שעא כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת

שעא כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת

ובו ו' סעיפים

א דירה בלא

בעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר³²⁸.

וגם מותר לטלטל ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם, ואינו כמוציא מרשות

לרשות ³²⁹ . לפיכך אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך

עם כל בני ביתו ³³⁰ ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה

לחצרו, אם הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר שביתו

שמה³³¹, אם

עירבו ביניהם, אע"פ שהוא לא עירב עמהם ³³² , ומותרים לטלטל גם מביתו לחצר.

ואפילו אם אחר כך נמלך וחזר לביתו בשבת, אינו אוסר,

שכיון שכבר הסיח מלבו בכניסת השבת, הרי שבת זו כיון שהותרה הותרה ושוב לא תאסר³³³,

כמו שנתבאר בסי' שס"ב³³⁴. במה

דברים אמורים כשהלך מביתו מבעוד יום³³⁵,

אבל אם הלך משחשכה אוסר כשחוזר³³⁶.

ונכרי שהלך מביתו, יתבאר בסי' שפ"ג³³⁷:

ב אחד מן

השוק שהיה לו בית בחצר שלא היה דר בה, ולכן לא עירב בה, ומת והניח רשותו לאחד מבני

אותה חצר. אם מת מבעוד יום, אין הזוכה אוסר, לפי שהעירוב שעירב על בית שלו מתיר גם

בית שירש מבעוד יום³³⁸.

שאף שהעירוב נעשה קודם הירושה, מכל מקום הרי קניית העירוב הוא בכניסת השבת, ואז

ירשו כבר³³⁹.

אבל אם מת משחשכה, אוסר הזוכה בו על בני החצר³⁴⁰,

וגם הוא אסור לטלטל בחצר, בין מבית שלו בין מבית זה³⁴¹.

ואע"פ שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת אחר קניית העירוב. ואפילו אם זה

הזוכה לא נכנס עדיין בבית זה לדור בו, אין זו דירה בלא בעלים, שכיון שהוא דר בחצר

זו וראוי להשתמש בבית זה שירשו, אנו חושבין אותו כאלו נכנס לדור בו ³⁴² .

ואע"פ שבכניסת השבת כשהיה מורישו חי ולא היה דר

בו היתה דירה בלא בעלים, ולא היתה אוסרת על בני החצר, אין אומרים בזה שבת כיון

שהותרה הותרה³⁴³.

לפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כגון מי

שהלך מביתו מבעוד יום והסיח מלבו שלא לחזור עד מוצאי שבת, שבשעה שהסיח מלבו הדבר

ידוע בודאי שלא יחזור, והותרה אז לכל השבת, ולכן אינה חוזרת ונאסרת כשנמלך אחר כך

וחזר ³⁴⁴ . אבל כאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת

השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת ³⁴⁵ , ואין אומרים שכיון שלא בא בכניסת שבת

הסיח מלבו ובודאי לא יבא כל השבת³⁴⁶:

ג אחד מבני

החצר שמת בשבת³⁴⁷,

ולא הניח בני בית בביתו³⁴⁸, אם

עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק ונכנס לדור בו בשבת, אינו אוסר, אף על פי שהוא לא

עירב בחצר זו, לפי ששבת כיון שהותרה בעירוב המוריש הותרה³⁴⁹.

ובלבד שלא היה המוריש גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר³⁵⁰.

ואם המוריש לא עירב וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו

בא לדור בו, אינו אוסר³⁵¹, בא

לדור בו בשבת, אוסר, שלא שייך כאן שבת כיון שהותרה הותרה (כיון שלא הותרה בתחלתה³⁵²,

ועוד) מטעם שנתבאר למעלה³⁵³.

ואם ירשו אחד מבני החצר, אוסר, אף על פי שלא נכנס

עדיין לדור בו, מטעם שנתבאר למעלה³⁵⁴.

ואפילו אם עירב עם בני החצר בשביל בית שלו, אין עירוב זה מועיל לבית זה שירשו בשבת

אחר קניית העירוב³⁵⁵.

במה דברים אמורים כשהיורש דר בבית אחר בחצר זו. אבל

אם היה דר בבית זה עם המוריש, ונתן לעירוב משלו בשביל בית זה של המוריש, הרי זה

מועיל³⁵⁶,

כמו שנתבאר בסימן ש"ע³⁵⁷

שבני ביתו של אדם יכולים לערב משלהן בעד ביתו.

