שפא דיני המבטל רשותו ועבר והוציא

שפא דיני המבטל רשותו ועבר והוציא

ובו ז' סעיפים

המבטל רשותו והוציא

א המבטל⁷³⁰

רשותו ועבר⁷³¹

והוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר שהרי חוזר בו מביטולו

שביטל להם חלקו שבחצר⁷³².

ואין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה, שכיון שחוזר בו, אם כן בודאי לא הסיח לבו

לגמרי מתחלה ולא הותרה שבת מעולם⁷³³.

ואינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו לחצר, אבל אם

מכניס מחצר לביתו, אין זו חזרה, שכיון שביטל להם החצר, מפנה הוא את חפציו ממנה

לבית, ואינו אוסר עליהם בהכנסה זו ⁷³⁴ (אבל מכל מקום אסור לו להכניס מחצר

לבית, שהרי ביתו מיוחד לו והחצר להם ונמצא מוציא מרשות לרשות ⁷³⁵ ).

במה דברים אמורים כשלא ביטל להם אלא רשותו שבחצר בלבד,

אבל אם ביטל להם גם רשות ביתו והכניס מחצר לבית, הרי זו חזרה מביטול הבית ואוסרו

עליהם⁷³⁶.

וכל זה כשמוציא או מכניס קודם שהחזיקו הם ברשות שביטל⁷³⁷,

כגון קודם שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם כשביטל להם רשותו שבחצר, או

קודם שהוציאו מביתו לחצר או מחצר לביתו כשביטל להם גם רשות ביתו. אבל לאחר שהחזיקו

ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה⁷³⁸,

שוב אינו יכול לחזור בו. ואע"פ שהכנסה אינה נקראת חזקה לענין חזרה, שאין זה

חוזר ומחזיק ברשותו כשמכניס ממנו חפציו לביתו⁷³⁹,

אעפ"כ נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו, שכל שעשו דבר ברשותו שהיו אסורים

לעשותו אם לא ביטלה להם, הרי זו חזקה, ואינו אוסר עליהם כשחוזר בו⁷⁴⁰.

אבל הוא אסור להכניס ולהוציא בחצר⁷⁴¹ אף

לאחר שהחזיקו בה, אלא אם כן ביטל להם גם רשות ביתו, שאז נעשה כאורח גמור אצלם, כמו

שנתבאר בסי' ש"פ⁷⁴².

ואין חזקה מועלת אלא כשהחזיקו משחשכה, אבל מה

שמוציאים ומכניסים מבעוד יום אין זו הוכחה שהיא רשות שלהם, שהרי אף אם לא ביטלה

להם היו רשאים להוציא ולהכניס מבעוד יום⁷⁴³.

ויש אומרים⁷⁴⁴

שאף חזקה שמבעוד יום מועלת, אע"פ שאינה מוכחת, ובלבד שתהא אחר הביטול (ויש

להחמיר כסברא הראשונה לכתחלה⁷⁴⁵,

ובדיעבד יש להקל בדברי סופרים⁷⁴⁶):

ביטול מחצר לחצר ומבית לבית

ב יש ביטול

רשות מחצר לחצר⁷⁴⁷,

אפילו אינן אוסרות זו על זו, כגון ב' חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא

עירבו יחד, יכולה כל אחת לבטל רשותה לחבירתה, שתהא חבירתה מותרת להשתמש בה, ולא

היא⁷⁴⁸.

ואין צריך לומר אם אוסרות זו על זו⁷⁴⁹,

כגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבה החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל, שאוסרת

היא על החיצונה כמו שנתבאר בסי' שע"ח⁷⁵⁰,

יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה, שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא

בשעה שצריכה לצאת ולבא⁷⁵¹,

ותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה. אף על פי שהפנימים עוברים עליה כשצריכים לצאת

ולבא, (ו)העברה לבדה אינה אוסרת אלא כשמשתמשים שם לעשות צרכיהם. שזה שאמרו

שהפנימית אוסרת בדריסת רגלה על חיצונה, אין הכוונה שדריסת והעברת הרגל בלבדה תאסור,

אלא דריסת הרגל כשדורסת שם ומשתמשת בצרכיה בדרך תשמיש החצר לבתים היא אוסרת אותה,

כמו שאוסרים אותה הבתים שבה אם לא עירבו בה, ולכן כשביטלה לה זכות זה ואינה משתמשת

בה בשבת, אינה אוסרת אותה אעפ"י שעוברת עליה ⁷⁵² .

וכן אם עירבו הפנימית והחיצונה ביחד, ושכח אחד

מהפנימית ולא עירב, ששתיהן אסורות כמו שנתבאר שם⁷⁵³,

יכול הוא לבטל להם רשותו. וצריך שיבטל לכל אחד מהפנימית ולכל אחד מהחיצונה, ואז

הוא לבדו אסור וכולם מותרים. אבל אם לא ביטל אלא להפנימית, אף הפנימית אסורה

שהחיצונה אוסרתה, ואעפ"י שאין להחיצונה דריסת הרגל עליה, מכל מקום העירוב

שעירבה עמה מרגילה לתוכה, וכאלו היא דרה בה⁷⁵⁴,

שעירוב משום דירה⁷⁵⁵.

אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, אין צריך לבטל

להפנימית, שאף אם לא עירבה החיצונה כלל אלא הפנימית לבדה, אין החיצונה אוסרת את

הפנימית, הואיל ואין לה דריסת הרגל עליה, ואין העירוב מרגילה לתוכה מפני שיכולה

לומר לה לתיקוני שתפתיך עמי ולא לעיוותי. משא"כ כששכח אחד מן הפנימית ולא

עירב, אינה יכולה לומר כן, כיון שהעיוות הוא ממנה⁷⁵⁶:

ג יש ביטול

רשות בחורבה, שאם היו ב' בתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם (או שאינה של שניהם,

אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח, שהם אוסרים זה על זה כמו שנתבאר בסי' שע"ו⁷⁵⁷)

ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל לחבירו להיותו מותר בה, ואין אומרים שלא הקילו

חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם⁷⁵⁸:

ד יש ביטול

רשות מבית לבית, שאם היו ב' בתים פתוחים זה לזה ולא עירבו יחד, אחד מבטל רשות ביתו

לחבירו. ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו⁷⁵⁹,

שהרי הכל של חבירו, כיון שביטלו לו⁷⁶⁰. ואפילו

קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו ⁷⁶¹ .

ואינו דומה להמבטל רשות חצירו שאין לו להוציא מביתו

לחצר, אפילו ביטל גם רשות ביתו, עד שיחזיקו הם תחלה. ואפילו אם החזיקו אינו מועיל

אלא ביחיד שביטל לרבים, אבל לא ביחיד ליחיד, כמו שנתבאר בסי' ש"פ⁷⁶².

לפי שכיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטלו להם, אם כן כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר

מביטולו ומחזיק בחלקו שבחצר, ולכן צריך שיחזיקו הם תחלה ואז נעשה הוא כאורח אצלם

אם הם רבים, אבל לא יחיד אצל יחיד. משא"כ כשמוציא לבית חבירו, שלא היה לו בו

חלק מעולם ולא ביטלו, אינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו ⁷⁶³ :

ה אבל אינו

יכול להכניס מבית חבירו לביתו, שכשמכניס לביתו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו ⁷⁶⁴ , ואפילו החזיק בו כבר חבירו אינו

מועיל להתיר גם לו, כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא יחיד אצל יחיד⁷⁶⁵,

ואם הוא יחיד אצל רבים, עכ"פ לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו⁷⁶⁶.

ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו בלבד בלי

החדר, אסור להוציא מהחדר לביתו⁷⁶⁷,

שהחדר מיוחד לו והבית לחבירו ונמצא מוציא מרשות לרשות⁷⁶⁸.

ואפילו הוא יחיד אצל רבים אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מחדר לבית כמו

שהמבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מביתו

לחצר כמו שנתבאר בסי' ש"פ⁷⁶⁹.

אבל יכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם שהחזיקו הם

בביתו, כמו שהמבטל רשות חצרו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו הם, שאינה

נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם ⁷⁷⁰ .

ויש אומרים⁷⁷¹

שאין לבטל רשות מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא יבטלנו לפי שיש לחוש

שלא תשתכח תורת עירוב⁷⁷²

מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלום בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל

אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו מה שאין כן

כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא

בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב.

והעיקר כסברא הראשונה⁷⁷³,

שהרי אף אם אינו משאיר שום חדר, משתכר הוא בעירוב שיהא מותר לו להכניס לביתו מבית

חבירו שביטל לו ביתו, שאסור לו עכשיו⁷⁷⁴,

אפילו לאחר שהחזיק בו חבירו, אם הוא יחיד אצל יחיד, ואין צריך לומר רבים אצל יחיד.

ואעפ"כ טוב להחמיר לכתחלה להשאיר חדר אחד⁷⁷⁵:

כשלא היו יכולים לבטל מבעוד יום

ה* הביטול הוא

במקום עירוב שמבעוד יום, לפיכך במקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום אינם יכולים

לבטל משתחשך⁷⁷⁶,

כגון ב' בתים בב' צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת בענין שיש ביניהן כמו

חצר שב' בתים אלו פתוחים לה, והרי הם אוסרים זה על זה, אינם יכולים לבטל אחד

לחבירו, כיון שלא היו יכולים לערב מבעוד יום⁷⁷⁷:

ו אבל מי

שירש בית בשבת ונכנס לדור בו, שאוסר הוא על בני החצר, כגון שלא עירב עמהם⁷⁷⁸. ה[יור]ש

יכול לבטל להם רשותו. ואף על פי שלא היה יכול לערב עמהם מבעוד יום, שהרי לא היה דר

בבית זה מבעוד יום, מכל מקום היורש במקום מורישו הוא עומד⁷⁷⁹,

והרי מורישו היה יכול לערב, לכן יכול הוא לבטל:

מבטלין וחוזרין ומבטלין

ז מבטלין

וחוזרין ומבטלין, כלומר שמבטלין רשותן בני חצר זו לבני חצר אחרת שעירבה לעצמן, או

לאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו, וחוזרים ומבטלים רשותם לאותם שביטלו להם, עד

שיוציאו גם הם מה שירצו⁷⁸⁰.

אבל אם לא היו חוזרים ומבטלים להם, לא היו מותרים

להוציא אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים⁷⁸¹,

כמו שנתבאר בסי' ש"פ⁷⁸²:

[730] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

המבטל רשותו והוציא (ס"א).

(ב)

ביטול מחצר לחצר ומבית לבית (ס"ב-ה).

(ג)

כשלא היו יכולים לבטל מבעוד יום (ס"ה*-ו).

(ד)

מבטלין וחוזרין ומבטלין (ס"ז).

[731] שהרי מיירי כאן שלא ביטל אלא רשותו שבחצר בלבד, ולא רשות ביתו,

שאסור להוציא ולהכניס, כדלקמן בסמוך.

[732] משנה סט , ב (מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג

בין במזיד, הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, במזיד אוסר בשוגג אינו

אוסר), וכרבי יהודה, ופרש"י (דמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו). טור

ושו"ע ס"א (המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג אינו אוסר,

במזיד אוסר, שהרי חוזר מביטולו שביטל).

