שעח דין החצרות הפתוחות זו לזו

שעח דין החצרות הפתוחות זו לזו

ובו ה' סעיפים

א ג' חצרות

הפתוחות זו לזו ופתוחות כולן גם כן למבוי או לרשות הרבים, ועירבה כל אחת מהחיצונות

עם האמצעית, והחיצונות לא עירבו זו עם זו, הרי החיצונות אסורות זו עם זו להוציא כלים

ששבתו בבתים מזו לזו דרך האמצעית, והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה ⁶⁵¹ .

במה דברים אמורים כשאמצעית נתנה עירובה בזו ועירובה

בזו, שאז דיורי האמצעית בחיצונות, שהעירוב הוא משום דירה, ואין דיורי החיצונים

באמצעית, שהרי אין עירובן בה⁶⁵². או

אפילו נתנו החיצונות עירובן באמצעית לערב עמה, אלא שלא נתנוהו שתיהן בבית אחד

שבאמצעי, אלא זו נתנה בבית זה וזו נתנה בבית אחר שבאמצעית, שאז גם כן לא נתחברו

דיורי החיצונות זו עם זו, שדיורי זו הם בבית זה ודיורי זו בזה, ולכן הן אסורות זו

על זו. אבל אם נתנוהו בבית אחד באמצעית, הרי נתחברו דיורי שלשתן בבית זה ומעורבות

הן, וכולן מותרות זו עם זו⁶⁵³:

ב ב' חצרות

זו לפנים מזו ⁶⁵⁴ , וחיצונה פתוחה למבוי ופנימית לחיצונה

ולא למבוי, ועל ידי כך יש לה דריסת הרגל על החיצונה, שאין לה דרך לצאת למבוי אלא

דרך החיצונה⁶⁵⁵.

עירבה פנימית לעצמה והחיצונה לא עירבה כלל, או שעירבה

ואין עירובה מועיל, כגון ששכח אחד מאנשי החצר ולא עירב עם בני החצר, שהוא אוסר

עליהם החצר, עד שיבטל רשותו כמו שיתבאר בסי' ש"פ⁶⁵⁶,

הרי הפנימית מותרת להוציא לחצרה כלים ששבתו בבתים, ואין החיצונה אוסרת עליה⁶⁵⁷,

הואיל ויש מחיצה ביניהן⁶⁵⁸

ואין לחיצונה דריסת הרגל עליה.

עירבה חיצונה לעצמה ולא עירבה הפנימית כלל, או ששכח

אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות⁶⁵⁹,

שכיון שפנימית אסורה בחצרה ויש לה דריסת הרגל על החיצונה אוסרת אותה, שרגל האסורה

במקומה אוסרת שלא במקומה⁶⁶⁰

כשיש לה שם דריסת הרגל⁶⁶¹.

עירבה כל אחת לעצמה, כל אחת מותרת בחצרה, ואין

הפנימית אוסרת על החיצונה אע"פ שלא עירבה עמה, הואיל והיא מותרת בחצרה ורגל

המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה⁶⁶²:

ג עירבו

הפנימית והחיצונה ביחד⁶⁶³

ונתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, שכיון

שהפנימית אסורה בחצרה, אוסרת גם החיצונה שיש לה עליה דריסת הרגל⁶⁶⁴.

אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, חיצונה אסורה

ופנימית מותרת⁶⁶⁵,

דכיון שעירובה אצלה ואין לחיצונה דריסת הרגל עליה אלא בשביל עירובה שמרגילה לתוכה,

תסלקנה מעליה ותשאר לבדה בעירובה שאצלה ותהיה מותרת⁶⁶⁶.

אבל אם נתנו עירובן בחיצונה, אפילו שכח אחד מן

החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, שאף אם הפנימית תסלק את החיצונה מעליה, הרי אין

עירובה אצלה ובמה יתערבו דיוריה⁶⁶⁷:

ד אם יחיד דר

בפנימית ויחיד בחיצונה⁶⁶⁸, או

אפילו שנים דרים בחיצונה ועירבו ביניהם⁶⁶⁹,

אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה, אע"פ שלא עירבו יחד, הואיל והיא רגל

המותרת במקומה שאין שם מי שיאסר עליו.