ואם מבעוד יום מת המוריש, וירשו אחד מן השוק שאינו

מערב עם בני החצר, הרי זה אוסר אם נכנס לדור בו בשבת ³⁵⁸ , אפילו אם המוריש עירב כבר בחייו, לפי

שכיון שמת בטל עירובו³⁵⁹:

ד ישראל וגר

שהיו דרים בחצר, ועירבו יחד³⁶⁰,

ומת הגר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשכה, אוסר, עד

שיבטל רשותו, כשאר יורש שיוכל לבטל³⁶¹,

כמו שנתבאר בסי' שפ"א³⁶².

ואע"פ שבכניסת השבת, כל זמן שלא נכנס ישראל זה

בביתו של גר היתה דירה בלא בעלים, ולא היתה אוסרת, אין אומרים בה שבת כיון שהותרה

הותרה, הואיל והיתה ראוייה להחזיק בה מבעוד יום, והיתה תלויה ועומדת, ולא היה אז

התירה ברור שתהא מותרת כל השבת³⁶³.

אבל אם משחשכה מת הגר, אין המחזיק אוסר, שכיון

שבכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של גר, אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה³⁶⁴.

ובלבד שלא היה גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר:

ה אחד מבני

החצר שהוא גוסס, אע"פ שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר, עד שיזכו לו בפת

ויערבו עליו³⁶⁵.

ואם מת בשבת, אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים

כל השבת, שרוב גוססין למיתה³⁶⁶.

ולפיכך אם ירשו אחד מבני החצר שלא עירב עמהם³⁶⁷,

אוסר, אפילו אם לא נכנס עדיין לדור בו, או אם ירשו אחד מן השוק ונכנס לדור בו³⁶⁸:

ו וכן קטן

אוסר, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית³⁶⁹.

אבל אורח אינו אוסר ³⁷⁰ , כמו שנתבאר בסימן ש"ע³⁷¹:

[328] משנה פו, א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת ... אינו אוסר),

ופרש"י (דלאו שמה דירה). טור ולבוש ס"א (דירה בלא בעלים לאו שמה דירה,

ואינה אוסרת).

[329] תוס' פה, א ד"ה שני בתים ושלש חורבות

ביניהם (פירש בקונטרס שאין לחורבות בעלים אלא בני הבתים האלה, משמע דסבר דאם יש

להם בעלים, דאוסרין אותן הבעלים על בני הבתים, אע"ג דאינם אוסרין את החצר ואת

המבוי שפתוחין להם ... ואין נראה לר"י לעשות דירה בלא בעלים דירה לחצאין,

לאסור לטלטל בתוכו ... מיירי שפיר הכא בחורבות שיש להם בעלים, וכיון דלא דיירי בהו

לא אסרי). רא"ש פ"ח סי' ג (וקשה לר"י לעשות

דירה בלא בעלים דירה לחצאין, לאסור טלטול לתוכה, ולא לאסור על הבתים ועל החצר שהיא

פתוחה להם. הלכך נראה דאין אוסרת כלום). טור סי'

שעו (ואפילו יש לחורבות בעלים, אינן אוסרים, כיון שאין דרין בהם),

וב"י סוס"י שעו (ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש).

וכן הוא לקמן שם סוף ס"ג (שתי

חצרות וביניהן ג' חורבות שאין בעליהן דרין בהן ... אף על פי שיש להם בעלים, מותרים

בני חצרות הסמוכות להן להשתמש בהן, ואין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים

בהם, ודירה בלא בעלים אינה אוסרת כמו שנתבאר בסי' שע"א).

וכעין זה לעיל סי' שסו סוף ס"ו (ואין

אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש בסי'

שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה)).

[330] עי' סי' שסח . ואוצ"ל: שסז (ואם אין הבעל והאשה

בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם), הרי שגם

אם הבעל והאשה הניחו ביתם והלכו, עדיין בני הבית אוסרים, וצריכים לערב. וכאן מיירי

ש"הלך עם כל בני ביתו".

וראה גם לקמן רס"י שפג (ואין הנכרי

בביתו (ולא שום אחד מבני ביתו)).