[733] רא"ש פ"ח ס"ו (שבת שהותר ושוב לא תיאסר ...

מבטל רשות, כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי, בודאי לא הסיע

מלבו. וכן מצאתי משם הראב"ד ז"ל).

והיינו אם ביטל מבעוד יום (כדלעיל סי'

שפ ס"א: ויכול לבטל משתחשך), והותרה לתחלת השבת, אין אומרים שבת כיון שהותרה

הותרה. וראה ט"ז ס"ק א. אליה רבה ס"ק ג.

[734] על

מה שהובא לעיל מהמשנה וטור ושו"ע, שאם חזר והוציא מביתו לחצר הרי זה אוסר,

כתב המ"א ס"ק א (אבל להכניס מותר). ובמחצית השקל גורס (אבל הכניס מותר),

וביאר דבריו (דהגרסא שלפנינו אבל להכניס מותר, על כרחך טעות סופר הוא, דאיך יהיה

מותר להכניס לביתו, והבית רשות מיוחד לו לבד, דלא ביטלו, והחצר מיוחד לבעלי חצר,

והוא אין לו חלק בה ... אלא על כרחך צריך להיות כמו שהגהתי. ואמר על מ"ש בשו"ע

דאם הוציא אוסר דחוזר מבטולו, על זה אומר דוקא הוציא, שמשתמש בחצר, נראה שחוזר

מבטולו, אבל הוציא מן החצר והכניס לבית, בזה אינו נראה שחוזר מבטולו, דהא אדרבא

הוציא מן החצר ואינו רוצה להשתמש, ולכן כתב אבל הכניס מותר, רוצה לומר מותר לבני

החצר, דבטולו נשאר בבטולו).

וטעם חילוק זה יש ללמוד מדברי תוס'

סד, א ד"ה אם כן (שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, התם

הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו). רא”ש פ"ו

ס"ד (אף על גב דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר, היינו לפי שיש לו

חלק בחצר, וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו).

וכיון דמיירי הכא שביטל רק רשותו

בחצר, ולא רשות ביתו, הרי מה שמכניס מהחצר לביתו אינו נראה

כחזרה מביטולו.

[735] במשנה שם (ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם),

וכנסמן לעיל סי' שפ ס"ב (הערה 696 ).

ולשון המ"א

ס"ק א (אבל להכניס מותר), צ"ע (כמבואר בהערה

הקודמת), וראה גם לעיל סי' שפ ס"ב (הערה 697 ).

[736] רבי אלעזר במשנה כג, א (אמר רבי אלעאי שמעתי מרבי אלעזר ... אנשי

חצר ששכח אחד מהן ולא עירב (ולמחר ביטל רשותו לחברו שהיא אוסרת עליהן מלהוציא

מבתיהן לחצר, רש"י), ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו (לחצר לצרכו, רש"י),

אבל להם מותר (להביא כלי בתיהן לביתו דרך חצר, רש"י)), הרי מיירי כאן שביטל

גם רשות ביתו, ולכן להם מותר, אבל לו אסור "להכניס ולהוציא".

ואף דתניא סט, א (מי

שנתן רשותו והוציא ... אוסר). כתבו על זה תוס' סח, ב ד"ה והוציאו (והא דקתני

בסמוך מי שנתן רשותו והוציא ... אוסר, לאו דוקא הוציא, אלא אפילו הכניס).

ועל פי זה כתב המ"א ס"ק א (אלא

אם כן ביטל גם רשות ביתו, דאז אסור להכניס), כגירסת מחצית השקל (אסור בהכניס, כן

צריך לומר, דהגרסא שלפנינו ... על כרחך טעות סופר הוא). וביאר טעם ההלכה (אלא אם

כן ביטל גם רשות ביתו, והכניס, אם כן הכניס לבית שביטל ומשתמש שם, נראה דחוזר

מביטול ביתו, ושוב אוסר על בני חצר).

וכן פירש בתוספת שבת ס"ק ב (כשביטל

גם רשות ביתו, אז אם הכניס לביתו נראה כאילו חוזר מביטולו, כיון שהכניס מרשות שהיה

לו חלק בו למקום שביטל ... וזה הוא כוונת המג"א בס"ק א, אלא שלשונו צריך

תיקון עיי"ש). והוכיח כן מהתוס' הנ"ל, דמיירי שביטל גם רשות ביתו, ולכן

כשהכניס הרי זו חזרה מביטול הבית.

והכלל בזה הוא: אם ביטל רק רשותו שבחצר

בלבד ולא את רשות ביתו, הוו שתי רשויות ואסור לטלטל מכאן לכאן, ואם עבר והכניס

לביתו (שהוא רשותו שלא ביטל), אין כאן חזרה מביטולו. אבל אם ביטל גם רשות ביתו,

אין כאן שתי רשויות לאסור בטלטול מכאן לכאן, ואם הכניס לביתו (שהוא רשותו שביטל),

יש כאן חזרה מביטולו.

[737] ברייתא שם סט, א (במה דברים אמורים בשלא החזיקו

בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי, בין בשוגג ובין במזיד אינו אוסר). ודף

סח, ב (מהרו והוציאו את הכלים למבוי (והחזיקו במבוי, ושוב לא יוכל לחזור מביטולו,

רש"י), עד שלא יוציא (כליו במבוי, ויחזור ויטול את רשותו, רש"י) ויאסר

עליכם ... מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב

הזה ויאסר עליכם, שהרי ביטל רשותו לכם). טור ושו"ע שם (ואם החזיקו בו כבר ...

אינו יכול לחזור מביטולו).