והוא הדין רבים שהם כיחיד שאינן אוסרים זה על זה

ואינן צריכים לערב ביניהן, כגון האב עם בניו⁶⁷⁰

שמקבלים ממנו פרס⁶⁷¹,

וכל כיוצא בהם ממה שנתבאר בסי' ש"ע⁶⁷²:

ה וכן ג'

חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת, אע"פ ששנים הפנימים עוברים על החיצונה

אינן אוסרים עליה, מפני שהיא רגל המותרת במקומה. ואם היו שנים בשלישית הפנימית ולא

עירבו ביניהם, אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה, מפני שהיא רגל האסורה במקומה⁶⁷³:

[651] משנה מה ב (היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן (ב'

אמותיו בתוך של זה וב' אמותיו בתוך של זה, הוא מותר עמהן (פונה לכאן ומשתמש עם זה

ופונה לכאן ומשתמש עם זה, רש"י) והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם

זה. אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות (זו אצל זו, רש"י) הפתוחות זו

לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים עם האמצעית, היא מותרת עמהן והם מותרות עמה,

ושתים החיצונות אסורות זו עם זו). רב חמא בר גוריא אמר רב מט, ב (הלכה כרבי שמעון).

טור ושו"ע ס"א (שלש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבה

כל אחת מהחיצונות עם האמצעית, והחיצונות לא עירבו יחד, החיצונות אסורות זו עם זו,

והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה).

והיינו שדינם כהא דלקמן סי' שמט

ס"ו (היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין ב' החיצונים שמונה אמות,

האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה שד' אמות שלו מובלע בתוך שלהם, והם אסורים זה

עם זה), ושם נסמן (הערה מא).

ובטור (ופתוחות למבוי). ב"י (ולא

ידעתי למה כתב רבינו ופתוחות למבוי במקום מה ששנינו ופתוחות לרשות הרבים). עולת

שבת ס"ק א (והוא הדין אם פתוחות למבוי). אליה רבה ס"ק א (וכן למבוי

(טור)).

וכן הדין בבית הפתוח לשתי חצרות, כדלעיל

סי' שעב ס"ז (בית שבין שתי חצרות והוא פתוח לשתיהן ועירב עם שתיהן, אבל

החצרות לא עירבו זו עם זו, אין לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר על ידי בית זה),

ושם נסמן (הערה 426 ).

וכן הדין בחצר שבין שני מבואות, כדלקמן

סי' שפו ס"ט (חצר הפתוחה לב' מבואות ושיתפה עם שניהם, מותרת בשניהם לטלטל

מבתיה לכל אחת מהם, ובלבד שלא תטלטל כלים ששבתו באחד מבתי מבוי זה למבוי הב' דרך

חצרה, שהרי המבואות לא שיתפו יחד), ושם נסמן (הערה 1046 ).

[652] רב יהודה מח , א (ואמאי, כיון דערבי להו חיצונות

בהדי אמצעית, הויא להו חדא. אמר רב יהודה כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה

בזו), ופרש"י (דדמיא אמצעית כאילו דרה בהן, ואין דיורי חיצונות באמצעית

למימרא דכי הדדי נינהו). שו"ע שם (במה דברים אמורים, כשנתנה אמצעית עירובה

בזו ועירובה בזו ... אבל אם נתנו שתי החיצונות עירובן באמצעית ... שלשתן מותרות זו

עם זו). ט"ז ס"ק א (דאז דמיא אמצעית כאלו דרה בהן, ואין דיורים חיצוניות

באמצעית למימרא דכי הדדי נינהו, אבל אם עירובן באמצעיות, דאז דמי כאילו כולהו דרים

באותו בית וחצר דההוא בית הוין).

