מערבת עליו משלו שלא מדעתו), ומה שאמרו שבני החצר מערבין בעל כרחו, נתפרש לעיל

שם (מי שעירב כבר עם בני החצר, ועירובו קיים, ואחר כך חזר בו מעירובו, אין חזרתו

כלום, ועירובו עירוב בעל כרחו, אם אוסר עליהם), ושם נסמן (הערה 186 ).

וכן הקשה המ"א (סי' שסז ס"ק

ה) על הרא"ש (ואם כן סתרי אהדדי). וראה קרבן נתנאל פ"ז אות נ. קובץ דברי

תורה ח"ד ע' קלו.

[844] גמרא פ , א (ההוא טורזינא (נכרי היה, ממונה על

כלי זיין העשויין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר בעיר, רש"י) דהוה בשיבבותיה

דרב יהודה בר אושעיא, אמרי ליה אוגר לן רשותך, לא אוגר להו, אתו לקמיה דרב יהודה

בר אושעיא אמרי ליה מהו למיגר מדביתהו, לא הוה בידיה, אתו לקמיה דרב מתנה לא הוה

בידיה, אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו).

שו"ע סי"א (אבל מאשתו ... שוכרים).

[845] תוס' סה, ב ד"ה דלא (לא היה שם אפילו אחד מבני ביתו, דהא

אמרינן לקמן דשוכר אפילו משכירו ולקיטו). מרדכי רמז תקח (ונראה דשוכרין מאשתו של

נכרי או מאחד מבני ביתו, דהא אמרינן לקמן פרק חלון בעובדא דטורזינא, דשוכרין מאשתו).

הובא בב"י ד"ה וכתב המרדכי.

[846] שמואל סד , א (אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן

עירובו ודיו), ופרש"י (שכיר לעבודת כל השנה, ולקיטו לימות הקציר והאסיף).

שו"ע שם (אבל ... משכירו ולקיטו שוכרים).

[847] והיינו שיש מקום להסתפק אם צריך דוקא שכירו ולקיטו שעובד

בביתו, או סגי בשכירו ולקיטו שעובד בחצרו, כפשטות לשון רש"י הנ"ל בהערות

הקודמת (לקיטו לימות הקציר והאסיף), שעובד בלקיטת הפירות מהעצים שבפרדס או בחצר,

ואינו עובד בביתו.

ואף שאין הנכרי צריך להשכיר רשותו

שבביתו, אלא סגי בהשכרת רשותו שבחצרו, כדלעיל ס"א (שהנכרי ישכיר להם רשותו

שבחצר), ושם נסמן (הערה 787 ).

מכל מקום אפשר שצריכה להיות השכרה זו דוקא על ידי שכירו ולקיטו שיש לו רשות

ההשתמשות בביתו, שהרי כל תוכנה של השכרת אשתו ובני ביתו ושכירו ולקיטו, שכיון שגם

הם גרים בביתו, כאילו הבית הוא גם שלהם, ויכולים להשכיר רשותו לאחרים. משא"כ

לקיטו שאינו אלא עובד בשדהו, ואין לו רשות ההשתמשות בביתו, איזו בעלות יש להם, עד

שיוכלו להשכיר רשות זו לאחרים?!

והמקור לסברה זו יתבאר לקמן (הערה 853 ).

וכן הוא לקמן סט"ו (שכירו או לקיטו (שבביתו)), וסי"ז (כל

עבד מעבדי המלך הקטנים (שבביתו) שוכרים מהן), וסי' שצא ס"ב (רשות להשתמש בבתי

בני העיר ... משכירו ולקיטו (שבביתו) ... וכל מי שיש לו רשות להניח חפציו בבית

הנכרי או בחצרו נעשה כשכירו ולקיטו ויכול להשכיר רשותו). ובכל אלו הוסיף רבינו

תיבה זו במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים

רבות, דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם

צדקו דבריו).

והנפקא מינה מספק זה היא, אי סגי

בשכירות מפועל השכור לנקות את הפרוזדור וחדרי המדרגות בבנין מגורים, או שצריך

לשכור דוקא מפועל השכור לעבוד בתוך הדירות. וכמדומה שדבר זה אינו מצוי כל כך.

ואף שלפעמים יש בבנין מי שממונה על

התיקונים בתוך הבתים (הנקרא "סוּפער"), הרי פועל זה אין לו שום דריסת

הרגל בבתים, ורק שכאשר מתקלקל משהו בבית, והדייר קורא לו לבוא לתקן, אזי הוא נכנס

הוא לבית של הדייר על מנת לתקן, ואיך יוכל זה להועיל לומר שיש לפועל זה דריסת רגל

ורשות להשתמש בבית הנכרי!?

[848] שו"ת רשב"א ח"ד סי' רחצ (שוכרין מאשתו, או מאחד

מבני ביתו, ואפילו משכירו ולקיטו, ואפילו סירב הוא מלהשכירו, דגרסינן בפרק חלון

... מהו למיגר מדביתהו, אמר ליה ... אשתו של אדם מערבת מדעתו ושלא מדעתו, ואפילו

מוחה). ח"ה ס"ה (דאפילו בקשו ממנו לשכור ולא רצה, שוכרין מיד אשתו,

ואפילו משכירו ולקיטו, וכמעשה הטורזינא דפרק חלון, שלא מדעתו, ואפילו מוחה קאמר).

שו"ע שם (אף על פי שהוא מוחה).

