שפ דיני ביטול רשות

שפ דיני ביטול רשות

ובו ז' סעיפים

א אחד ⁶⁷⁹ מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר

עליהם ⁶⁸⁰ . מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר ⁶⁸¹ , שיאמר רשותי מבוטלת לכם או רשותי

קנויה לכם, ואין צריך לקנות בקנין סודר⁶⁸².

ויכול לבטל משתחשך⁶⁸³.

ואע"פ שאין קונין קנין בשבת⁶⁸⁴,

מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו, אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו, וממילא אין מי

שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת⁶⁸⁵.

ואם דר עם ד' או ה', צריך לבטל לכל אחד ואחד⁶⁸⁶,

שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם, ולא די שיבטל לאחד מהם⁶⁸⁷,

אע"פ שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר⁶⁸⁸.

ואם לא עשה כן, אף למי שביטל לו אסור⁶⁸⁹.

ויש אומרים⁶⁹⁰

שלא די שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם, אלא צריך שיפרש ויאמר מבוטלת לך ולך. ולענין

הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל⁶⁹¹:

ב אם ביטל

להם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר⁶⁹².

לפיכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר ⁶⁹³ , וגם הוא ⁶⁹⁴ , לפי שהוא נעשה אצלם כאורח בעלמא⁶⁹⁵, אבל

אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה

מוציא מרשות לרשות ⁶⁹⁶ . ואפילו הוא שביתו שלו וגם בחצר הוא

כאורח אצלם, אעפ"כ אסור לו להוציא מביתו לחצר (וכן להכניס ⁶⁹⁷ ), לפי שאין אומרים שהוא כאורח אצלם

אלא לענין תשמיש מבתיהם לחצר, אבל תשמיש שמביתו או לביתו, אין לומר שהוא אורח⁶⁹⁸.

ויש אומרים⁶⁹⁹

שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא,

וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. והמיקל לא הפסיד⁷⁰⁰, כי

יש לו על מי לסמוך⁷⁰¹:

ג אם ביטל

להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו לחצר, וכן להכניס, כמו בבתיהם⁷⁰²,

וגם הוא מותר בביתו כמו בבתיהם⁷⁰³,

לפי שנעשה אורח גמור אצלם, כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם⁷⁰⁴.

רק שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר⁷⁰⁵

קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי שיחזיקו הם בחצר תחלה⁷⁰⁶.

ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו שיתבאר בסי' שפ"א⁷⁰⁷:

ד אם אינו

רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים⁷⁰⁸

ששכירות מועלת בישראל כמו שמועלת בנכרי, לפי שהשכירות אינה גרוע מהביטול שהיא מתנה

בחנם. ויש אומרים⁷⁰⁹ שלא

תיקנו שכירות אלא בנכרי, שאין ביטולו מועיל, אבל לא בישראל. ולענין הלכה בדברי

סופרים הלך אחר המיקל ⁷¹⁰ :

ה אם בני

החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם, הוא מותר להוציא מביתו לחצר⁷¹¹,

ולא מבתיהם⁷¹²,

אלא אם כן ביטלו לו בפירוש גם רשות בתיהם⁷¹³.

והם אסורים אפילו מביתו לחצר⁷¹⁴.

ואע"פ שרשות אחד הן לאחר שביטלוהו לו, מכל מקום כיון שחצר זו היתה שלהם, אם

כן כשחוזרין ומוציאים לתוכה הרי זה כאילו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה⁷¹⁵.

שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים

אצלו⁷¹⁶.

ואפילו אם כבר החזיק הוא בחצר⁷¹⁷,

אין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם⁷¹⁸.

אבל מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי שאין נראה חזרה

אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים מרשות זו ומכניסים

לרשות אחרת, אין זו נראית חזרה⁷¹⁹.

אבל אסורים להכניס מחצר לבתיהם, אפילו אם ביטלו לו גם

רשות בתיהם, שנעשה הכל רשות אחד שלו, מכל מקום כיון שהם אינן כאורחים לגבי היחיד,

אם כן כשמכניסים לבתיהם הרי זה כאלו חוזרים וזוכים בבתיהם. ואין צריך לומר שאסורים

להוציא מבתיהם לחצר אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם⁷²⁰,

כמו שאסורים להוציא אפילו מביתו ממש לחצר⁷²¹:

ו וכן אם היו

שנים לבד דרים בחצר ולא עירבו, וביטל אחד מהם לחבירו, דינו כרבים לגבי יחיד, שאף

היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים. וכן רבים

שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי

יחיד⁷²²:

ז רבים שלא

עירבו יכולים לבטל רשותם, בין ליחיד שלא עירב בין לרבים שעירבו ביניהם, ובלבד שכל

אחד מהמבטלים יבטל לכל אחד מהם⁷²³,

כמו שנתבאר למעלה⁷²⁴

ביחיד המבטל. אבל לרבים שלא עירבו, אפילו לשנים שלא עירבו, אין מבטלין להם, בין

שהמבטלים הם רבים שעירבו, בין שהוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם

שנים ואחד אוסר על חבירו⁷²⁵.