[331] משנה פו , א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת

... רבי שמעון אומר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר, אינו אוסר,

שכבר הסיע מלבו). גמרא שם (אמר רב הלכה כרבי שמעון. ודוקא בתו (דעביד איניש דדייר

אצל חתנו, רש"י)), אבל בנו, לא (אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא

תתקוטט ויצא, רש"י). רמב"ם פ"ד הי"ג (אחד מבני חצר שהניח ביתו

והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור

לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר עליהן). מ"מ שם (ולא חילק בין בנו לבתו, לפי

שלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי, שדרך בני אדם לשבות אצל בתן, מאצל בנן, ולעולם אם

הסיח לבו, אפילו הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר). שו"ע ס"א.

[332] והיינו אף שלא עירב עמהם

והלך משחשכה, כדלקמן בסמוך (אם הלך משחשכה אוסר כשחוזר), אבל כל זמן שלא חזר אינו

אוסר, וכמבואר במ"א ס"ק א (אפילו הי' כאן ולא עירב, והלך בשבת, אינו

אוסר, כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב). והוא כדלקמן ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת,

ולא הניח בני בית בביתו ... אם המוריש לא עירב, וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו

בא לדור בו, אינו אוסר).

ודינו כמו אחד מבני החצר שלא עירב,

ונאסר החצר בטלטול בתחלת השבת, ואחר כך ביטל רשותו, הותר החצר בטלטול, כדלקמן סי'

שפ ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם, מה תקנתם, יבטל להם

רשות ... וממילא אין מי שיאסר עליהם).

והטעם שמועיל העירוב בשבת, אף שלא הועיל

בתחלת השבת, נתבאר לקמן סי' שפג ס"ג (המבטל רשות לשנים שעירבו שהם מותרים,

שעירובם חוזר וניעור, לפי שכשעירב מבעוד יום היה גם זה ראוי לערב עמהם, לפיכך אינו

מבטל עירובם כששכח ולא עירב עמהם. משא"כ נכרי שאינו ראוי לערב עמהם, הוא מבטל

את עירובם כשלא השכיר להם רשותו שבחצר, וכיון שנתבטל מבעוד יום אינו חוזר וניעור

משחשכה, שאין מערבים משתחשך), ושם נסמן (הערה 922 ).

[333] רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר לביתו בשבת,

יש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע מלבו ובודאי

לא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם הראב"ד

ז"ל). טור ושו"ע ס"ב (ישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין

דעתו לחזור בשבת, ואחר כך נמלך בשבת וחזר, אינו אוסר). מ"א ס"ק ג (דכבר

הסיח מלבו, והוה ליה שבת שהותרה ושוב לא תאסר).

[334] סעיף ו-ז (אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה ...

כיון שגם מבלעדי המחצלאות שביניהם היתה

רשות היחיד גמורה על ידי מחצלאות הראשונות).

ההלכה ש"שבת כיון שהותרה

הותרה", נתבארה בכמה סימנים, כנסמן לעיל שם (הערה לד).

והכלל הוא, שכל מקום שנפלו המחיצות,

בענין שהוא פרוץ לרשות הרבים או כרמלית, אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה. אבל

במקום שאין חסרון במחיצות החצרות, ובתחלת השבת הי' גם עירוב חצרות או שיתוף

מבואות, ונפסל העירוב במשך השבת, או שנפסל מטעם יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,

בזה אמרינן שבת כיון שהותרה הותרה.

[335] טור (מי שיש לו בית בחצר והולך מבעוד יום

לשבות אצל בתו, אפילו באותה העיר, אינו אוסר, אפילו חזר בשבת), לפירוש

מ"א ס"ק א (שהניח ביתו מבעוד יום (טור). נראה לי דנקט כן

לאשמועינן דאפילו חזר אין אוסר).

[336] כדלעיל (הערה 332 ), שאפילו הלך משחשכה ולא עירב, אינו אוסר על בני החצר, עד שיחזור.

[337] סעיף א (נכרי הדר עם שני ישראלים בחצר אחת ואין הנכרי בביתו ... אינו אוסר ... ואם בא הנכרי בשבת, אוסר,

והעירוב בטל, ואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, הואיל ובשעה שהותרה לא היה הדבר

ברור שלא תחזור ותיאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת).

[338] ברייתא ע , ב (אחד מן השוק (שהיה לו בית דירה

בחצר זו, רש"י) שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר, מבעוד יום אינו אוסר (שהרי

יערב זה עם שכניו, רש"י)). תוס' שם שם ד"ה אחד (אורחא דמילתא היא דבן

חצר רגיל לערב עם חבריו, שהוא צריך להשתמש בחצר כיון שהוא דר שם, אבל אותו שבשוק

אין יכול לערב, לפי שאינו רגיל להשתמש). טור ושו"ע ס"ג (אחד מן השוק

שהיה לו בית בחצר ומת, והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מת מבעוד יום אין הזוכה

אוסר, שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש). ט"ז ס"ק ג (פירוש מסתמא

לא עירב). מ"א ס"ק ד (והא דנקט אחד מן השוק, אורחא דמילתט נקט, שאחד

שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם).