[849] שו"ת הריב"ש סי' תכז (הוה ליה כשכירו ולקיטו, ואחרי

כי מה שאוסר הכותי אינו מן הדין, שהרי דירת הכותי אינה חשובה דירה, אלא משום גזרה,

כדי שלא ישכינו כותי עמהן שלא ילמדו ממעשיו). ב"י

ד"ה ומכל מקום נראה (וטעמא דשרו רבנן בכהאי גוונא, משום דכיון דדירת גוי אינה

אלא כדירת בהמה, אף על פי שהצריכוהו לשכור כדי שלא ילמד ממעשיו, מכל מקום לא רצו

להחמיר בו כל כך, והתירו לשכור משכירו, משום דהא מיקיימא תקנתא דרבנן, דזימנין

שיקשה גם בעיני השכיר להשכיר). לבוש סי"ב (הקילו חכמים בדברים אלו, אף על גב

שכל כוונתם שאמרו שישכור רשות הגוי הוא כדי שיקשה בעיני הישראל דירת הגוי ויצא,

היינו משום דבכהאי גוונא גם כן מתקיימא תקנתם, דזמנין שיקשה גם בעיני השכיר ולקיט

להשכיר).

*

וכל זה בנכרי, משא"כ בישראל לא

שייך טעם זה, שהרי דירתו אוסרת מדינא על בני החצר (או המבוי או העיר), ואף אם נרצה

לשכור ממנו רשותו, כדלעיל סי' שפ ס"ד (אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא

להשכירו, יש אומרים ששכירות מועלת בישראל כמו שמועלת בנכרי, לפי שהשכירות אינה

גרוע מהביטול שהיא מתנה בחנם. ויש אומרים שלא תיקנו שכירות אלא בנכרי, שאין ביטולו

מועיל, אבל לא בישראל. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל). מכל מקום צריכים

לשכור ממנו בעצמו, ולא מאשתו או בני ביתו או שכירו ולקיטו. ואם כן יש לעיין באופן

אופן מערבים בעיר או מבוי שדרים בהם ישראל שאינם שומרים תורה ומצוות.

ואין להתיר מטעם האמור לקמן סי' שפה

ס"ג (ישראל מומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא

באיסורי דברי סופרים, הרי הוא כנכרי לכל דבריו, וצריך לשכור ממנו). שהרי מה שעשאום

כנכרי לכל דבריו הוא להחמיר עליו, ולא להקל, וכדלקמן סי' תמח סכ"ו (אין למכור

את החמץ למומר, שאף על פי שחטא ישראל הוא, וחמצו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה כחמצו

של ישראל).

ואפילו אילו היינו אומרים שמומר דינו

כנכרי אף לקולא, הרי עכ"פ אין אומרים כן בתינוק שנשבה שמעשה אבותיו בידיו,

כדלקמן שם (ואינו דומה לצדוקי שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים בפרהסיא, לפי

שהצדוקים אנוסים הם, שמעשה אבותיהם בידיהם).

ואף אם נרצה לחלק בין צדוקים לבין תינוק

שנשבה שבימינו, הרי למעשה נהוג שמצרפים אותם למנין בעת הצורך, ואין חושבים אותם

כמומר שעשאוהו כנכרי לכל דבר (ראה לקמן שם הערה 941 ).

ואין לומר שסומכים בהם על העירוב שעושים

ומזכים אותו לכל אנשי העיר או המבוי, שהרי נתבאר לקמן שם ס"א (הצדוקים הם

כישראל ומבטלים רשות ... אבל עירוב שלהם

אינו מועיל, כיון שאינם מודים בעירוב).

ואם כן יש לעיין על מה סמכו לערב ולשכור

רשותם משכירו ולקיטו (או מהעיריה או המשטרה וכיו"ב).

[850] שו"ת ריב"ש סי' תכז (והממונה

שלו כמוהו, שהרי גם הממונה יוכל מטעמו להניח כלי האדון בביתם, ואם כן חזר הוא

להיות בעד האדון ומטעמו, כמו שכירו ולקיטו של כל אחד ואחד). ב"י סוס"י

שצא (ומדברי תשובה זו נראה ששוכרין משכירו דשכירו, כל ששכירו יש לו רשות לקחת שכיר

שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית הוה ליה כשכיר בעל הבית עצמו). רמ"א סי"א

(ושכירו של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו).

וכן הוא לקמן סי"ז (והוא הדין

ששוכרים מעבדי עבדיו, כמו ששוכרים משכירו של שכירו), וסי' שצא ס"ב (ואפילו

שכירו ולקיטו של זה הנעשה כשכירו ולקיטו, יכול להשכיר, כמו שנתבאר בסימן שפ"ב).

[851] רבא שם סד, א (ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה

ולשאול מיניה דוכתא ולינח ביה מידי, דהוה ליה כשכירו ולקיטו), ופרש"י (ישתדל

עם הנכרי עד שיהא אוהבו, וישאיל לו הנכרי מקום בחצרו לאתנוחי ביה מידי, דכיון

דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי, הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של נכרי,

רש"י). טור ושו"ע סי"ב (אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו אחד מבני

החצר, עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר, דהוה ליה כשכירו ולקיטו).

[852] ב"י ד"ה ופירש רש"י (נראה מדבריו,

אף על פי שלא הניח שום דבר, מאחר דבידו להניח, הוה ליה כשכירו ולקיטו. וכן נראה

מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות עירובין (הי"ב) שאל מן הגוי מקום

להניח בו חפציו ... ומכל מקום נראה שצריך לקנות הקרקע באחד מהדרכים שנקנה בהם

הקרקע לשאלה). מ"א ס"ק ח (ואף על פי שלא הניח כלום, מהני. ומכל מקום

צריך שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם).