ואפילו אם חזר האחד וביטל לחבירו, אינו מועיל כלום,

שכיון שבשעה שביטלו הראשונים החצר לזה החוזר ומבטל, לא היה לו אז בה זכות של היתר

טלטול מפני שאוסרים זה על זה, אם כן ביטול זה לא הועיל כלום⁷²⁶,

וכשחוזר ומבטל לזה אינו יכול לבטל רשות שלהם, שהרי לא זכו בה⁷²⁷.

ואפילו כשביטלו לו הראשונים אמרו לו אנו מבטלים לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך,

שנתנו להם רשות לבטל לו, אינו מועיל כלום⁷²⁸,

שכיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר, אינו יכול להקנות לחבירו⁷²⁹:

[679] סיכום פרטי הלכות ביטול

רשות שנתבארו בסימנים שלפנינו (שפ. שפא. שפו. שצא. שצב).

(א)

אחד מבני החצר שלא עירב וביטל לבני החצר את רשותו שבחצר ואת רשות ביתו, נעשה החצר

וכל הבתים רשות אחת של בני החצר, ומותר לבני החצר לטלטל מכאן לכאן, כדלקמן

ס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו לחצר, וכן

להכניס, כמו בבתיהם).

(ב)

וכן רבים שביטלו לאחד, יכול היחיד לטלטל מכאן לכאן, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר

שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם, הוא מותר להוציא ... מבתיהם ... אם ...

ביטלו לו בפירוש גם רשות בתיהם).

(ג)

אמנם זה שביטל, אם הוא מכניס במזיד מביתו לחצר, הרי זו חזרה מביטולו, כדלקמן

ס"ג (שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי שיחזיקו

הם בחצר תחלה. ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו שיתבאר בסי'

שפ"א), ובסי' שפא ס"א (המבטל רשותו ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר,

בשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר, שהרי חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו שבחצר).

(ד)

וכן אסור לו להכניס מבתיהם לביתו, כדלקמן סי' שפא ס"א (אם ביטל להם גם רשות

ביתו, והכניס מחצר לבית, הרי זו חזרה מביטול הבית, ואוסרו עליהם), וס"ד-ה

(מבטל רשות ביתו לחבירו ... אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו, נראה כחוזר ומחזיק

ברשותו ... ואם הוא יחיד אצל רבים ... לא יכניס לביתו מבתיהם).

(ה)

וכן הדין ברבים שבטלו לאחד, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם

לאחד שלא עירב עמהם ... כשחוזרין

ומוציאים לתוכה, הרי זה כאילו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה).

(ו)

ואם ביטל רשותו לרבים והחזיקו כבר ברשותו, מותר לו להכניס אף לחצר או לביתו,

כדלקמן ס"ג (שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי

שיחזיקו הם בחצר תחלה. ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו

שיתבאר בסי' שפ"א), ובסי' שפא ס"א (וכל זה כשמוציא או מכניס קודם

שהחזיקו הם ברשות שביטל, כגון קודם שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם

כשביטל להם רשותו שבחצר, או קודם שהוציאו מביתו לחצר או מחצר לביתו כשביטל להם גם

רשות ביתו. אבל לאחר שהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה, שוב אינו

יכול לחזור בו).

(ז)

וכל זה ביחיד שביטל לרבים, אבל רבים המבטלים ליחיד או לרבים, או יחיד המבטל ליחיד,

אינם נעשים אורחים ואסור, כדלקמן ס"ה (שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים

אצלו. ואפילו אם כבר החזיק הוא בחצר, אין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם),

וס"ו (אף היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים ... וכן רבים שלא

עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).

(ח)

אם ביטל רק את רשותו שבחצר, ולא את רשות ביתו, נשארו ביתו והחצר שתי רשויות

נפרדות, ואסור לכולם לטלטל מכאן לכאן, כמבואר לקמן ס"ב (אם ביטל להם רשותו

סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר. לפיכך ... אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן

להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות).

(ט)

וכן הדין ברבים שביטלו לאחד רק את רשותם שבחצר, ולא את רשות בתיהם, אסור לכולם

לטלטל בין בתיהם לחצר, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא

עירב עמהם, הוא מותר להוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם, אלא אם כן ביטלו לו בפירוש גם

רשות בתיהם).

(י)

אם ביטל רק רשותו שבחצר, ועבר והוציא מביתו לחצר, הוי חזרה מביטולו, אבל אם עבר

והכניס מהחצר לביתו, אין זו חזרה מביטולו, כדלקמן סי' שפא ס"א (המבטל רשותו,

ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר ... אוסר, שהרי חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו

שבחצר ... אבל אם מכניס מחצר לביתו, אין

זו חזרה, שכיון שביטל להם החצר, מפנה הוא את חפציו ממנה לבית, ואינו אוסר עליהם

בהכנסה זו).