[738] תוס' סח, ב ד"ה והוציאו מה שאתם

מוציאין והכניסו מה כו' (פירוש, או הכניסו, דבחד מינייהו הוי חזקה, כשעושה דבר

שהיה נאסר בלא ביטול). שו"ע שם (ואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר או

שהכניסו מחצר לבתיהם).

[739] כשביטל רשותו ולא ביתו, כדלעיל (ואינה נקראת חזרה אלא כשמוציא

מביתו לחצר, אבל אם מכניס מחצר לביתו, אין זו חזרה).

[740] ב"י ד"ה ומ"ש החזיקו (ואף על פי

שכתב רבינו בסימן זה שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל, אבל מה שמוציא ממנו

אינה חזרה ... לא קשיא, דלא אמרו כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק, דכשמוציא מרשות

שביטל לא מיקרי חזרה, אבל לגבי חזקה, כל שעושה דבר שהוא נאסר בלא ביטול, הוי חזקה).

תוספת שבת ס"ק ג.

[741] מ"א ס"ק ב (ומכל מקום לכתחלה אסור

להוציא).

[742] ס"ב-ג (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו

בחצר. לפיכך ... אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו

והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות ... אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם

בביתו להוציא ממנו לחצר, וכן להכניס ... כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם).

[743] רש"י סח, ב ד"ה והוציאו (וכשקדש היום

עסקינן, דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא). דעה הב' בשו"ע שם (ולרש"י אין חזקה

מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה). לבוש ס"א (דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא

שהחזיקו כיון שעדיין לא נאסר עליהם). מ"א ס"ק ג (דאם הוציא מבעוד יום

ליכא חזקה, דבלא ביטול נמי יכולין להוציא).

וראה גם לקמן סי' שפב ס"ט לגבי

שכירות נכרי (והוא שהחזיקו אחר כניסת שבת, כמו שנתבאר בסי' שפ"א).

[744] טור (החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר,

לא שנא מבעוד יום לא שנא משחשיכה, אינו יכול לחזור מביטולו). ודעה הא' בשו"ע

שם.

[745] [ עי'] מ"א סי' שפב ס"[ק] ו

(ואם החזיר בו משנכנס השבת, שוב אינו יכול לחזור בו).

[746] כ"מ בשו"ע (שסתם בתחילה שמועיל

בכל אופן, ואחר כך דעת רש"י). נחלת צבי ס"ק א (נראה עיקר דאף חזרה מבעוד

יום מועלת). א"ר ס"ק ד (ועיקר כסברא ראשונה (נחלת צבי סק"א)).

[747] ר' יוחנן סו , ב (אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר

לחצר ... ורבי יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר). רא"ש פ"ו ס"ט (וקי"ל

דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רבא כרבי יוחנן סבירא ליה ... ועוד

דהלכה כדברי המיקל בעירוב). טור ושו"ע ס"ב (יש ביטול רשות מחצר לחצר).

[748] אביי שם (הא דאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא אמרן אלא

בשתי חצירות ופתח אחד ביניהן, אבל ב' חצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין מבטלין).

ב"י ד"ה ומ"ש גבי ב' חצרות (ואם כן רבי יוחנן דפליג עליה, אפילו

בשתי חצרות ופתח ביניהן אמר דיש ביטול רשות), וקיי"ל כרבי יוחנן. טור

ושו"ע שם (לא שנא שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת ולא עירבו יחד, יכולה

כל אחת לבטל רשותה לחברתה להיותה מותרת להשתמש בה, ולא היא).

[749] כאמור בהערה הקודמת, שבזה מודה גם שמואל.

[750] סעיף ב (עירבה חיצונה לעצמה ולא עירבה הפנימית כלל, או ששכח

אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, שכיון שפנימית אסורה בחצרה ויש לה דריסת

הרגל על החיצונה אוסרת אותה, שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כשיש לה שם

דריסת הרגל).

סקירת ההלכה של רגל המותרת במקומה, ורגל

האסורה במקומה – לעיל סי' שעח ס"ב (הערה 654 ).

[751] טור ושו"ע שם (לא שנא שתי חצרות זו לפנים מזו,

ולא עירבו אלא החיצונה לבדה, שפנימית אוסרת על החיצונה, יכולה לבטל לה רשותה שלא

תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת).

והוא בדומה לביטול רשות הבית אצל בני

החצר, כדלעיל סי' שפ ס"ב (ויש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא

באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. והמיקל לא

הפסיד, כי יש לו על מי לסמוך). ולכן לא הצריך כאן לנעול הדלת, רק "שלא תשתמש

ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא".

[752] תוס' נט, ב ד"ה דפנימית (דליכא קפידא בדריסת הרגל, דאם כן

היתה מסתלקת לגמרי מרשות הרבים, דהא דרך חיצונה נפקא, ואין לנו לסלקה מרשות הרבים,

כדאמרינן הכא מי מצי מסלקי להו רשות הרבים מהכא, אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה

קאמר). ב"י ד"ה ומ"ש שלא תשמש (כתבו שם התוספות דלאו דוקא, דליכא

קפידא בדריסת רגל, אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר). לבוש

ס"ב (ואף על גב שהפנימיים עוברים עליה כשצריכים לצאת, העברה לבדה אינו אוסרת

אלא כשמשתמשין שם לעשות צרכם. והא דאמרינן בכל מקום דריסת הרגל אוסרת, אין הכוונה

שדריסת העברת הרגל לבדה תאסור, אלא דריסת הרגל עם עשיית תשמיש צרכיהם באותו חצר

אוסרת, ובלא תשמיש בהעברה לבדה אינה אוסרת. וכשרוצה לבטל רשותה נועלת דלתה, להראות

שבטלה רשותה ואינה מבקשת לעשות תשמישה בחצר החיצונה בשבת זו, רק כשצריכה לצאת תפתח

דלתה ותעבור בחיצונה).