וכמבואר בשו"ע סי' קצד ס"א (וישראל

הקונה מעובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים, ואינו קונה אלא בשטר), וברמ"א שם (מיהו

שכירות מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד).

[853] וכן הוא לעיל סעיף הקודם (משכירו ולקיטו (שבביתו) שוכרים), ושם

נסמן (הערה 847 ).

תוס' סו, א ד"ה מערב

(דאם ייחד הנכרי לישראל, שהוא שכירו ולקיטו, חדר אחד שלא יוכל הנכרי להשתמש בו,

דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל ואין יכול לסלק הישראל, בכה"ג לא אמרינן נותן

עירובו ודיו ), דהיינו שבזה צריך לשכור מהנכרי עצמו את רשותו.

הלכה זו של התוס' מובאת בשו"ע

סי"ג (אם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו, כיון שאינו כשלוחו בכל הבית, לא מהני).

והטעם נתבאר בטור (שאינו כשלוחו בכל הבית, שאין לו אלא מקום המיוחד לו), ובב"י

(אבל אם יחד חדר לישראל והגוי יכול להשתמש בו, אבל אין הישראל יכול להשתמש בשאר

הבית, אין לישראל דין שכירו ולקיטו), הרי ששכירו ולקיטו צריך שיהי' בכל הבית, ולא

סגי במה שהוא שכירו ולקיטו בעבודת החצר עצמה.

ואף שכתב רש"י סד, א ד"ה

ליקריב (וישאיל לו הנכרי מקום בחצירו), כתב על זה הב"י ד"ה ופירש

רש"י (ומיהו איכא למידק שכתב וישאיל לו מקום בחצרו. ועל כרחך צריך לומר דמקום

לאו דוקא, כלומר שאינו מייחד לו מקום, דאם כן לא מהני, כמו שכתב רבנו בסמוך, אלא

שמשאיל לו מקום להניח בו כליו, ולא אמר בפירוש זה המקום אני משאיל לך ולא שאר הבית,

דכל שלא פירש לו כך, אע"פ שלא השאיל לו אלא זוית אחת, כיון שאפשר שלמחר יצטרך

לזוית זו ויפנה כליו לזוית אחרת, הוה ליה כאילו השאילו כל הבית. ובהכי ניחא לי מה

שכתב וישאיל לו מקום בחצרו, דאפילו ברשות דחצר סגי, כל שלא פירש ואמר איני משאיל

לך רשות ביתי, כיון שאם למחר יצטרך מקום חצרו יפנה לתוך ביתו, הוה ליה כאילו השאיל

לו כל הבית).

וכן הוא בב"י ד"ה ומ"ש

ואם יש לגוי (הוה ליה כאילו יש להן רשות בכל הבית, דלא מקרי יחוד מקום אלא כשמפרש

ואומר לא יהי' לך רשות כי אם בחדר זה לבדו), לשיטתו שצריך שיהי' לשכירו ולקיטו

רשות להשתמש בכל ביתו, שאם ישאר בבית הנכרי מקום ששכירו ולקיטו מסולק הימנו, הרי

מקום זה אוסר על כולם, ולא סגי בשכירות הרשות משכירו ולקיטו. ואעפי"כ סגי

כשהשאיל לו בסתם רשות להשתמש בחצירו, דהוה כאילו השאיל לו את כל הבית.

וזהו גם פירוש הדברים כאן (עד שישאיל לו

הנכרי מקום ברשותו ... ונעשה ישראל זה כאילו הוא שכירו או לקיטו (שבביתו)), וכן

לקמן סי' שצא ס"ב (אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו) מועיל ... וכל מי שיש לו

רשות להניח חפציו בבית הנכרי או בחצרו נעשה כשכירו ולקיטו ויכול להשכיר רשותו), דסגי

במשאיל לו מקום בחצרו, כל שלא פירש ואמר איני משאיל לך רשות ביתי; כיון שאם למחר

יצטרך מקום חצרו יפנה לתוך ביתו, הוה ליה כאילו השאיל לו כל הבית.

אמנם חלק עליו הב"ח ד"ה כתב

ב"י זה לשונו ומ"ש התוס' (ולפי ענ"ד נראה, דכל היכא שהגוי יכול

להשתמש בו [במקום שיחד לישראל], דין שכירו ולקיטו יש לו, אע"פ דאין הישראל

יכול להשתמש בשאר הבית ... ומפורש בהגהות מיימוניות מהל' עירובין), והוא האמור

בהג"מ פ"ב אות כ (אם ייחד הגוי חדר אחד לישראל, שאין הגוי יכול להשתמש

בו, ולא לסלק הישראל ממנו, בכה"ג לא אמר נותן עירובו ודי). וכן פסק במ"א

ס"ק ט (ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל, אבל אם יש

לעכו"ם רשות להשתמש שם, הוי כשכירו (ב"ח הג"מ)). וכן נפסק לקמן

סט"ז (אם השאיל לו מקום מיוחד בענין שלא יוכל (לסלקו ממקום זה) ולהשתמש בו

בעצמו, שנמצא הנכרי מסולק מהישראל במקום זה שיחד לו, והישראל מסולק מהנכרי משאר

הבית, שאין לו רשות להניח שם חפציו ... אינו יכול להשכיר שלא מדעתו), והיינו שסגי

באחד מהם שיחשב כשכירו ולקיטו, או שהנכרי יכול להשתמש במקום שיחד לישראל או

שהישראל יכול להשתמש בשאר הבית, ושם נסמן (הערה 858 ).