(יא)

גם לפני שהחזיקו בני החצר ברשותו, יכול להכניס מהחצר לבתיהם, כדלקמן סי' שפא

ס"ה (ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו ... כשמוציא

לבית חבירו, שלא היה לו בו חלק מעולם ולא ביטלו, אינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו

בהוצאה זו).

(יב)

וכן רבים שביטלו ליחיד, יכולים להכניס מהחצר לביתו, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר

שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... אבל מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי

שאין נראה חזרה אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים

מרשות זו ומכניסים לרשות אחרת, אין זו נראית חזרה), וסי' שפא ס"ה (שכולם

יבטלום בעליהם לאחד, וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו, הואיל

ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו).

(יג)

וכן יכול היחיד שביטל להוציא מבתיהם לחצר, כשביטל רק את רשותו שבחצרו, ולא שבביתו,

כדלקמן ס"ב (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר. לפיכך הם

מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא), וסי' שפא ס"ה (ואם יש לו חדר פתוח

לביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר ... יכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם

שהחזיקו הם בביתו, כמו שהמבטל רשות חצרו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו הם,

שאינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם).

(יד)

אבל רבים המבטלים ליחיד אסור להם להכניס מביתו לחצר, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר

שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר ... שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא,

לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים אצלו ... שאסורים להוציא אפילו מביתו ממש

לחצר).

(טו)

וכן ביחיד אצל יחיד, כדלקמן סי' שפא ס"ד-ה (מבטל רשות ביתו לחבירו ... אינו

יכול להכניס מבית חבירו לביתו ... כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא

יחיד אצל יחיד).

(טז)

אם אין שם חצר אלא בתים הפתוחים זה לזה, וביטל את ביתו, דינו כמו המבטל רשותו

שבחצר וביתו לבני החצר, כמבואר לקמן סי' שפא ס"ד (יש ביטול רשות מבית לבית,

שאם היו ב' בתים פתוחים זה לזה ולא עירבו יחד, אחד מבטל רשות ביתו לחבירו).

(יז)

אם השאיר לעצמו חדר אחד בביתו שלא ביטל, הרי חדר זה ושאר ביתו הן שתי רשויות,

ואסור לכולם לטלטל מכאן לכאן, כמבואר לקמן סי' שפא ס"ה (ואם יש לו חדר פתוח

לביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר, אסור להוציא מהחדר לביתו, שהחדר מיוחד לו

והבית לחבירו, ונמצא מוציא מרשות לרשות).

(יח)

כשם שיכול לבטל רשותו שבחצר ושבביתו, כן יכולים בני החצר לבטל רשותם לחצר אחרת,

כדלקמן סי' שפא ס"ב (יש ביטול רשות מחצר לחצר ... כגון ב' חצרות זו לפנים מזו

ועירבה החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל, שאוסרת היא על החיצונה כמו שנתבאר

בסי' שע"ח, יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה, שלא תשתמש

ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא, ותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה).

(יט)

וכן יכולים בני החצר לבטל רשותם לבני המבוי, כדלקמן סי' שצא ס"א (ככל משפטי

ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת

רשותה לשאר בני המבוי, או הם לה).

(כ)

וכן יכולים בני חצר אחת לבטל רשותם שבחורבה שבין ב' החצרות אל בני חצר האחרת,

כדלקמן סי' שפא ס"ג (יש ביטול רשות בחורבה, שאם היו ב' בתים וחורבה ביניהם

שהיא של שניהם (או שאינה של שניהם, אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח, שהם אוסרים

זה על זה כמו שנתבאר בסי' שע"ו), ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל לחבירו

להיותו מותר בה).

(כא)

כל האמור שבני החצר יכולים לבטל רשות לבני המבוי, הוא דוקא כשחצר זו אינה פתוחה

אלא למבוי זה, אבל אם פתוחה גם למבוי אחר, לא סגי בביטול ההשתמשות שלהם במבוי, כי

גם העברת רגלם אוסרת על המבוי, כדלקמן סי' שפו ס"ט (ולא אמרו שהעברה ברגל לבד

בלי תשמיש אינה אוסרת, אלא בב' חצרות זו לפנים מזו, שאין הפנימית אוסרת על החיצונה

בהעברת רגליה עליה לבד, הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני חיצונה, אבל המבוי,

הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה

ברגל לבד בשבת ... ותסתלק מזה שרגילה בו שנשתתף שלא תעבור עליו בשבת ... שעל ידי

זה יהיו מותרים להשתמש במבוי, כופין אותה על מדת סדום שתעבור בשבת דרך מבוי שלא

נשתתף, אף על פי שאינה רגילה בו).

(כב)

וכן שתי מבואות הפתוחים לרשות הרבים ופתוחים זה לזה, והותרו בלחי שביניהם, כופין

את בני המבוי שלא יעברו דרך המבוי השני, כדי שלא תאסור עליו העברת הרגל, כדלקמן

סי' שצב ס"ז (כופין אותו על מדת סדום שלא יעבור בשבת על זה שעירב, כדי שלא

יאסור עליו, כיון שיש לו פתח אחר לצאת לרשות הרבים, כמו שכופין את החצר שלא עירבה

במבוי שלא תעבור בו בשבת, אם יש לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים).