[653] רב ששת שם (אפילו תימא שנתנו עירובן באמצעית,

כגון שנתנוהו בשני בתים), ופרש"י (דהשתא לא מיחברן חיצונות בהדדי). שו"ע

שם (במה דברים אמורים ... שנתנו החיצונות עירובן באמצעית בשני בתים, אבל אם נתנו

שתי החיצונות עירובן באמצעית בבית אחד, שלשתן מותרות זו עם זו). לבוש ס"א (שנתנו

החיצונות עירובן באמצעית בשני בתים, דהשתא לא מיחברן חיצונות בהדדי).

וכדלעיל סי' שסו ס"ט (והוא שיהיו ...

בבית אחד).

ואם נתנוהו בבית אחד בשני כלים, נתבאר

דינו לעיל שם.

[654] סיכום פרטי הלכות רגל

המותרת במקומה, והאסורה במקומה, המפוזרות בכמה סימנים בשוע"ר (שסג. שעה. שעח.

שפ. שפא. שפו. שצב):

(א)

אחד מבני החצר שלא עירב, אוסר על בני החצר, כדלקמן סי' שפ ס"א (אחד מבני החצר

ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם). ואף שאנשי ביתו של בן החצר שלא עירב הם רגל

המותרת בתוך הבית, מכל מקום אוסרים על בני החצר.

(ב)

וכן חצר שלא השתתפה עם המבוי, אוסרת על בני המבוי שרגילה בו, כדלקמן סי' שפו

ס"ט (חצר הפתוחה לב' מבואות ... לא שיתפה עם שום אחת מהם, אם היא רגילה

בשניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם, אוסרת על שניהם, ואם רגילה באחת ובשני אינה

רגילה, זה שרגילה בו אוסרת וזה שאינה רגילה בו אינה אוסרת). ואף שבני החצר עירבו

לעצמם, והוו רגל המותרת במקומה, מכל מקום אוסרים על בני המבוי.

(ג)

אמנם ב' חצרות זו לפנים מזו, אין בני הפנימית אוסרים על בני החיצונה אלא כשלא

עירבו בני הפנימית לעצמם, כדלקמן ס"ב (עירבה חיצונה לעצמה ולא עירבה הפנימית

כלל, או ששכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, שכיון שפנימית אסורה בחצרה

ויש לה דריסת הרגל על החיצונה, אוסרת אותה, שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה,

כשיש לה שם דריסת הרגל. עירבה כל אחת לעצמה, כל אחת מותרת בחצרה, ואין הפנימית

אוסרת על החיצונה אף על פי שלא עירבה עמה, הואיל והיא מותרת בחצרה ורגל המותרת

במקומה אינה אוסרת שלא במקומה).

(ד)

טעם החילוק בין חצררות זו לפני מזו לבין חצרות שתשמשן שוה, נתבאר לקמן סי' שצב

ס"ה (ב' חצרות זו לפנים מזו, שפנימית שהיא רגל המותרת במקומה, אינה אוסרת על החיצונה

בדריסת רגלה בלבד בלא תשמיש, הואיל ועיקר תשמיש החיצונה הוא לבני החיצונה, ואף על

פי שהפנימית יש לה גם כן רשות להשתמש בה בחול, מכל מקום כיון שעכשיו בשבת מסתלקת

היא מלהשתמש בחיצונה מפני שלא עירבה עמה, הרי זה מועיל שלא תאסור על החיצונה

בהעברה ברגל בלבד, הואיל ואין תשמיש החיצונה שוה לשניהם אלא הוא לבני החיצונה יותר

מלבני הפנימית). משא"כ החצר שתשמישה שוה לבני כל הבתים, כדלעיל סי' שסו

ס"א (החצר היא רשות משותפת לכולם), וכן המבוי שתשמישו שוה לבני כל החצרות,

כדלקמן סי' שפו ס"ט (המבוי, הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו), לכן

אם אחד מהם לא עירב ולא השתתף עמהם, אוסר על כולם במקומם, אף רגל המותרת בתוך ביתו

או בתוך חצרו.