נמצא לכאורה, שלפי מה שפסק בסט"ז כהג"מ

וב"ח ומ"א, אין צריך שיהי' שכירו ולקיטו בכל הבית של הנכרי (או שיהי' לו

רשות להניח חפציו בכל הבית), וסגי בחדר אחד.

ואפשר שלפי זה סגי אף בייחד לו מקום אחד

בחצרו (ולא בביתו). ובזה מסתפק רבינו בסי"ד וסט"ו וסי"ז וסי' שצא,

שבכל אלו הוסיף במוסגר תיבת "בביתו" (כדלעיל הערה 847 ),

ומציין בסט"ו לתוס' הנ"ל, היינו לפי פירוש הב"י, שלשכירו ולקיטו

צריך להיות רשות להשתמש בכל הבית.

[854] רמב"ם שם (שאל מן העובד כוכבים ומזלות מקום

להניח בו חפציו, והשאילו, הרי נשתתף עמו ברשותו, ומשכיר שלא לדעתו). שו"ת רשב"א

ח"ד סי' רחצ (אותו הישראל יכול להשכיר רשותו שלא מדעתו). דעה הא' בשו"ע

שם (דהוה ליה כשכירו ולקיטו, ומשכיר שלא מדעת הגוי).

[855] רש"י שם ד"ה ואמר רב יהודה (אפילו

שכירו ולקיטו של נכרי, אם ישראל הוא, נותן עירובו עם בני מבוי ודיו), ובדף סו, א

ד"ה ומה מערב (אפילו שכירו ולקיטו דנכרי, אם ישראל הוא, כדאמר לעיל, נותן

עירובו ודיו). ב"י שם (וטעמא דמסתבר הוא, דתו לא צריכא מידי, דהא קיימא לן ה'

ששרויים בחצר אחת אחד שוכר על ידי כולם, והוא הדין נמי אחד שואל על ידי כולם,

דשאלה כשכירות חשיבא). טור ודעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאינו צריך להשכיר,

אלא נותן עירובו ודיו).

[856] כדלעיל סי"ב (חמשה הדרים בחצר אחד, אינם צריכים כל אחד

לשכור מהנכרי הדר עמהם, אלא אחד שוכר בשביל כולם).

[857] ב"ח סד"ה וכתב עוד ב"י (ולפי ענ"ד נראה

דלכתחלה צריך תרווייהו ... לשכור מישראל זה רשותו של גוי, וגם צריך לתת עירוב כיון

שהוא ישראל). אליה זוטא ס"ק ו (וצריך לשכור מישראל זה

רשותו של עכו"ם, וגם צריך לתת עירוב כיון שהוא ישראל).

וראה גם לקמן סוף סי"ח (וכל שכן אם

הם השכירו רשות הנכרי).

[858] תוס' סו, א ד"ה מערב (דאם ייחד הנכרי

לישראל ... חדר אחד שלא יוכל הנכרי להשתמש בו, דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל ואין

יכול לסלק הישראל, בכהאי גוונא לא אמרינן נותן עירובו ודיו ) .

הגהות מיימוניות פ"ב אות כ (אם ייחד הגוי חדר אחד

לישראל, שאין הגוי יכול להשתמש בו, ולא לסלק הישראל ממנו, בכה"ג לא אמר נותן

עירובו ודי). ב"ח ד"ה כתב ב"י (ולפי ענ"ד

נראה, דכל היכא שהגוי יכול להשתמש בו, דין שכירו ולקיטו יש לו ... ומפורש בהגהות

מיימוניות מהל' עירובין). מ"א ס"ק ט (ודוקא

כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל, אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש

שם, הוי כשכירו (ב"ח הג"מ)). ונתבאר לעיל סט"ו (הערה 853 ).

[859] ב"ח שם (אין חילוק כלל בין נתן לו חדר אחד

בסתם ובין מונעו בפירוש מלהשתמש בשאר הבית, בכל ענין הוה ליה יחד לו חדר אחד). אליה

זוטא ס"ק ז (הב"ח מסיק דאין חילוק בין מייחד בפירוש ...

אין לו דין שכירו ולקיטו אף שלא מנעו בפירוש משאר ביתו).

[860] תוס' שם (דאם ייחד הנכרי לישראל, שהוא שכירו

ולקיטו, חדר אחד שלא יוכל הנכרי להשתמש בו ... בכהאי גוונא לא אמרינן נותן עירובו

ודיו).

[861] ירושלמי פ"ו ה"ג, לגירסת ולפירוש הב'

שבתוס' שם (בירושלמי ... ישראל ונכרי שהיו דרים בבית אחד, צריך ישראל לבטל והנכרי

להשכיר ... דאם ייחד הנכרי לישראל שהוא שכירו ולקיטו חדר אחד שלא יוכל הנכרי

להשתמש בו, דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל, ואין יכול לסלק הישראל, בכה"ג לא

אמרינן נותן עירובו ודיו, ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא דירושלמי). ב"י (נראה

לי דהיינו להצריך שכירות מגוי ועירוב מישראל). טור ושו"ע סט"ו (אם ישראל

ועכו"ם דרים בבית אחד, צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל),

וברמ"א שם (אם יש לכל אחד דירה בפני עצמו).