[680] משנה סט , ב (אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב

ביתו, אסור מלהכניס ומלהוציא). טור ושו"ע ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא

עירב עם האחרים, אוסר עליהם).

וכן הוא לעיל סי' שעח ס"ב (או

שעירבה ואין עירובה מועיל, כגון ששכח אחד מאנשי החצר ולא עירב עם בני החצר, שהוא

אוסר עליהם החצר, עד שיבטל רשותו כמו שיתבאר בסי' ש"פ). סי' שסז (כשאוסר

עליהם החצר אם לא יערב עמהם).

[681] עבודת הקדש שער ד ריש ס"ז (כיצד הוא עושה ויתיר את שכניו,

נותן רשותו לשכניו או מבטלו). טור ושו"ע שם (מה תקנתם, יבטל להם רשותו).

[682] ברייתא שם (כיצד,אומר לו רשותי קנויה לך, (או,

רש"י) רשותי מבוטלת לך, קנה, ואין צריך לזכות (בקנין סודר, רש"י)). טור

ושו"ע שם (שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם, ואין צריך לקנות בקנין סודר).

[683] במשנה שם (בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים

משחשיכה). טור ושו"ע שם (ויכול לבטל אף משתחשך).

[684] כדלעיל סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור), וסט"ו (שאסור

ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב).

[685] גמרא עא , א (ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא

הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי). מ"א ס"ק א (דאסתלוקי רשותא בשבתא

שרי).

והוא כדלעיל סי' שעא ס"א (אחד מבני

חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, אם

הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר שביתו שמה),

אף שלא הקנה את רשותו.

[686] רבה ע , א (בעא מיניה אביי מרבה, חמשה ששרויין

בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא.

אמר ליה צריך לבטל לכל אחד ואחד). גמרא כו, ב (לרבנן, כשהוא מבטל רשותו צריך לבטל

לכל אחד ואחד). טור ושו"ע שם (ואם דר עם ארבעה או חמשה, צריך לבטל לכל אחד

ואחד).

[687] רש"י כו, ב ד"ה לא נצרכה (למאן דלא פריש לא בטיל,

וכולן אסורין). מ"מ פ"ב ה"ב (ומדברי רש"י ז"ל שבפרק פסין

נראה, שאם היו כולן עומדים ואמר רשותי מבוטלת לכולכם, שדי בכך). טור ודעה הב'

בשו"ע שם (ויש אומרים שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם).

[688] רש"י שם ד"ה ה"ג לא נצרכה (דאע"ג דהאי

דבטיל ליה עירב עם חבירו, כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב, דההיא שעתא

לאו דידיה הוא).

[689] מ" מ שם (ופירוש, ואם לא בטל לכל אחד בפירוש, אף למי שבטל לא עשה

כלום, וכן מוכרח שם). מ"א ס"ק ב (ואם לא עשה כן, אף למי שביטל אסור

(מ"מ)).

[690] רמב"ם שם (צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש,

ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך). דעה הא' בשו"ע שם (רשותי מבוטלת לך ולך).

ט"ז ס"ק א (משמע דלדעה זו לא מהני לכולכם).

[691] אליה זוטא ס"ק א ([שדי הוא כשיאמר רשותי

מבוטלת לכולכם בכלל], וכן נראה עיקר בפוסקים) כרוב הפוסקים .

אליה רבה ס"ק א (וסברא [שניה] עיקר, שכן פסק בעבודת הקודש דף כ"ו, וטור,

וצדה לדרך. ועוד שגם הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה כן), וכמשמעות הטור (צריך

לבטל לכל אחד ואחד, שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך, או יאמר לכולכם בכלל), וכן הוא

בצדה לדרך מאמר ד כלל א פמ"ז.

[692] טור ושו"ע ס"א (אם ביטל רשותו סתם). ע'

אליה זוטא ס"ק ב (פירוש אף שלא הזכיר נמי חצר, רק רשותו לחוד).

[693] במשנה שם סט, ב (אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב

ביתו, אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם (מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר,

רש"י), ושלהם מותרין). גמרא שם (הכא במאי עסקינן כגון שביטל רשות חצירו ולא

ביטל רשות ביתו, וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, דדייר איניש

בבית בלא חצר). טור ושו"ע שם (לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם

מותרים להוציא מבתיהם לחצר ... אבל אסורין להוציא מביתו לחצר).

[694] משנה שם (ושלהם מותרין לו

ולהם). רש"י כו,

א ד"ה אנשי חצר (שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן

מותר לו ולהן, כשאר כל אדם הנכנס לחצר חבירו, ומותר לו להוציא מפתח חבירו לחצר דהא

רשותא דחד הוא). טור ושו"ע שם (הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא).

דרישה ס"ק א (ומה שכתב רבינו וגם הוא שהוא אורח בעלמא, נראה דהוא מותר להוציא

מביתם אפילו קודם שהחזיקו ... כאן שמוציא מבתיהם, מסתמא הם כלים שלהם, ולא נראה

כחוזר מביטולו. כך נראה לי). הובא באליה רבה שם ס"ק ג, ובתוספת שבת ס"ק

ח.