(ה)

ומזה יוצא הפרש נוסף ביניהם, שב' חצרות, אף במקום שהפנימית היא רגל האסורה במקומה

ואוסרת על החיצונה, סגי במה שמבטלת את רשות ההשתמשות שלה בחצר החיצונה, כדלקמן סי'

שפא ס"ב (יש ביטול רשות מחצר לחצר ... כגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבה

החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל, שאוסרת היא על החיצונה, כמו שנתבאר בסי'

שע"ח, יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה, שלא תשתמש ולא

תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא, ותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה, אף על

פי שהפנימים עוברים עליה כשצריכים לצאת ולבא), משא"כ בחצר האוסרת על המבוי לא

סגי בזה, כדלקמן סי' שפו ס"ט (ולא אמרו שהעברה ברגל לבד בלי תשמיש אינה אוסרת,

אלא בב' חצרות זו לפנים מזו, שאין הפנימית אוסרת על החיצונה בהעברת רגליה עליה לבד,

הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני חיצונה, אבל המבוי, הואיל ותשמישו שוה לכל

החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת, אף על פי

שמסלקת את עצמה מלהשתמש בו מחמת איסור, מפני שלא עירבו יחד).

(ו)

וכל זה כשהחצר שלא עירבה פתוחה גם למבוי שני שלא השתתפו בו, שאז כופין אותה שלא

יעברו בתוך המבוי הראשון, כדי שלא יאסור עליו, כדלקמן שם (ואם המבוי שרגילה בו

שיתפו ביניהם, ואותו שאינה רגילה בו לא שיתפו ביניהם, והיא לא שיתפה לא עם זה ולא

עם זה, דוחין אותה אצל זה שאינה רגילה בו שלא נשתתף, ותסתלק מזה שרגילה בו שנשתתף

שלא תעבור עליו בשבת ... שעל ידי זה יהיו מותרים להשתמש במבוי, כופין אותה על מדת

סדום שתעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף, אף על פי שאינה רגילה בו).

(ז)

וכן שתי מבואות הפתוחים לרשות הרבים ופתוחים זה לזה, ולא הותרו בצורת הפתח אלא

בלחי שביניהם, כופין את בני המבוי שלא יעברו דרך המבוי השני, כדי שלא יאסור עליו

בהעברה ברגל, אלא בפתח הפתוח מהם לרשות הרבים, כדלקמן סי' שצב ס"ז (כופין

אותו על מדת סדום שלא יעבור בשבת על זה שעירב, כדי שלא יאסור עליו, כיון שיש לו

פתח אחר לצאת לרשות הרבים, כמו שכופין את החצר שלא עירבה במבוי שלא תעבור בו בשבת,

אם יש לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים).

(ח)

אבל אם החצר אינה פתוחה אלא למבוי זה, סגי בביטול רשות השתמשותם במבוי זה, אף

שעוברים בו, כדלקמן סי' שצא ס"א (ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו,

כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת רשותה לשאר בני המבוי, או הם לה).

(ט)

ודינו כמו בית האוסר על החצר, דסגי בביטול רשותו בחצר שלא יוציא חפצים מהבית לחצר,

אף שעדיין יוצא ובא מהבית לחצר בשבת, כדלקמן סי' שפ ס"ב (אם ביטל להם רשותו ...

אסור לו להוציא מביתו לחצר ... ויש אומרים שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא

באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו). ולא רק

במקום שהיחיד מבטל לרבים, שהוא נעשה אורח של שאר בני החצר, אלא אף במקום שרבים

מבטלים לאחד, שהרבים אינם נעשים אורחים, מכל מקום אינם אוסרים על היחיד, כדלקמן

סי' שפ ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם, הוא מותר

להוציא מביתו לחצר ... והם אסורים אפילו

מביתו לחצר ... שאין לומר שהם משתמשים בה

כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים אצלו).