[862] ירושלמי שם (עשרה עכו"ם שהיו דרין בבית אחד כל אחד ואחד

צריך להשכיר רשותו). הגהות אשרי פ"ו ס"א (ואם יש שם מבעלי

הבתים נכרים אפילו עשרה, ודרים כולם עמו בבית, צריך למיגר רשות מכולהו). ב"י

(ומשמע דאם ב' גויים דרים בבית אחד, דינם שוה לישראל וגוי הדרים בבית, וצריך לשכור

משניהם). רמ"א שם (והוא הדין שני גויים הדרים בכהאי גוונא בבית אחד, צריך

לשכור משניהם).

[863] שו"ת רשב"א ח"ה ס"ו (ולענין

שכירות מגזבר המלך הדר בשכונתם, כדי להתיר את מבואות השכונה על ידי השכירות.

ונסתפק לכם, אם אתם צריכים לשכור בכל פעם שיתחלף הגזבר, אם לא. תשובה, מסתברא לי,

שאין אתם צריכים, אלא כל ששכרתם ממנו לשנה או שתים או יותר, אעפ"י שנתחלף

הגזבר מותרים אתם באותו שכירות ראשון, עד הזמן ששכרתם ממנו, לפי שגזבר המלך כמלך,

והשוכר ממנו כשוכר מהמלך ... ואפילו בשכירו ולקיטו נראה כן). שו"ע סי"ד

(שכרו משכירו ולקיטו לזמן, אף על פי שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו, מותרים

עד תום הזמן).

[864] כדלעיל ס"ט (כל זמן שאין הנכרי חוזר בו, מועלת השכירות

ואפילו לזמן מרובה).

[865] ב"י ד"ה וכתב הרשב"א (ומשמע מדבריו דטעמא מפני

ששכרו לזמן, אבל אם שכרו סתם, כיון שנתחלף הגזבר בטל השכירות. וכן הדעת נוטה, שאף

על פי שבשעה שהוא גזבר הוא כמלך עצמו וקיימא לן שהמשכיר רשותו כל זמן שאינו חוזר

בו משכירותו מועיל השכירות כמו שנתבאר בראש סימן זה, מכל מקום מאחר שאין כחו אלא

מצד המלך הממנה אותו, כשהחליפו המלך הוה ליה כאילו חוזר בו משכירותו, ומוסר כחו

לגזבר החדש). שו"ע שם (אבל אם שכרו ממנו סתם, כיון שסילקו נתבטל השכירות).

[866] ס"ט (לשבת האחרת יכול לחזור בו, אף על פי שאינו מחזיר

הדמים, כיון שכבר הועילה שכירותו לשבת אחת. במה דברים אמורים כששכרו ממנו סתם ולא

פרשו לו זמן, אבל אם שכרו ממנו לזמן, אינו יכול לחזור בו בתוך הזמן, עד שיחזיר

הדמים).

[867] באופן המועיל, וכדלקמן סי' שצא ס"ב (עיירות שצרכיהן אינם

נעשים אלא על פי המלך או השר והנהגתם, או על פי הממונים שלהם, ודאי ששכירות מהשר

ההוא או מהממונה או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו) מועיל).

[868] כמועתק לעיל (הערה 863 )

משו"ת רשב"א שם. רמ"א סי"ד (והוא הדין אם שכרו מגזבר המלך

ונסתלק לגמרי מן המלך).

[869] ב"י שם (ומיהו הני מילי כשמת הגזבר הראשון, או כשסילק

המלך לגזבר הראשון מהיות אוכל פרס שלו, אבל אם לא סילקו אלא מהגזברות, ועדיין הוא

אוכל פרס שלו, נראה שלא נתבטל שכירותו, שהרי אפילו לא שכרו ממנו קודם לכן, אם היו

שוכרין ממנו עכשיו מהני, שהרי הוא שכירו ולקיטו של מלך). רמ"א שם (אבל אם לא

סלקו רק מן הגזברות ועדיין אוכל פרס המלך, עדיין מקרי שכירו ולקיטו, ויוכל לשכור

ממנו, ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים).

[870] שו"ת מה רי"ט ח"א

סי' צד (ואין ספק שכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו, שהרי הוא משועבד

לעבוד עבודתו, וגופו קנוי ללחום את מלחמותיו). כנסת הגדולה הגב"י. מ"א

ס"ק יא (וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו (רי"ט ח"א

נ"ד)).

[871] וכן הוא לעיל סי"ד (משכירו ולקיטו (שבביתו) שוכרים), ושם

נסמן (הערה 847 ).

[872] כדלעיל סי"ד.

[873] רב יוסף שם סד, א (אמר ליה אביי לרב יוסף, היו שם

(בבית הנכרי, רש"י) חמשה שכירו וה' לקיטו (דרין בחדרים ובעליות, רש"י),

מהו (שאילו היתה רשות שלהן, היו צריכין לתת כולן בעירוב ... והשתא דרשותא דנכרי,

מהו לתת כולן בעירוב, אם שכח האחד ולא נתן אוסר על בני מבוי, מי אמרינן כי היכי

דשוינהו ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירובו במבוי זה, הוו נמי בעלים

להחמיר, או דלמא לקולא שווינהו רבנן כבעלים, אבל לחומרא לא, דכל בעירובין להקל

והני דירה ודאי לאו דידהו היא, רש"י). אמר ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל,

יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר). טור ושו"ע סט"ז (אם יש לעכו"ם ה'

שכירים או לקיטים ישראלים דרים בביתו, אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה).

[874] תוס' עב, א ד"ה ומודין (דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא

זה על זה, ומצי לסלוקינהו, והוה ליה כה' שכירים וה' לקיטים דלא אמרינן להחמיר ...

ואפילו שרויין בחדרים ובעליות, דאם בשרויין כולם בבית בזה, לא הוה מסתפק אביי).