ונתבאר לקמן סי' שפא ס"ה (שהמבטל

רשות חצרו, יכול להוציא מבתיהם לחצר גם קודם שיחזיקו הם, שאינה נקראת חזרה אלא

כשמוציא מביתו, אבל לא מבתיהם). ושם הערה 770

(וסבירא להו דמתניתין דהתם מיירי קודם שהחזיק).

וכן מותר לו להכניס מחצר לבתיהם, כדלקמן

סי' שפא ס"ד (כשמוציא לבית חבירו, שלא היה לו בו חלק מעולם ולא ביטלו, אינו

נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו).

ואף שיתבאר לקמן סי' שפא ס"א (המבטל

רשותו ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר ... חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו שבחצר

... אבל לאחר שהחזיקו ברשותו ... שוב אינו יכול לחזור בו). מכל מקום כשמוציא

מבתיהם לחצר, או מכניס מחצר לבתיהם, אינה נקראת חזרה אף קודם שיחזיקו הם.

והיינו דוקא ביחיד המבטל רשותו לרבים,

מטעם האמור כאן "לפי שהוא נעשה אצלם כאורח בעלמא". משא"כ ברבים

המבטלים רשותם לאחד, יתבאר לקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד

שלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר ...

שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים

אצלו). וכן ביחיד אצל יחיד, כדלקמן סי' שפא ס"ה (אבל אינו יכול להכניס מבית

חבירו לביתו ... כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא יחיד אצל יחיד).

והיינו דוקא כשביטל חצרו בלבד (או

שהשאיר חדר אחד בביתו שלא ביטלו), משא"כ אם ביטל גם רשות ביתו, אסור לו

להוציא מבתיהם אל ביתו שביטל, עד שיחזיקו הם תחלה, כדלקמן סי' שפא ס"ה (ואם

הוא יחיד אצל רבים, עכ"פ לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו. ואם

יש לו חדר פתוח לביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר ... יכול להכניס מבתיהם

לביתו אפילו קודם שהחזיקו הם בביתו).

[695] גמרא שם (ושלהן מותר לו ולהן, מאי טעמא,

דהוי אורח לגבייהו). טור ושו"ע שם (שהוא אורח בעלמא). והאורח אינו אוסר,

כדלעיל סי' שעא ס"ו (אבל אורח אינו אוסר), ושם נסמן (הערה 370 ).

[696] משנה שם (ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו

ולהם), ופרש"י (מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר ... הוה ליה רשות ביתו

רשות דידיה, וחצר רשותא דידהו), ובדף כו, סע"א (לפיכך חצר כולה שלהן היא,

וביתו מיוחדת [לו], לאסור להן להוציא מרשותו לרשותן). ריטב"א במשנה שם

ד"ה אנשי חצר (שהמבטל רשות חצרו, רשות ביתו לא ביטל, הלכך ביתו אסור לו ולהם,

שאם הוא מוציא מביתו לחצר, הוה ליה מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו, ואם הם

מוציאים, הוה להו מוציאים מרשות שאינה שלהם לרשותם).

[697] עי' מ"א סי' שפא ס"ק א (אבל

להכניס מותר) ו[צ]ע"ג . ונתבאר לקמן סי' שפא ס"א (הערות 734 - 735 ).

[698] רבינו יהונתן במשנה שם ד"ה אנשי חצר (אבל בביתו של עצמו

אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו, דאין דרך לומר כשהוא בביתו דליהוי אורח

לגבייהו). לבוש ס"א (אסורים להוציא מביתו לחצר אפילו הוא, שאין דרך לומר דהוי

כאורח בביתו). מ"א ס"ק ג (וגם הוא אסור, שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח).

[699] רש"י עט, ב ד"ה ואיבעית (דסבירא ליה להאי תנא בכל

מבטלי רשות, דבעי לנעול). רא"ש פ"ז ס"ז (ולפירוש

רש"י שצריך מכל מקום נעילה המבטל רשות, היאך יצא מביתו כל היום אם לא יכנס

ויצא דרך החצר למבוי ... ואפשר [דהא] דבעי נעילת דלת ביתו, היינו כל היום כשאינו

צריך ליכנס ולצאת, אבל בשעת כניסה ויציאה פותח, ואחר כך נועל). טור ודעה הב'

שבשו"ע שם (ויש אומרים שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא

יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו).

[700] אליה זוטא ס"ק ד (משמע לי מדעתם דאף במבטל

רשותו בלא ביתו אינו צריך נעילה ... והסומך עליהם נראה לי דלא הפסיד). וכ"מ

בשו"ע שם (שבתחלה התיר בסתם, ואחר כך הביא דעה המצריכה נעילה).