(י)

ככל הדברים האלה, בבית האוסר על בני החצר, וחצר האוסרת על בני המבוי, וחצר הפנימית

האוסרת על החצר החיצונית, כן הוא גם במבוי שלא השתתף עם שאר מבואות העיר. אלא שבזה

יש הפרש בין עיר של יחיד – שאינה צריכה שיור, והעיר היא מקומם של כל בני המבואות

(ודומה לחצר שאוסרת על המבוי), ולכן המבוי אוסר על כל העיר אף אם בני המבוי שיתפו

לעצמם והוו רגל המותרת במקומה. לבין עיר של רבים – שצריכה שיור, והיינו שמבוי זה

אינו משותף עם כל העיר ואין העיר מקומם של בני מבוי זה (ודומה לרגל המותרת בחצר

הפנימית, שאינה אוסרת על החצר החיצונה), ולכן מבוי זה, שהיא רגל המותרת, אינו אוסר

על העיר; אלא אם כן לא שיתפו בני המבוי גם לעצמם, דהוי רגל האסורה במקומה שאוסרת

שלא במקומה, כדלקמן סי' שצב ס"ד (עיר שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה

אוסר על כולם ... אבל אם נשתתפו כל

המבואות, אע"פ שלא נשתתפו יחד, אלא מבוי מבוי בפני עצמו, אינן אוסרים זה על

זה, מפני שהיא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה ... במה דברים אמורים

בעיר שהיתה של רבים מעולם, שמעולם הוצרכו לשיור. אבל עיר שהיתה של יחיד ...

והורגלו לערב כל המבואות יחד בשיתוף אחד, הרי נעשו כולם כמבוי אחד, ואי אפשר להם

ליחלק ולערב מבוי מבוי בפני עצמו).

(יא

כל החילוק הזה בין עיר של יחיד לעיר של רבים, היינו דוקא כשאין המבוי הזה משתתף עם

שאר מבואות העיר. אבל אם המבוי יוצא לרשות הרבים (שהותר לטלטל בה על ידי תיקון

דלתות), ורוצים לחלק את רשות הרבים לארכה, שחציה שייך למבואות שמצד זה וחציה

למבואות שמצד זה, אין מערבין אותה לחצאין, ובזה אין הפרש בין עיר של יחיד או של

רבים, כדלקמן סי' שצב ס"ה (ואפילו עיר שהיתה של רבים מעולם ... אין מערבין

אותה לחצאין לארכה, דהיינו שמבואות שבצד זה של רשות הרבים יערבו עירוב אחד

והמבואות שבצד הב' יערבו עירוב אחד, ואפילו בני צד האחד רוצים ליתן כל רשות הרבים

לצד הב' שהם ישתמשו בה בשבת מבתיהם ולא הם, אין זה מועיל כלום, שהרי גם הם צריכים

לעבור ברשות הרבים בשבת ואוסרים אותה על בני צד הב' בדריסת רגלם). והיינו שדינם

כמו חצר שאוסרת על המבוי, "הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן

אוסרות זו על זו אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת". וכן מטעם זה אין מערבין מבוי

לחצאין לארכו, כדלקמן שם (והוא הדין אפילו בני מבוי אחד אין יכולים לחלוק המבוי

לארכו, שבני צד זה יערבו לעצמן ובני צד זה לעצמן, כיון ששניהם עוברים בו בשבת

ואוסרים זה על זה בדריסת רגלם).

(יב)

אמנם יכולים לחלק את רשות הרבים לרחבה, שזה דומה לחצר הפנימית וחצר החיצונה,

כדלקמן שם (אבל יכולים לחלוק העיר לרוחב, דהיינו שב' הצדדים של רשות הרבים שאצל

פתח זה מערבין לעצמן וב' הצדדים שאצל פתח השני מערבין לעצמן ... אע"פ שעוברים

זה על זה בשבת אין בכך כלום, מפני שזה דומה לב' חצרות זו לפנים מזו ... שהרי יש

להם רשות שלפניהם שיכולים להשתמש בה כל חפצם, ויש להם גם כן פתח לצאת בו אם ירצו,

לפיכך אין אותם שאין דרים שם אוסרים על הדרים שם בדריסת רגלם בלבד). וכן מטעם זה

אפשר לחלק מבוי לרחבו, כדלקמן שם (ואפילו מבוי שאין לו אלא פתח אחד, וחלקוהו לרחבו

בצורת פתח או בפסין, אין הפנימים אוסרים על החיצונים כמ"ש בסי' שס"ג,

מפני שדומה לב' חצרות זו לפנים מזו, שתשמיש החיצונה אינו שוה לשניהם).