רא"ש פ"ו סי"ז (שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא

לאסור זה על זה, ומצי לסלוקינהו. והוה ליה כחמשה שכירו ולקיטו, דלא אמרו להחמיר,

דאחד נותן עירובו ודיו. ואפילו שרויים בחדרים ובעליות, דאי כשכולן שרויין בבית אחד,

בזה לא היה מסתפק אביי) . מ"א ס"ק יב (משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו,

ומצי לסלקינהו, וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש)).

[875] סוף סעיף ה (בעל הבית שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים

הלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד חדר מיוחד פתוח לחצר וגם

לרשות הרבים, ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל ... לפי שאינו משאיל להם

רשותו לאסור עליו, ולא לאסור זה על זה, והרי יכול לסלקם בכל עת), ושם נסמן (הערה 280 ).

אבל אם אינו יכול לסלקם, נתבאר לעיל שם

ס"ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או שהשאילם (לזמן,

בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם), הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו היו

בתים שלהם, עד שיערבו), ושם נסמן (הערה 239 ).

[876] ב"י (שאם שכרו מהגוי, אין שום אחד מהן צריך

לתת עירוב, דדירה דידהו לא חשיבא דירה). רמ"א סט"ז, לגירסת מאמר מרדכי

ס"ק יד (ושכירו של עכו"ם אינו אוסר אם שכרו מבעל הבית).

[877] רמב"ם פ"ב סוף הי"ב (אפילו היה שכירו או שמשו

ישראלי הרי זה משכיר שלא לדעתו). וכדעה הא' דלעיל סט"ו (ונעשה ישראל זה כאלו

הוא שכירו או לקיטו (שבביתו), ומשכיר שלא מדעתו).

[878] גמרא סה , ב (ריש לקיש ותלמידי דרבי חנינא

איקלעו לההוא פונדק, ולא הוה שוכר, והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה, כל היכא דלא

מצי מסליק ליה לא תיבעי לך דלא אגרינא).

[879] עבודת הקדש שער ד ס"ג (ויראה לי שאם היה למשכיר במה

שהשכיר שום תפיסת יד, שהיו לו שם קצת כלים, או אפילו אין לו אלא שיש לו רשות להניח

שם שום כלים, שוכרין אפילו מן המשכיר, שאינו גרוע משכירו ולקיטו). הובא במ"מ

פ"ב הי"ד. טור ושו"ע סי"ח (גוי שהשכיר ביתו לחבירו גוי, אם

נשאר לו שום תפיסה בבית, שיש לו רשות להניח שם שום כלים, יכולים לשכור ממנו).

[880] שו"ת ריב"ש סי' תכז (שיש ללמד

זכות על זה ממ"ש הרשב"א ז"ל, שאפילו לא היה משכיר יכול לסלקו, אם

היה במה שהשכיר שום תפיסת יד שהיו לו קצת כלים, או אפילו אין לו אלא שיש לו רשות

להניח שם שום כלים, שוכרין אפילו מן המשכיר, שאינו גרוע משכירו ולקיטו). ב"י

ד"ה ומ"ש אם נשאר (ומשמע דהוא הדין נמי אם איש אחד דלאו משכיר הוא, וגם

אינו שכירו, יש לו רשות להשתמש בבית כשירצה, דשוכרין ממנו ... דכל אדם שיש לו רשות

בבית להניח שם כליו שוכרין ממנו. וכן כתב מורי דודי מהר"ר יצחק קארו זכרונו

לברכה בתשובה, והביא ראיה לדבריו. וכך הם דברי הריב"ש בתשובה). רמ"א

סי"ח (והוא הדין איש אחר שיש לו תפיסה בבית, יכולין לשכור ממנו, דלא גרע

משכירו ולקיטו).

[881] לעיל סעיף טו (יתקרב לו אחד מבני החצר ויעשה אוהבו, עד שישאיל

לו הנכרי מקום ברשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר, ואז אנו רואים כאלו ישראל זה

הוא דר אצל הנכרי, אע"פ שעדיין לא הניח אצלו שום דבר, רק שקנה ממנו באחד

מהדרכים שקרקע נקנה בהם, ונעשה ישראל זה כאלו הוא שכירו או לקיטו).

[882] ר' אפס שם (כי תיבעו היכא דמצי מסליק ליה מאי,

כיון דמצי מסליק אגרינא, או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה. אמר להן ריש לקיש נשכור,

ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן. אתו שיילו לר' אפס, אמר להן יפה עשיתם

ששכרתם). טור ושו"ע שם (אם יכול המשכיר לסלק השוכר תוך זמנו, יכולים לשכור

ממנו, ואם לאו אינו מועיל, אלא אם כן ישכרו מהשוכר).

[883] כדלעיל ס"א (הדר עם הנכרי בחצר, אינו אוסר עליו, עד שיהיו

ב' ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה וצריכים לערב יחד, אזי גם הנכרי אוסר

עליהם).

[884] רבי שם סה, ב (אמר רב יהודה אמר רב, ישראל

ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה (שתי חצירות זו לפנים מזו, והיה לו לבן פנימית דריסת

הרגל על בן חיצונה, רש"י), בא מעשה לפני רבי ואסר (בחיצונה עד שישכיר,

רש"י) ולפני ר' חייא ואסר ... בעו מיניה מרב פנימי במקומו (בחצר הפנימית,

רש"י) מהו (להוציא מביתו לחצר, רש"י), ואמר להן מותר). טור ושו"ע

סי"ז (שתי חצירות זו לפנים מזו, ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה ... אוסר).