[701] תוס' עט, ב ד"ה ואיבעית (וקצת נראה

דדווקא הכא צריך נעילת דלת, שעד עתה הורגלו לטלטל בלא שום עירוב, שהיה תבן מפסיק,

ואיכא למיחש כדאמר כיון דדש ביה אתי לטלטולי, אבל באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב,

ולא הורגל לטלטל באותה חצר אלא על ידי עירוב או ביטול רשות, הלכך לא בעי נעילת דלת).

וכן הוא משמעות שאר הפוסקים, שאסרו להכניס ולהוציא מביתו לחצר, ולא הצריכו נעילת

דלת. סמ"ג הל' עירובין (רמג, ג) ד"ה שנינו

בפרק הדר (אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר). סמ"ק

סי' רפב (אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר). רמב"ם

פ"ב ה"א (ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא

ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן, אבל לביתו אסור). והרב רבינו יהונתן

במשנה כא, א (בביתו של עצמו אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו).

[702] אביי כו , ב (אמר ליה רב פפא לאביי ... אי אמר

מבטילנא מאי, טעמא דרבנן משום דקסברי המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, והאי

אמר מבטילנא, או דלמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר

והוי כי אורח לגבייהו, והאי כי אמר מבטילנא לאו כל כמיניה (קאמר). אמר ליה ...

כיון דגלי דעתיה גלי). גמרא סט, ב (אי דבטיל ביתו אמאי אסור), ופירש"י (הרי

נתן להן ביתו ונסתלק). טור ושו"ע ס"ב (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרין

בין הוא בין הם להוציא לחצר, בין מביתו בין מבתיהם).

[703] רמב"ם פ"ב ה"א (וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו

רשות והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר). סמ"ג

שם (ואם ביטל גם רשות ביתו, כל הבתים מותרים לו ולהם, שהרי לא נשאר לו רשות והרי

הוא כאורח אצלם, והאורח אינו נאסר). סמ"ק שם. שו"ע שם (מותרין

בין הוא בין הם להוציא).

[704] רש"י כו, א ד"ה אנשי חצר (רשות ביתו נמי ביטל, ונעשה

אורח אצלן, לפיכך אף ביתו מותר). רמב"ם וסמ"ג וסמ"ק שם. ב"י

ד"ה מיהו נראה (אבל במבטל רשות חצרו ורשות ביתו, הוי אורח גמור לגבייהו,

ומותר להוציא אף מביתו, כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו). לבוש ס"ב (שיבטל

בפירוש חצירו וגם ביתו, דהוי אורח גמור לגבייהו, ואז הוא והם מותרים להוציא לחצר

בין מביתו בין מבתיהם).

סיכום דיני אורח – ראה לעיל סי' שע

ס"ט (הערה 305 ).

[705] משנה

כג, א (אמר רבי אלעאי, שמעתי מרבי אליעזר ... אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו

(ולמחר ביטל רשותו לחברו, שהיא אוסרת עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, רש"י), אסור

מלהכניס ולהוציא לו (לחצר לצרכו, רש"י), אבל להם מותר (להביא כלי בתיהן לביתו

דרך חצר, רש"י)).

[706] ב"י שם (והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם,

וכמ"ש בסימן שאחר זה). לבוש ס"ב (והוא שלא יוציא הוא עד שיחזיקו הם, כמו

שיתבאר בסימן שאחר זה בעזה"י). מ"א ס"ק ה (היינו

לאחר שהחזיקו בחצר, עיין רס"י שפ"א). וכ"ה

בפרש"י דף [כ]ו , א ד"ה אנשי חצר (אסור הוא להוציא ... חוזר ומחזיק

ברשותו הוא, ואוסר עליהם והן עליו).

[707] סעיף א (אם ביטל להם גם רשות ביתו, והכניס מחצר לבית, הרי זו

חזרה מביטול הבית, ואוסרו עליהם).

[708] רא"ש פ"ו סי"ג (כתב ר"מ

ז"ל ... ואי לאו כנכרי הוא מבטל רשות ואין שוכרין הימנו עכ"ל. ואין

דבריו נראין לי ... דישראל שלא רצה לבטל אלא לשכור, שוכרין ממנו). טור ודעה הא'

שבשו"ע ס"ג (אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים שמועיל

כמו ביטול).

וראה גם לקמן סי' שפב ס"ז (ישראל

שאינו רוצה לבטל רשותו אלא להשכיר).

[709] פסקי עירובין ל מהר"ם מרוטנבורג סי' קנו

(ואי לאו כגוי הוא, מבטל רשות ואין שוכרין ממנו). מרדכי רמז תקטז (ואי לאו כנכרי

הוא, מבטל רשות ואין שוכרין ממנו). ב"י ד"ה ומ"ש ואם אינו רוצה (דברי

הרמב"ם בספ"ב מהלכות עירובין (הט"ז) נוטים לדעת ר"מ, שכתב גבי

צדוקי ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, משמע דכל שאינו כגוי אין שוכרין ממנו. וכן

נראה מדברי רש"י שכתב במשנת הדר (סא, ב) גבי צדוקי, ושמע מינה שאינו כגוי,

דאי אגירו מיניה היכי מצי למיהדר). דעה ב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאינו מועיל).