ומכל מקום יש הפרש בין האיסור שעל ידי

דריסת רגל החצר הפנימית בחצר החיצונה, לבין האיסור שעל ידי דריסת הרגל של הבית

בתוך החצר, ודריסת הרגל של בני החצר בתוך המבוי, ונתבארו הפרטים בזה לעיל

סי' שפ ס"א (סוף הערה 679 ).

[753] סי' שעח ס"ב (כגון

ששכח אחד מאנשי החצר ולא עירב עם בני החצר, שהוא אוסר עליהם החצר עד שיבטל רשותו).

[754] רבא שם (אפילו שתי חצירות זו לפנים מזו, פעמים

מבטלין ופעמים אין מבטלין (ואע"ג דאוסרין, רש"י) , כיצד ... נתנו

עירובן בחיצונה, ושכח אחד ... מן הפנימית ... ולא עירב, שתיהן אסורות. האי בר

פנימית ( ששכח

ולא נתן בעירוב, רש"י) למאן ניבטיל, ליבטיל לבני פנימית ( רשות חצירו דתיהוי פנימית מיהא שריא

לעצמה, וחיצונה תיאסר מפני דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה, רש"י) ,

ליתא לערובייהו גבייהו ( ולכשיבדלו

מן החיצונה הרי הן בלא עירוב, וכולן אוסרין זה על זה, רש"י) .

ליבטיל ( נמי

דריסת רגלו, רש"י) לבני חיצונה ( דאסתלק ליה לגמרי והרי כולן מותרין, רש"י) ,

אין בטול רשות מחצר לחצר ( מבן חצר זו לבן חצר אחרת, לשמואל, ואע"ג דאסר עלייהו,

רש"י) ... נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן

אסורות. האי בר פנימית למאן נבטיל, ליבטיל לבני הפנימית, איכא חיצונה דאסרה עלייהו

(שעירוב מרגילה לתוכה, רש"י), ליבטיל לבני חיצונה, אין ביטול רשות מחצר לחצר ( כלומר אין ביטול רשות מבן חצר זו לבן

חצר אחרת , רש"י) ... כי קאמינא לרבנן דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד) .

והיינו שבין אם נתנו עירובן בחיצונה

ובין אם נתנו עירובין בפנימית, קיי"ל שכדי להתיר צריך לבטל לכל אחד מהפנימית

והחיצונית. אלא שלדעת שמואל אין ביטול מחצר לחצר, ואם כן אין הביטול מועיל כאן.

ולדידן שיש ביטול מחצר לחצר, מועיל כשמבטל לכל אחד מהפנימית והחיצונית.

טור ושו"ע שם (או אם עירבו יחד

ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מהפנימית ולא עירב, יכול לבטל רשותו, דהיינו שיבטל

רשותו לכל אחד מבני הפנימית וגם לכל אחד מבני החיצונה, ויהיה הוא לבדו אסור וכולם

מותרים). לבוש ס"ב (וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא

עירב, יכול לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני הפנימית וגם לבני החיצונה ... ויהיה הוא

אסור וכולם מותרים).

[755] כדלעיל סי' שסו ס"ד (העירוב אינו אלא שנחשבים כאילו כולם

דרים שם), וס"ה (והעירוב הוא משום דירה).

וכך גם כאן, כיון שנתנו העירוב בפנימית,

העירוב מרגילה לתוכה וכאילו דרה בה.

*

כאן מיירי שנתנו העירוב בפנימית. אבל

בגמרא ובשו"ע נתבארה הלכה זו אף אם נתנו העירוב בחיצונה. והובא לעיל מהגמרא,

שבזה יש טעם נוסף לאסור (אם לא ביטל אלא להפנימית) "ליתא לעירובייהו גבייהו".

[756] רבא שם (שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ודאי פנימית מותרת,

דאחדא דשא ומשתמשא (משום דאמר לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי ... וכי שכח בן פנימית,

ליכא למימר הכי דליבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש, דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך

ולא לעוותי שהרי תחילת העיוות על ידי בן פנימי בא, רש"י )).

הובא ב תוס' שם ד"ה שכח, וב ב"י .

לבוש שם (אבל אם שכח אחד מן החיצונים ולא עירב והעירוב בפנימית, הפנימית מותרת ואף

ביטול אין צריכה משום דאחדא לדשא ומשתמשא שהרי עירובה בחצרה, ואמרה לחיצונה לתקוני

שתפתיך ולא לעוותי כדאיתא לעיל סימן שע"ח סעיף ג'. מיהו כי שכח אחד מן

הפנימית ורוצה לבטל רשות לבני הפנימית ולא לבני החיצונה, לא שרינן לפנימית על ידי

דנימא תיחוד לדשא ותשתמש, משום דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי,

שהרי העוות לא על ידי החיצונה בא אלא על ידי הפנימית).

[757] סעיף ג (חורבה ... הקרובה לשניהם, שניהם אסורים בה, לפי שיש

לשניהם בה תשמיש נוח בשלשול סמוך לחלון ואוסרים זה על זה. וחורבות אלו אף על פי

שיש להם בעלים ... אין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים בהם, ודירה בלא

בעלים אינה אוסרת). הרי ששניהם אוסרים זה על זה, אף שהחורבה אינה של שניהם, רק

משתמשים בה.

[758] ר' יוחנן שם סו, ב (אמר שמואל אין ביטול רשות ...