ט"ז ס"ק טז (פירוש שיש איסור על אותו ישראל, אף על פי שאין שם

עכו"ם, מכל מקום יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו, ויש שם ב' ישראלים,

דהיינו עם הפנימי. אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים, אין עליו איסור מחמת

עכו"ם שלו, שאין שם אלא ישראל אחד, כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים).

[885] רש"י

שם (עד שישכיר). רמב"ם פ"ב הי"א (הרי זה אוסר על

החיצונה עד שישכור ממנו). טור ולבוש סי"ז (וצריך לשכור ממנו).

[886] כדלעיל ס"א (שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר).

וכמו בביטול רשות, בשתי חצרות זו לפנים

מזו, דלעיל סי' שפא ס"ב (יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה,

שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא).

ונתבאר לעיל ס"א (הערה 787 ).

[887] רמב"ם שם (שהרי רגלי שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות

מצויים שם). הובא במ"א ס"ק יג.

צ"ע במאור

יט, ב ד"ה הא דא"ר יהודה אמר רב (ומסקנא הוא הדין לישראל ונכרי בחיצונה

וישראל בפנימית, כדאמר ליה רב לר' אלעזר תן לחכם ויחכם עוד, ובכל מקום קי"ל

מעשה רב. ויש לומר משום דירת נכרי החמירו כרבי עקיבא, גזירה שמא ילמד ממעשיו, אבל

בעלמא לא קי"ל כרבי עקיבא. והרי"ף לא הזכיר מזה כלום ... ושמא היתה דעתו

של הרי"ף כי הוא הדין לישראל ונכרי בחיצונה או בפנימית). והיינו שלדעת

הרי"ף אפשר שלמסקנא יש לאסור אפילו נכרי בפנימית וישראל יחידי בחיצונה. ואף

שלא אסרו בגמרא אלא "ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה", הרי סיים רב

"תן לחכם ויחכם עוד". וטעם האיסור בזה הוא, כי בדירת נכרי בפנימית

החמירו כרבי עקיבא דאמר עה, א (אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה).

עי' מ"א ס"ק יד ,

על מה שהובא בשו"ע סי"ז (ויש מי שאומר שאפילו גוי בפנימית וישראל אחד

בחיצונה, אוסר), כתב המ"א (ולי נראה דאי אפשר לומר כן). ולפי הביאור

הנ"ל מבעל המאור, אינו מופרך לומר כדעה זו.

ומכל מקום נפסק בפנים, שלא אסרו אלא אם

כן "רגלי ב' ישראלים ונכרי מצויים בה"; אלא שהכניס תיבות אלו במוסגר, וכהכלל

המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

[888] רב שם (בעא מיניה ר' אלעזר מרב, ישראל ונכרי בחיצונה וישראל

בפנימית מהו ... אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד (כי היכי דהתם אסור, הכא נמי אסור,

רש"י)). טור ושו"ע שם (או שישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית).

[889] ר' אלעזר עה , ב (אמר רבי אלעזר, ונכרי הרי הוא

כרבים), ופרש"י (אם דר נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה, אוסרת דריסת רגלו

עליהן עד שישכיר). טור ושו"ע שם (ואפילו גוי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה,

אוסר).

[890] סעיף א (רגל המותרת במקומה, שאינה אוסרת שלא במקומה, כמו

שיתבאר בסי' שע"ח ... רגל האסורה במקומה, ואוסרת שלא במקומה עד שיערבו שם,

כמו שיתבאר שם), ובסי' שעח ס"ב (שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ...

ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה).

[891] רב יוסף (בדעת רב) ע[ד] ,

ב (אמר רב יהודה אמר רב, מבוי שצידו אחד עובד כוכבים וצידו אחד ישראל, אין מערבין

אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי (אם יש בתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה,

פתוחות לרשות הרבים ולא למבוי, וחלונות ביניהם, אין מערבין זה עם זה דרך חלונותיהם

להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה שפתוח למבוי, רש"י). אמר ליה אביי לרב

יוסף, אמר רב אפילו בחצר (ישראל ונכרי דרין בה, ובתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה

פתוחות לרשות הרבים ולא בחצר, שאסור לערב דרך חלונות להוציא כליהם דרך ביתו של זה

לחצר, רש"י). אמר ליה, אין), לפרש"י ותוס'

שם (שהביאו פירוש רש"י וביאורו). טור ושו"ע סי"ט (חצר שישראל וגוי

דרים בה, ובית אחד של ישראל אצל ביתו של זה, ואינו פתוח לחצר, וחלונות ביניהם,

אינו יכול לערב עמו דרך החלון שביניהם כדי להוציא כליו דרך בית שכנו הפתוח לחצר).

וכן הדין לענין מבוי, עי'

סי' שצ ס"א.

[892] גמרא עה, א (טעמא דרב, דקא סבר אסור לעשות יחיד במקום עובד

כוכבים), ופרש"י (לדור יחיד במקום עובד כוכבים, שלא ילמד ממעשיו, לפיכך לא

יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי, כדי שיהא יחיד ויירא מן העובד כוכבים שלא

יהרגנו ויצא). רא"ש פ"ו סי' כא (כלומר אסור לעשות

סיוע ליחיד שידור עם נכרי, ומתוך שאנו אוסרים לישראל הדר אצלו לערב עמו, לא ישאר

יחיד אצל הנכרי). ט"ז ס"ק יט (הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם,

פירוש שלא ילמוד ממעשיו, לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי, כדי שיהיה

יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא). מ"א ס"ק טז (כדי שיתירא לדור

יחידי ויצא משם).