[710] מ"א ס"ק ו (לולי דמסתפינא הייתי אומר

דהר"מ מודה דבחול שרי, דלמה יגרע מביטול. אלא דשבת אסור לשכור, דהוי כמקח

וממכר. דבשלמא גבי עכו"ם, אין דירתו דירה, אלא שאסור משום גזירה, לא מיקרי

קנין, אבל בישראל אסור לשכור. ועיין בגמרא דמקנא רשותא בשבתא אסור).

ולענין שבת צ"ע

(אם מותר לשכור מישראל). עי' תוס' דף [ס]ו ,

א ד"ה יפה עשיתם ששכרתם, הב' (לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, דלא הוי אלא

כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול). וחק יעקב סי'

תמ"[ד] ס"ק ח (ואפשר דאפילו מכירה גם כן שרי, ולא הוי כמקח

וממכר דאסור בשבת, כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ, וכהאי גוונא כתבו התוס'

בעירובין דף ס"ו ד"ה יפה, דמותר לשכור רשות מעכו"ם בשבת, ולא הוי

כמקח ומכר לפי שאין עושין אלא להתיר טלטול). ובמה שכתבתי שם

סי' תמח סעיף טז (כיצד יעשה, יתננו במתנה גמורה לנכרי המכירו ומיודעו שהוא יודע בו

שיחזירנו לו לאחר הפסח ... ואף על פי שאסור ליתן מתנה בשבת מכל מקום לצורך מצוה

התירו) [ואפשר נתבארה הלכה זו בקונטרס אחרון שם ולא הגיע לידינו],

ובסי' שפ"ב סעיף ח (מותר לשכור מן הנכרי אפילו בשבת, ואין בזה משום מקח

וממכר, שהרי אינו קונה רשות מן הנכרי אלא שוכרה. ואף ששכירות גם כן אסורים בשבת,

משום שדומה למקח וממכר שנותן לו דמים בעד החפץ ששוכר, כמו שהלוקח נותן בעד המכר. מכל

מקום כאן כיון שאינו שוכר רשותו כדי להשתמש בה, אלא להתיר הטלטול בלבד, אם כן

הדמים שנותן לו אינו אלא מתנה בעלמא, ואינו דומה למקח וממכר), ושם נסמן (הערות 813 - 815 ).

ולפי טעם זה מותר לשכור גם מישראל בשבת.

וראה לעיל סי' שו סט"ו (הערה קי),

וסי"ז (מה שנוהגים למכור האתרוגים ... בזמן מצותן, שאין קונים אותם אלא לצאת

בהם ידי חובתן ולהחזירם, הרי דינם כהכרזת המצות שנהגו להקל, שאינו קונה גוף האתרוג

אלא מצותו בלבד. ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום

כיון שקונה אותו על מנת להחזירו, נמצא שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד).

[711] במשנה שם סט, ב (נתנו לו רשותן (רשות חצרן,

רש"י), הוא מותר (להוציא מביתו לחצר, רש"י)). רבינו יהונתן כא, א (כלומר

הוא מותר להוציא מביתו לחצר, שהרי סילקו עצמן מן החצר לגמרי). טור ושו"ע

ס"ד (אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב, הוא מותר להוציא מביתו

לחצר).

[712] טור ושו"ע שם (ולא

מבתיהם). וכמו יחיד שביטל רשותו לבני החצר, שנתבאר לעיל ס"ב (אסורים להוציא

מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות

לרשות).

[713] רמ"א ס"ד (אם לא שביטלו בפירוש גם רשות

ביתם). ב"י (כתב הרב רבינו יהונתן, נתנו לו רשותם

הוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר, אבל בשלהם לא, שהרי לא סילקו נפשם מבתיהם אלא מן

החצר לבדו, עד כאן. משמע מדבריו שאם ביטלו בפירוש רשות חצרם ורשות בתיהם, שהוא

מותר להוציא אף מבתיהם).

וכמו יחיד שביטל רשותו לבני החצר,

שנתבאר לעיל ס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו

לחצר, וכן להכניס).

[714] משנה שם (והן אסורין), ופרש"י (אפילו מביתו לחצר,

ואע"ג דרשות אחת הן). טור ושו"ע שם (והם אסורים, אף מבית לחצר).

[715] רש"י בגמרא שם ד"ה והן אסורין (דכיון

דמשתמשי בחצר, אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי, הוה ליה משקל רשותא). מ"א

ס"ק ז (כיון דמשתמשי בחצר הוה להו משקל רשותא).

והיינו אף שלענין יחיד שביטל רשותו לבני

החצר נתבאר לעיל ס"ב (הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא, לפי שהוא נעשה

אצלם כאורח בעלמא), ושם נסמן (הערה 694 ).

היינו דוקא יחיד שביטל לרבים, שמוציא מבתיהם בתור אורח. משא"כ ברבים שאינם

אורחים אצל היחיד, הרי הוצאתם מביתו היא כחזרה מביטולם.

[716] גמרא שם (ונהוי אינהו לגביה כי אורחין. חד

לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח). טור ושו"ע שם (ולא אמרינן

שיהיו כאורחים, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד).