בחורבה (בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהן וב' הבתים פתוחים לה, ואסור להשתמש בה אלא

אם כן עירבו, אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד להכניס ולהוציא מביתו לחורבה,

דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו בה רבנן, דהוי עיקר

תשמישתייהו התם, רש"י) ורבי יוחנן אמר יש ביטול רשות ... בחורבה). רא"ש

פ"ו ס"ט (וקי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ... ועוד דהלכה

כדברי המיקל בעירוב). טור ושו"ע ס"ג (יש ביטול רשות בחורבה, שאם היו שני

בתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל רשותו לחבירו

ולהיותו מותר בו). מ"א ס"ק ד (אף על פי שאין עיקר תשמישתייהו שם).

[759] רש"י כו,

א ד"ה אנשי חצר (שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן

מותר לו ולהן ), הרי שיכול להכניס מהרשות שביטל אל בתיהן. תוס' סד, א

ד"ה אם כן בשם רש"י (אומר ר"י שבא מעשה לפני רש"י בחופה אחת

ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית, והתיר להם על ידי שביטלו רשותם לאחד).

רא"ש פ"ו ס"ד (מעשה בא לפני רש"י ז"ל בחופה אחת ששכחו

ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה, והתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד).

טור וש"ו ס"ד (יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו שני בתים ופתח ביניהם

ולא עירבו, אחד מבטל רשות לחבירו).

[760] מ"א ס"ק ה (שהרי הכל של חבירו).

[761] כ"מ בב"י גבי חדר, בד"ה ומ"ש

אסור להוציא מהחדר לביתו:

על מה שכתב הטור (ואפילו המבטל יכול

להוציא מביתו לבית חבירו ... אבל ... אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו,

אסור להוציא מהחדר לביתו), כתב הב"י (נראה דהיינו כשביטל רשות ביתו סתם, אבל

אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, שרי להוציא אפילו מחדר לביתו, ויותר נראה דלא

אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר, אבל אחר שהחזיקו

יכול להוציא אפילו מחדרו).

והיינו שלפי פירוש הב', כוונת הטור היא,

שאם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, אסור להוציא מחדרו לביתו עד אחר שיחזיקו בני

החצר בביתו. אבל "יכול להוציא מביתו לבית חבירו", "אפילו קודם

שהחזיק חבירו בביתו".

[762] סעיף ו.

[763] תוס' שם (שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור

להוציא מביתו לחצר, התם הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו ... אין

דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו). רא"ש שם (אף על גב

דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר, היינו לפי שיש לו חלק בחצר, וכשהוא

מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו, אבל היכא שמוציא מביתו לבית חבירו אין

זה כמחזיק ברשותו, ולא נסתלק הבטול בכך). טור ולבוש ס"ד (אף על גב דגבי המבטל

רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, כדאיתא לעיל סימן ש"פ סעיף א', שאני התם

שיש לו חלק בחצר, ואם היה מוציא מביתו לחצר היה נראה כחוזר מביטולו, אבל הכא אין

כאן חוזר מביטולו ומחזיק ברשותו, שאין נקרא מחזיק אלא כשחוזר ומכניס לרשות שביטל,

אבל מה שמוציא ממנה לרשות אחרת אינה חזרה). ט"ז ס"ק ג (ואין כאן משום

חוזר ומחזיק ברשותו, שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל, אבל מה שמוציא ממנו

אינה חזרה. ומשום הכי כתבו התוס' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה אחת

ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה, והתיר להם על ידי שביטלו רשותם

לאחד).

וכן הוא לעיל סי' שפ ס"ה (אם בני

החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי

שאין נראה חזרה אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים

מרשות זו ומכניסים לרשות אחרת, אין זו נראית חזרה, שמטעם זה גם רבים שביטלו ליחיד

מותרים להכניס מחצר לביתו).

וראה גם לעיל ס"א (הערה 734 ).

[764] תוס' שם בדעת רש"י (נראה דאין ראיה מכאן

לחלוק על הוראת רש"י, דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו, כשנוטל כליו והכניסם לתוך

בית חבירו וחזר והחזירם לביתו, שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו). רא"ש

שם (ורבינו שמשון ז"ל היה אומר ... אסור להחזיר כליו מבית חבירו לביתו, דעתה

הוא מחזיק ברשותו שביטל). טור ושו"ע שם (אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו

לביתו, שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל).

[765] מ"א ס"ק ו (דיחיד לגבי יחיד לא הוי

אורח). תוספת שבת ס"ק יא (ואפילו חזקה לא מהני בזה).

[766] כדלעיל ס"א (לאחר

שהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה, שוב אינו יכול לחזור בו).

[767] תוס' שם (אור"י דאם יש חדרים בבית,

יכול לבטל כל הבית בלא החדרים, שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר).

טור ושו"ע שם (אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו, אסור להוציא מהחדר

לביתו).

[768] על מה שכתב הטור (אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו,

אסור להוציא מהחדר לביתו), כתב ב"י בפירוש הראשון (נראה

דהיינו כשביטל רשות ביתו סתם, אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, שרי להוציא

אפילו מחדר לביתו). והיינו שאם ביטל את רשות ביתו סתם, ולא ביטל את רשות חדרו,

אסור להוציא מהחדר לביתו, שהיא הוצאה מרשות לרשות.

[769] סעיף ב (אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא

מיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות. ואפילו הוא שביתו שלו וגם בחצר

הוא כאורח אצלם, אעפ"כ אסור לו להוציא מביתו לחצר (וכן להכניס), לפי שאין

אומרים שהוא כאורח אצלם אלא לענין תשמיש מבתיהם לחצר, אבל תשמיש שמביתו או לביתו,

אין לומר שהוא אורח).