[893] ר"י בתוס' שם (ור"י פירש, דדוקא חלונות נקט, דאז

אסור לערב, שיש לחוש שיבטח זה הדר בחצר בשכניו המשתמשין עמו ויתייחד עם הכותי

במבוי ויזיקנו הכותי. אבל אם יש פתחים ביניהן, מותר לערב, דמרתת הכותי טובא ולא

יזיקנו, כיון שדרך פתחים יכולין לבא שם). רא"ש שם (ור"י פירש, דדוקא נקט

חלונות, משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי נכרי, וכי מערבי

אהדדי לא מירתת. אבל דרך פתחים, כיון דאפילו אם לא מערבין שכיח דדייר לא מירתת,

דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאילו דרין עמו בביתו, ושרי לערב בהדיה כיון דבלאו

עירוב נמי שכיח דדייר). דעה הא' בטור ושו"ע שם (אבל אם פתח פתוח ביניהם, מותר).

ט"ז שם (ופר"י דוקא נקט חלונות, משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל

ולא דייר עמו, וכי מערבי בהדדי לא מרתת, על כן אסור לערב, אבל דרך פתחים, דאפילו

לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת, כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו,

שרי לערב בהדיא).

ומכל מקום אינם נחשבים על ידי זה כשני

ישראלים ונכרי אחד הדרים באותה חצר (שאסור לטלטל בה עד שישכור), כיון שאינם יוצאים

לחצר זו, אלא דרך בית זה. ראה לקמן סי' שצ (הערה 1100 ).

[894] רב שם לפירוש הרמב"ם

פ"ב הט"ז. שו"ע ס"כ (חצר שישראל וגוים שרוים בה, והיו חלונות

פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה, ועשו עירוב דרך חלונות, אע"פ שהם מותרים

להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הם אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי,

עד שישכיר).

וכן הדין גם בשתי חצרות הפתוחות למבוי שנכרי שרוי בו, עי'

סי' שצ ס"ב (מבוי שדרים בו ישראלים ונכרי, בענין שהנכרי אוסר עליהם במבוי,

ויש חלונות פתוחות בשכונות הישראלים מבית לבית או מחצר לחצר, ועירבו יחד על ידי

החלונות שביניהם, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא ולהכניס דרך חלונות

מבית לבית ומחצר לחצר, הרי אלו אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם עד שישכרו מן הנכרי,

שעל ידי עירוב אינן נעשים כיחיד במקום נכרי, כמו שנתבאר בסי' שפ"ב).

[895] אבל מותר להוציא מבית

הישראל לבית הנכרי דרך פתח שביניהם, וכן מחצר הישראל לחצר הנכרי דרך פתח שביניהם,

כדלעיל ס"ה (והערה 802 ).

[896] כדלעיל ס"א (שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר), ושם נסמן

(הערה 787 ).

[897] כדלעיל סי' שסו ס"ג (בתים שבספינה צריכים עירוב), ושם

נסמן (הערה 15 ).

[898] עבודת הקדש שער ד ס"ח (אניות גדולות שמחלקין אותן לחדרים,

והשוכרים זה אוכל בחדרו וזה אוכל בחדרו, ושני ישראלים מוחלקין במקום פתן הולכין

בספינה ... הנכרים אוסרין עליהן, ואפילו ערבו, שאין עירוב וביטול במקום גוי. ומה

תקנתן, ישכרו מבעל הספינה קודם שיחלקו מקומות ידועים לשוכרים, שיוכלו לטלטל בכל

הספינה). שבלי הלקט סי' קיא (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, מאחר דקי"ל דבתים

שבספינה חייבים בעירוב, דינן כדין חצר, שאם יש שם שני ישראלים חלוקים בשני בתים

צריכין לערב ... ואם הם צריכין עירוב, צריכין כמו כן לקנות רשותו של נכרי). ארחות

חיים הל' שבת אות תכט (כלשון עבודת הקודש הנ"ל). הובא ב"י

ד"ה ומ"ש אם נשאר לו, ובסוף הסימן. רמ"א ס"כ (ספינה שיש בה

ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים, צריכים לערב ולשכור רשות מן הגוי בעל הספינה).

[899] סעיף טז (אם ישראל ונכרי דרים בבית אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו,

צריך לשכור מהנכרי ולערב עם הישראל).

[900] שבלי הלקט

שם (והנכון לפרש ולהבליעו בשכר הספינה). רמ"א שם (או להבליעו בשכר הספינה).

[901] נתבאר במ"א ס"ק

יז (בשבלי הלקט משמע דאין צריך להבליעו, דהא עכ"פ יש לו רשות להשתמש בספינה.

וצריך לומר דרמ"א לא פסיק כוותיה, מטעם שכתב ס"א בהג"ה).

והיינו שבשבלי הלקט שם (יש לומר כיון

ששכרו הספינה, די להם באותו השכר, ואין צריכין עוד לקנות רשותו של נכרי אפילו

במקום שצריכין עירוב), ומכל מקום לא פסק כוותיה הרמ"א, וסמך על מה שכתב

בס"א (אם הבית של גוי, ושכרו ישראל ממנו, וגוי דר בבית עמו, אין שכירות הבית

מועיל לענין שכירות העירוב).

[902] סעיף ב (אין שכירת הבית מועלת לענין שכירות להתיר טלטול, אלא

צריך לחזור ולשכור ממנו כדי להתיר טלטול).