(יג)

חלוקת רשות הרבים או מבוי לרחבם, היא על ידי צורת הפתח או פסין, כדלקמן שם (ובלבד

שיעשו צורת פתח באמצע רשות הרבים או באמצע המבוי במקום שמתחלקים בעירובן, כדי

לחלוק רשות זו מזו ... ואם אמצע המבוי או אמצע רשות הרבים במקום שמתחלקים שם אינו

רחב יותר מעשר אמות, די בפס רחב ד' טפחים או ב' פסין של ב' משהויין שהם מועילים

לחלק רשויות). וכן הוא לעיל סי' שסג סל"ח (אם העמידו באמצע המבוי שני פסין של

ב' משהויין אחד מצד זה ואחד מצד זה, או פס רחב ד' טפחים מצד אחד, אם אין המבוי רחב

יותר מעשר, או שעשו צורת פתח אף על פי שרחב יותר מעשר, הרי זו מחיצה גמורה ומועלת

לחלק המבוי שלא יצטרכו החיצונים והפנימים לערב יחד).

(יד)

אבל הלחי אינו מועיל לחלק המבוי לשנים, כדלעיל שם (אין לחי הפנימי מועיל לחלק

המבוי שלא יצטרכו חצירות החיצונות והפנימיות לערב יחד), ולקמן שם (אבל לחי וקורה ...

אינן מועילים לחלקם ולסלקם זה מזה לענין עירוב שיערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן).

(טו)

הכלל שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, הוא דוקא כשהמקום האסור מתוקן

במחיצותיו כראוי, אלא שלא עירבו בו, אבל אם חסר במחיצותיו של המקום האסור, אינו

אוסר, כיון שאינם יכולים לערב יחד, כדלקמן סי' שצב ס"ו (במה דברים אמורים

כשכל המבואות הם מוכשרים במחיצות כהלכתן ...

אבל עיר שמבואותיה צריכים תיקון, יכולים להכשיר מקצת מבואות העיר ולהניח השאר בלא

תיקון ... אפילו אם המבואות שאינם מתוקנים יש להם דריסת רגל על המתוקנים אינם

אוסרים עליהם, כיון שאינן יכולים לערב עמהם).

(טז)

אף אם המקום האסור מתוקן במחיצותיו, אלא שבין המקום האסור למקום המותר יש מקום

שאינו מתוקן במחיצות, גם אז אינו אוסר, כיון שאינם יכולים לערב ביחד, כדלקמן שם (והוא

הדין אם כולם מתוקנים, אלא שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול מחמת שאינו מוקף

מחיצות כהלכתן, אף על פי שמקצתם לא עירבו אין אוסרים. ולא אמרו שרגל האסורה במקומה

אוסרת שלא במקומה, אלא בב' חצרות זו לפנים מזו שיכולות לערב יחד).

(יז)

אף במקום שהחצר אוסרת על המבוי, סגי בהיכר של מעשה סילוק, אף שעדיין עוברת עליו

בשבת, כדלקמן סי' שפו ס"ט (אבל חצר שסילקה עצמה מלהשתמש במבוי, ועשתה מעשה

המוכיח על סילוקה, שבנתה איצטבא גבוה ד' טפחים על פתחה, שוב אינה אוסרת על בני

המבוי, אף על פי שעוברת דרך עליהם בשבת, ואפילו אין לה פתח למבוי אחר לעבור דרך

עליו לרשות הרבים).

(יח)

וכן הוא במבוי האוסר על על העיר, כדלקמן סי' שצב ס"ד (עיר שנשתתפו כל יושביה

חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כולם, ואם בנו איצטבא גבוהה ד' טפחים על פתח המבוי,

אינו אוסר עליהם, שהרי סילק עצמו מלהשתמש במבואותיהם, ואף על פי שעובר בהם בשבת,

אין העברה ברגל בלבד אוסרת, כיון שסילק עצמו מתשמיש, כמו שנתבאר בסי' שפ"ו).