[339] עבודת הקודש ש"ד ס"ז (היה היורש דר בפני עצמו באותה

חצר, ועירב עמהן קודם שמת המוריש, אינו אוסר, אף על פי שלא עירב עמהן על דירה זו,

כיון שעירב עמהן ונכנסה שבת לאחר שמת המוריש, הרי חל עירובו על כל מה שיש לו בחצר).

הובא במ"מ פ"ב ה"ז. ב"י ד"ה אחד מן השוק (משמע דאפילו

עירב קודם שמת המוריש, אינו אוסר, דכיון שזכה מבעוד יום בבית מורישו, הכל נכנס

בכלל עירובו). לבוש ס"ג (שהעירוב שעירב עמהם על ביתו שיש לו כבר, חל הערוב גם

על מה שירש קודם שנכנס שבת, דהא אין העירוב קונה אלא משחשיכה כשנכנס שבת, ובאותו

העת גם זה הבית היה שלו, וזכה לו העירוב על שניהם).

וכדלעיל סי' שסו סי"ח (שכל שלא

נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא בין השמשות), ושם נסמן (הערה 158 ).

[340] ברייתא שם (משחשיכה, אוסר). טור ושו"ע שם (ואם מת

משחשיכה, אוסר).

[341] כדלעיל (הערה 329 ),

ששניהם תלוים זה בזה.

[342] תוס' ע, א ד"ה יורש (אם היה היורש דר באותה חצר, שמא היה

אוסר להם בית אביו כשירש בשבת, אע"פ שלא בא לדור שם, אפילו עירב עם חביריו

בערב שבת ... לא מהני עירובן לגבי אותה חצר שירש בשבת). רא"ש

שם (אי הוה דייר היורש בחצר בבית אחר, אוסר עליהן, אף על פי שלא נכנס לדור בבית

אביו, כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו, חשבינן כאילו נכנס לדור בבית ואוסר, כיון

שלא עירבו. ואף על פי שהיורש עירב עמהן, אין אותו עירוב מועיל לבית שיורש בשבת). טור

ושו"ע שם (אף על פי שעירב הזוכה עמהם, אינו מועיל למה שירש אחר כך

בשבת).

וכן הוא לקמן ס"ג (ואם ירשו אחד

מבני החצר, אוסר, אף על פי שלא נכנס עדיין לדור בו, מטעם שנתבאר למעלה).

דלא כרשב"א

בעבודת הקדש שער ד ס"ז (ואחד מן השוק שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מבני

חצר שעירב, אינו אוסר ... ואם משחשכה, ובא היורש לדור שם בשבת אוסר עד שיבטל, ואם

אינו דר שם אינו צריך לבטל), ומ"מ פ"ב סוף ה"ז (כתב הרשב"א

ז"ל דוקא כשבא היורש לדור בשבת הוא שאוסר, הא לאו הכי לא).

*

ואף שנתבאר לעיל סי' שסו סי"ב (וכשהוא

מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכותו לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם

מיום זה ואילך, שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם. ויש אומרים שעכשיו

שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה, אף על פי שניתוספו דיורים אין צריך להוסיף

בעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו לכל הבא. ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש

לב בית דין מתנה עליהם).

אפשר דהכא מיירי שלא אמרו שמזכים לכל מי

שיתוסף עליהם. או כיון שירשו משחשכה, אינו מועיל.

[343] ב"ח ד"ה אחד מן

השוק (אחד מן השוק, דאף על פי שמת משחשכה ולא עירב עמהם, לא נאסר החצר, כיון דלא

דר עמהם, אינו אוסר), וסד"ה לא עירב (קשה לעיל באחד מן השוק שהיה לו בית בחצר

ומת משחשכה, ואחד מבני החצר יורשו, דאוסר, ואמאי לא נימא כיון דהותר למקצת שבת

הותר לכל השבת). הובא בט"ז ס"ק ג, ובמ"א ס"ק ד.

דלא כב"י (ואחד

מן השוק מן הסתם אינו מערב עמהם, ומשום הכי קתני אוסר).