[717] שמועיל ביחיד שביטל רשותו

לבני החצר, כדלקמן סי' שפא ס"א (לאחר שהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין

בהכנסה לבדה, שוב אינו יכול לחזור בו).

[718] הרב רבינו יהונתן שם (והן אסורין, לא מבעיא מבתיהן לחצר

דאסורין ... אלא אפילו מביתו אסורין להוציא ולהכניס לחצר, דליכא למימר ברבים שיהיו

כאורחים אצל יחיד). מ"א שם (ואפילו חזקה לא מהני (כן משמע

בהר"ר יונתן)). והמשמעות מרבינו יהונתן דמיירי בכל זה אפילו כבר החזיק הוא

בחצר, נתבארה בעצי אלמוגים ס"ק ט ד"ה ובזה נ"ל לבאר. וכן הוא

ברשב"א על המשנה שם (הן אסורין אפילו משלו ... ואפילו לאחר שהחזיק הוא בחצר).

[719] מ"א שם (ואם כן משמע דמותרים להכניס מחצר

לביתו. ועיין סי' שפ"א ס"ד). וכ"מ בסי' שפא ס"ד ,

והוא האמור בשו"ע שם, וכן הוא לקמן שם ס"ד (ואפילו המבטל מותר להוציא

מביתו לבית חבירו). עי' שם בתוס' סד, א ד"ה אם כן (אומר ר"י

שבא מעשה לפני רש"י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית,

והתיר להם על ידי שביטלו רשותם לאחד). רא"ש פ"ו ס"ד (מעשה בא לפני

רש"י ז"ל בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה,

והתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד). הרי שעל ידי שביטלו רשותם לאחד הותר להם

להכניס מביתם לביתו. וכן כאן הותר להם להכניס מחצר לביתו.

[720] רבינו יהונתן שם (והן אסורין ... מבתיהן לחצר דאסורין, שהרי

סלקו עצמן). טור, כגירסא שלפנינו (והם אסורין אף מביתן לחצר), נהר שלום ס"ק ה

(והטור כתב הדין להיכא שבטלו לו גם רשות ביתם, כמ"ש המ"א ס"ק ז).

עצי אלמוגים שם (דגרסינן ואפילו מבתיהם ... ואפילו בטלו רשות ביתם, דאי לא בטלו

רשות ביתם, אם כן גם הוא אסור מביתם ואין שייך רבותא ואפילו מבתיהם ... ובחר

בגירסא זו ... שהגירסא הנכונה כן בטור).

[721] כדלעיל בתחלת הסעיף (והם

אסורים אפילו מביתו לחצר).

[722] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ז (ויראה לי

שאם היו שנים לבד וביטל האחד אצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו, וחברו

מותר בשל עצמו. וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח

אצל רבים, אבל רבים אינן נעשין אורחין אצל היחיד, ולא אפילו אצל הרבים, ולא היחיד

אצל היחיד). מ"מ פ"ב ה"ג. שו"ע ס"ד (והוא הדין אם היו

שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר אף בשל

עצמו. וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח אצל

הרבים, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד).

[723] ברייתא ע , א (שנים שלא עירבו, נותנין רשותן

לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב). טור ושו"ע שם (שכחו שנים ולא עירבו, יכולים

לבטל רשותם ... בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל אחד, בין

אם מבטלין לאחד שלא עירב).

[724] סעיף א (צריך לבטל לכל אחד ואחד).

[725] משנה שם סט, ב (היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות

ונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות), ופרש"י (ששכחו ולא עירבו,

ושאר בני חצר בטלו להן רשותן, שניהן אוסרין זה על זה, מפני שהוא של שניהן והבתים

מיוחדין כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו). טור

ושו"ע ס"ד (אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם מבטלין רבים ועירבו, בין

אם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים, ואחד אוסר על חבירו).

[726] גמרא סט , ב (לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל

ליה לחבריה, מהו דתימא לישתרי, קמ"ל, דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא

בהאי חצר). ט"ז ס"ק ד (כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו

לא הותר לטלטל בחצר, כיון שהיו שנים, שוב לא מהני ביטול אחד מהם לחבירו).

[727] רש"י שם ד"ה קמ"ל (כיון דשאר בני

חצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך, רשותא

דידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי, דכיון דבעידנא דבטלי להו

הנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי,

אשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי, לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא

קנייה).

[728] גמרא ע , א (לא צריכא אף על גב דאמרי ליה קני

על מנת להקנות). טור ושו"ע שם (ואפילו אמר לאחד אני מבטל לך על מנת שתחזור

ותבטל לחבירך, אינו מועיל).

[729] רש"י שם ד"ה לא צריכא (דמהו דתימא שליחא שווינהו, קא

משמע לן, כיון דלא קנה איהו לאשתרויי, לא מצי לאקנויי). ט"ז שם (ואפילו על

מנת שאמר לא מועיל, כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר, אינו

יכול להקנות לחבירו). מ"א ס"ק ט (כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר, אינו

מועיל (רש"י)).