[770] כדלעיל סי' שפ ס"ב (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא

רשות שיש לו בחצר. לפיכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא), והיינו שגם

המבטל רשות חצרו יכול להכניס מבתיהם לחצר, ושם נסמן (הערה 694 ).

והיינו דוקא "אם יש לו חדר פתוח

לביתו וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר", משא"כ אם מבטל גם רשות החדר,

נתבאר דינו בתחלת הסעיף (אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו, שכשמכניס לביתו נראה

כחוזר ומחזיק ברשותו).

והיינו דוקא ביחיד המבטל רשותו לרבים,

משא"כ ברבים המבטלים רשותם ליחיד, נתבאר דינם לעיל סי' שפ ס"ה (אם בני

החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר).

וכן ביחיד אצל יחיד, כדלעיל שם ס"ה (אבל אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו).

ומבאר ההוכחות לכל זה בהגהה שלפנינו,

שנכתבה בקיצור גדול, ואפרשה לענ"ד:

ב"י (וז"ש רבינו אבל אינו יכול להוציא

מבית חבירו לביתו וכו', והיינו כשאין חדרים בבית), הרי שאם השאיר לעצמו חדר אחד

שלא ביטל, מותר להכניס מבית חבירו לביתו.

רמ"א ס"ד (אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר

אחד שלא ביטל, ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו).

וגם

המ"א מודה בהא . אף שחלק המ"א על

הב"י והרמ"א בס"ק ז (ואז מותר להכניס, כ"כ הרב"י,

ודבריהם תמוהים, דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד, דאסור להוציא מבית חבירו

לחצר, דנראה שחוזר ומחזיק), הרי לא חלק עליהם אלא לענין "מי שביטל רשות חצירו

ליחיד", משא"כ לענין יחיד המבטל רשותו לרבים, מודה הוא לדברי הב"י

והרמ"א .

ועי'

ב"י סי' ש"פ

ד"ה מיהו נראה (במבטל רשות חצרו ורשות ביתו, הוי אורח גמור לגבייהו ומותר

להוציא אף מביתו, כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו. והוא שלא יוציא עד שיחזיקו

הם ... כן משמע מפירוש רש"י סוף פרק שני דעירובין (כו, א ד"ה אנשי חצר)),

מ"ש ממשמעות רש"י

ספ"ב כו, א ד"ה אנשי חצר (שהוא

מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן מותר לו ולהן ... מביתו

(מיהא) אסור הוא להוציא ... חוזר ומחזיק ברשותו הוא, ואוסר עליהם והן עליו, כדתנן

בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר). הרי סבירא שאסור

לו להוציא מביתו לחצר עד שיחזיקו בני החצר, אבל מותר לו להוציא מבתיהם לחצר אף

קודם שיחזיקו בני החצר.

וסבירא

להו דמתניתין דהתם סט, ב (אנשי חצר ששכח אחד

מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם) מיירי קודם שהחזיק , שמותר לו להכניס ולהוציא מבתיהם אף

קודם שהחזיקו (כאן נתבאר שמותר לו להוציא מבתיהם לחצר, ולעיל הערה 761 נתבאר שמותר לו להכניס לבתיהם אף קודם שהחזיקו) .

ומינה

מייתי התוס' דהכא סד, א ד"ה אם כן (דאין

דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו, כשמטלטל מביתו לבית חבירו). שלמדו התוס' הלכה זו

ממשנה הנ"ל (ושלהם מותרין לו ולהם), שמותר לו להוציא ולהכניס בבית שלהם.

וכל

המשך התוס' (דשפיר דמי דחוזר בו

מביטולו כשנוטל כליו ... והחזירם לביתו, שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו)

בהא איירי , שכוונתם כדברי הב"י והרמ"א

הנ"ל, שאם ביטל רשות ביתו וגם רשות החדרים " אינו יכול להכניס

מבית חבירו לביתו" .

לענין

איסור ביחיד , דאף אם היחיד מבטל רשותו,

שנעשה כאורח אצל חברו, מכל מקום נראה כחוזר מביטולו, כיון שביטל רשות ביתו

והחדרים.

ולא

משום דסבירא להו כרשב"א

בעבודת הקדש שער ד ס"ז (ויראה לי שאם היו שנים לבד וביטל האחד

אצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו וחברו מותר בשל עצמו. וכן רבים שלא

עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים, אבל רבים אינן

נעשין אורחין אצל היחיד, ולא אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד), שבמ"[מ] פ"ב ה"ג. וכן נפסק לעיל סי' שפ ס"ו ( וכן

אם היו שנים לבד דרים בחצר ולא עירבו, וביטל אחד מהם לחבירו, דינו כרבים לגבי יחיד,

שאף היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים ). ולכאורה הי' אפשר לפרש כן דברי

התוס', שמטעם זה אסור לו להוציא מבית חבירו אל הרשות שביטל, כי אין היחיד נעשה

אורח אצל היחיד. ואם כן אין מכאן הוכחה לחילוק שביארו הב"י והרמ"א, בין

השאיר חדרים בביתו שלא ביטל, לבין ביטל כל רשותו.

דחידוש

הוא, והוה להוא לפרש , שמה שאסרו התוס' להוציא

מבית חבירו לרשות שביטל, הוא דוקא כשיחיד ביטל רשותו ליחיד, ולא לרבים. אלא ודאי

אוסרים בכל אופן, כיון שביטל כל רשותו, ולא השאיר החדרים , וכהחילוק שכתבו

הב"י והרמ"א.