(יט)

וכן מועלת האצטבא בחצר הפנימית, לבטל את רשותה שבחצר החיצונה, שלא תאסור עליה,

כדלעיל סי' שעה ס"ד (היתה מצבה גבוה ד' טפחים לפני המרפסת, אין המרפסת אוסרת

על בני החצר, אפילו תל ועמוד הסמוכה לה, שכיון שעשו הפסק לפני המרפסת, גילו דעתם

שסילקו עצמן מהחצר).

[655] משנה עה , א (שתי חצירות זו

לפנים מזו (פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים, ודריסת רגלה של פנימית על

החיצונה לצאת לרשות הרבים, רש"י)). טור ושו"ע שם (שתי חצירות זו לפנים

מזו, ופנימית פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי, ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה).

ב"י ד"ה שתי חצרות (ופנימית פתוחה לחיצונה, כלומר ולא למבוי, ועל ידי כן

יש לה דריסת רגל על החיצונים, דאין לה מקום ליכנס מהמבוי לפנימית אלא דרך החיצונה).

ט"ז ס"ק ב.

[656] סעיף א (אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם, מה

תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר).

[657] משנה שם (עירבה הפנימית (לעצמה לטלטל בחצירה, רש"י) ולא

עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה). טור ושו"ע שם (אם עירבה

פנימית לעצמה ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מהחיצונה ולא עירב,

פנימית מותרת והחיצונה אסורה).

[658] משא"כ אם הפנימית

היתה פרוצה לחיצונה, היתה החיצונה אוסרת עליה אפילו אין דריסת רגל עליה, כדלקמן

סי' שצב ס"ז (אפילו אם לא יעברו זה על זה בשבת, שאינן אוסרים בדריסת רגלם, מכל

מקום אוסרים זה את זה במה שכל אחד פרוץ במילואו למקום האסור לו, שהרי אסור לטלטל

מבתי מבוי זה למבוי אחר שלא עירב עמו).

[659] משנה שם (החיצונה ולא הפנימית, שתיהן אסורות (דהויא פנימית רגל

האסורה במקומה, ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה, רש"י)). טור ושו"ע שם (עירבה

חיצונה ולא פנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח אחד מהפנימית ולא עירב, שתיהן

אסורות).

[660] גמרא שם (האי תנא דאמר רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה

אוסרת). ט"ז ס"ק ג (דקיימא לן רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה).

[661] היינו דריסת הרגל

והשתמשות שם, כדלקמן סי' שפב ס"ב (שזה שאמרו שהפנימית אוסרת בדריסת רגלה על

חיצונה, אין הכוונה שדריסת והעברת הרגל בלבדה תאסור, אלא דריסת הרגל כשדורסת שם

ומשתמשת בצרכיה בדרך תשמיש החצר לבתים היא אוסרת אותה), ונתבאר שם (הערה 752 ).

[662] משנה שם (עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו

מותרת בפני עצמה (קסברי דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, רש"י) רבי עקיבא אוסר

החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה (במקום שלא עירבה שם, רש"י)), וכת"ק. טור

ושו"ע שם (עירבה כל אחת לעצמה, כל אחת מותרת בחצרה). לבוש ס"א (אבל אין

הפנימית אוסרת על החיצונה, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, אף על גב

שיש לה דריסת רגל עליה).

[663] שם.

[664] ברייתא שם ע"ב (נתנו עירובן בפנימית ושכח

אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות). רש"י שם סע"א (חיצונה מיתסרא

בשכחה דפנימית, משום רגל האסורה). טור ושו"ע ס"ג (עירבו ביחד ונתנו

עירובן ... בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות). לבוש ס"ג

(דהואיל והשוכח הוא מן הפנימית, הרי הוא אוסר עליה, והוי לה הפנימית רגל האסורה

במקומה ואוסרת שלא במקומה, שיש לה דריסת רגל עליהם).