[771] ר"ת ור"י בתוס' שם (אומר ר"י דאם יועיל

ביטול מבית לבית אם כן יהו מותרין כולן לטלטל מזו לזו ... וכיון דמישתרו כולהו על

ידי ביטול, אין לביטול להועיל כאן, דאם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי, שלא יחושו

לעשות עוד עירוב כיון דמישתרו כולהו בביטול ... ור"ת היה מדקדק ... דמבית

לבית אסור לכו"ע ... שאם התרת, תתיר לכולן, וכיון דשרית לכולהו, יבא לטלטל בלא

ביטול). רמ"א ס"ד (ויש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר

לעצמו חדר אחד שלא ביטל). ט"ז ס"ק ג (ויש אומרים שמביא רמ"א, הוא

ר"י ור"ת שחלקו עליו, דאין מועיל ביטול מבית לבית, דאם כן יהי' מותר

לטלטל לכולן, ויבטל תורת עירוב, כיון שיש תקנה על ידי ביטול, אלא אם כן ישאיר

לעצמו חדר אחד שלא ביטל, ואם כן ישתכר בעירוב שיהי' מותר גם מאותו חדר).

[772] כדאמרינן בגמרא שם (אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי). וכן

הוא לקמן סי' שפב ס"ד (אם ביטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחיד

במקום נכרי, אינו מועיל לו, שיש לחוש שבכל שבת יעשו כך ותתבטל תורת עירוב מאותה

חצר).

[773] שו"ע שם (יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו

שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו, אחד מבטל רשות לחבירו).

[774] תוס' שם בדעת רש"י (דאין ראיה מכאן

לחלוק על הוראת רש"י, דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניסם לתוך

בית חבירו וחזר והחזירם לביתו שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו, וכיון

שמפסיד בדבר, לא ביטלת תורת עירוב). רא"ש שם (ורבינו שמשון

ז"ל היה אומר, דאפילו אין חדרים בבית יכול לבטל ביתו, שהרי אסור להחזיר כליו

מבית חבירו לביתו, דעתה הוא מחזיק ברשותו שבטל, וכיון דמפסיד בדבר, לא בטלת תורת

עירוב).

[775] סמ"ק סי' רפב (וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל,

ויהיה אסור להוציא מאותו חדר לאותו מקום שביטל, מפני שנראה כחוזר וזוכה, דאז לא

שייך להקשות אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מקום). רמ"א

שם (וטוב להחמיר לכתחלה).

[776] גמרא ע, רע"ב (היכא דאי בעי לערובי מאתמול מצי מערב,

בטולי נמי מצי מבטל, אבל האי, כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב, לא מצי

מבטל).

[777] רב ששת סז , א (בעא מיניה רב חסדא מרב ששת, שני

בתים משני צידי רשות הרבים ובאו נכרים והקיפום מחיצה בשבת (סתמו רשות הרבים מכאן

ומכאן, ונשאר לפני ב' הבתים כעין חצר שהבתים פתוחות לה, רש"י) מהו (שיבטל זה

רשותו לזה ויהא מותר להוציא מביתו לכאן, רש"י) ... הכא דלא מצו מערבי מאתמול,

בטולי נמי לא מצי מבטל, או דילמא לא שנא. אמר ליה אין מבטלין). ברייתא ע, ב (כל

שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה, כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום

נכרים מחיצה בשבת), ופרש"י (דאסורין לבטל זה לזה כדי שישתמש בה אחד מהן,

דהואיל ואי הוו בעו ערובי מאתמול לא מצו מערבי). טור ושו"ע ס"ה (שני

בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת, בענין שיש ביניהם כמו

חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה, אינם יכולים לבטל כל אחד לחבירו).

ט"ז ס"ק ד (הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול). מ"א ס"ק ח

(כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבעוד יום).

[778] כדלעיל סי' שעא ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת ... לא עירב,

וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו אוסר, בא לדור בו בשבת, אוסר).

[779] גמרא שם (בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות (ששכח

אביו ולא עירב, ומת בשבת, ולא ביטל רשותו, מהו שיבטל היורש, רש"י). היכא דאי

בעי לערובי מאתמול מצי מערב, בטולי נמי מצי מבטל, אבל האי כיון דאי בעי לערובי

מאתמול לא מצי מערב, לא מצי מבטל, או דלמא יורש כרעיה דאבוה הוא. אמר ליה אני אומר

מבטל). טור ושו"ע ס"ו (יורש מבטל רשות, שאם לא עירב מורישו ומת בשבת,

והיורש בא לדור בחצר ואוסר, יכול לבטל רשותו). לבוש ס"ו (אף על גב דאי הוה

בעי לערוב מאתמול לא היה יכול, דעדיין לא היה שלו, אפילו הכי יכול לבטל רשותו,

דשאני יורש דכרעיה דאבוה הוא).

[780] רב סח , ב (מבטלין וחוזרין ומבטלין),

ופרש"י (שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו, מבטל זה רשותו לזה, עד שיעשה צרכיו,

ויחזור זה ויבטל לזה). טור ושו"ע ס"ז (מבטלין וחוזרין ומבטלין. כלומר,

שמבטלים רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת, או לאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו,

וחוזרין ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו).

[781] פרישה בסוף הסימן (משום דאין רבים נעשים אורחים אצל רבים,

וכמ"ש לעיל בשם רשב"א, משום הכי לעולם אינם מותרין בחד ביטול). מ"א

ס"ק ט (כיון דרבים הם, אפילו ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר).

[782] ס"ה-ו (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב

עמהם ... הם אסורים ... שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי

יחיד אינן דומין כאורחים אצלו ... וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו,

אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).