[665] ברייתא שם (מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות דברי רבי עקיבא,

וחכמים אומרים בזו פנימית מותרת וחיצונה אסורה), וכחכמים. טור ושו"ע שם (אבל

אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת).

[666] גמרא שם (פנימית מותרת, משום דאחדא דשא

ומשתמשא). טור ולבוש שם (ואם תרצה הפנימית יכולה לסלק

החיצונה מעליה, דהיינו שתסגור דלתה ותשתמש בחצרה ותהיה עירובה אצלה). ט"ז

ס"ק ד (דיכולה היא להסתלק מהחיצונה, דאחדא לדשא באפה ומשתמשת, דהא עירובה

אצלה).

[667] בברייתא שם (נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן

החיצונה ובין מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות). וכן הוא במשנה (נתנו עירובן

במקום אחד, ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות),

ובגמרא שם (מאי מקום אחד, אמר רב יהודה אמר רב חיצונה), ופרש"י (דליכא למימר

תסתלק מינה ותשמש, דליתיה לעירובה גבה). טור ושו"ע שם (עירבו ביחד ונתנו

עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות).

לבוש שם (והפנימית מה תעשה, תסגור דלתה, לא הוי עירובה אצלה).

[668] במשנה שם (ואם היו של יחידים, אינן צריכין לערב),

ופרש"י (שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד, אין צריכין לערב זה עם זה משום

דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא, והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת). טור

ושו"ע ס"ד (אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה ... אין היחיד שבפנימית

אוסר על החיצונה).

[669] שמואל שם עה, ב (לעולם מותרות, עד שיהו שנים

בפנימית ואחד בחיצונה), והיינו שמותרות אף אם יש שנים בחיצונה ועירבו ביניהם,

ואינן אסורות עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו ביניהם. טור ושו"ע שם (או שנים

בחיצונה ועירבו, אין היחיד שבפנימית אוסר).

[670] רב חסדא עג , א (בעי רמי בר חמא מרב חסדא, אב ובנו,

הרב ותלמידו (לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה, ותנן

במתניתין אם היו של יחידים, שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת

שלא במקומה, ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה, דהויא רגל האסורה במקומה, אוסרת

על החיצונה אפילו עירבה חיצונה לעצמה, רש"י) ... אמר ליה תניתוה, אב ובנו הרב

ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב). מ"מ פ "ד

הי"ט (וכל שהוא כיחיד, כגון רבים הסמוכים על שלחן אחד שאין צריכין עירוב

ביניהן, שאינן אוסרים על החיצונה). רמ"א ס"ד (והוא הדין רבים שהם כיחיד

ואינן צריכין לערב, כדרך שנתבאר לעיל סימן ש"ע).

[671] רבינו יהונתן כב, ב (מוקמינן לה בגמרא במקבלי פרס מאביהן).

ב"י בסוף הסימן (ופירש הרב רבינו יהונתן דכשהבן מקבל פרס מהאב ותלמידים מהרב

מיירי, וכן משמע ודאי, דאם לא כן פשיטא דלאו כיחידים דמו).

[672] סעיף ז (וכן בנשים המקבלות פרס מבעליהן, ובעבדים המקבלים פרס

מאדוניהם, ובתלמידים המקבלים פרס מרבן).

[673] שמואל שם (לעולם מותרות, עד

שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה), לפירוש הרי"ף כג, ב (אם היו כולן שלשה

חצרות ובכל חצר וחצר דר אחד, שנמצאו כולן שלשה ... שמואל אמר מותרין לעולם עד שיהו

שנים בפנימית ולא עירבו). רמב"ם פ"ד הכ"ג (היה בכל חצר מהן אחד, אף

על פי שרבים דורסין בחיצונה אינן צריכין לערב, שכל אחד מהן מותר במקומו). מ"מ

שם (ופסק כשמואל). שו"ע ס"ה (שלשה חצירות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת,

אף על פי שרבים דורסים בחיצונה, אינם אוסרים שכל אחת מותרת במקומה).