וכן הוא בתוס' ורש"י (שלהלכה

קיי"ל שזה מן השוק אינו אוסר כל זמן שלא בא לדור כאן, וכמועתק לקמן הערה 358 ) ,

(דלא כמ"א ס"ק ד (ואם תאמר נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח).

ולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דירה בחצר זו, וצריך לערב).

עי' שם בסוף ד"ה אחד מבני כו' (אותו שבשוק אין יכול לערב לפי שאינו

רגיל להשתמש, וקסבר האי תנא כמ"ד לקמן בפירקין (עב, ב) בית התבן ובית הבקר

הרי זה אוסר עליו). והיינו דמיירי בברייתא זו שאחד מן השוק לא דר בבית שבחצר,

ולדעת הברייתא הוא אוסר מיד, ואילו לדידן אינו אוסר עד שיבא לדור בו.

וראה גם מאמר מרדכי ס"ק ב (ולא מצאתי ענין זה לרש"י

ותוס' ... יש לתמוה על הרב מ"א ז"ל שכתב ליישב קושיית הב"ח מכח

דברי רש"י ותוס' ז"ל).

וכן משמע ב שו"ע

ס"ד (אם ירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם, אינו אוסר).

וכן הוא לקמן ס"ג (וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו אוסר).

ומה שאין אומרים כיון שהותרה הותרה, הוא כאמור כאן (לפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה

שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר).

[344] רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר לביתו בשבת,

יש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע מלבו ובודאי

לא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם הראב"ד

ז"ל), וכדלעיל ס"א (שכיון שכבר הסיח מלבו בכניסת השבת, הרי שבת זו כיון

שהותרה הותרה, ושוב לא תאסר).

[345] קרבן נתנאל פ"ו סט"ז אות י (ואינו דומה לשבת אצל בתו

בעיר מערב שבת, דקיי"ל אפילו חזר לביתו מותר דכבר הסיעו מלבו, התם מייירי

שאמר בפה מלא שאין דעתו לחזור, ושארית ישראל לא יעשו וגו', על כן אמרינן ביה שהסיח

מלבו ... משא"כ בנידון זה).

וכן הוא לקמן ס"ד (אין אומרים בה

שבת כיון שהותרה הותרה הואיל ... והיתה תלויה ועומדת, ולא היה אז התירה ברור שתהא

מותרת כל השבת). סי' שפג ס"א (ואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, הואיל

ובשעה שהותרה לא היה הדבר ברור שלא תחזור ותאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת. אם לא

שידוע בבירור מדעת הנכרי בכניסת שבת שלא היה אז בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך אחר

כך). לעיל סי' שסה ס"ט (וכל זה כשהיה התיקון ראוי לעמוד כל השבת. אבל אם מערב

שבת היה עומד ליסתר בשבת, כגון במקומות שמצויים נכרים שמקלקלים אותם בליל שבת,

וקרוב לודאי הוא שיקלקלוהו, אסור לאחר שנסתר).

[346] מ"א סוף ס"ק ד (ובא לאשמועינן, דלא

נימא כיון דלא בא בכניסת השבת הסיח מלבו).

[347] בברייתא שם ע, ב (אחד מבני חצר שמת והניח רשותו

לאחד מן השוק ... משחשיכה, אינו אוסר). טור ושו"ע ס"ד (אחד מן החצר שמת

בשבת, אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק אינו אוסר).

[348] כדלעיל (הערה 330 ).

[349] רש"י שם ד"ה משחשיכה (שהרי הותר למקצת

שבת). ט"ז ס"ק ד (דאז אמרינן הואיל והותר שבת הותר).

[350] לקמן ס"ה (אחד מבני החצר שהוא גוסס... אם מת בשבת אין

אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת, שרוב

גוססין למיתה).

[351] תוס' ע, א ד"ה יורש (ואיירי כגון שבא

היורש לדור שם בשבת, דאם לא כן לא בעי ביטול, דהוי כמו בית התבן ובית הבקר דלא אסר).

רא"ש שם (ומיירי כשבא היורש לדור בבית אביו

בשבת, דאי לא בא לא הוה אוסר). טור ושו"ע שם (אחד מן החצר שמת בשבת ... אם לא

עירב, אם ירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר), ואין אומרים

כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת, כדלעיל (הערה 332 ).

[352] שהרי מת בשבת.

[353] שאפילו אם מת מבעוד יום

והותר בתחלת השבת, הרי נתבאר לעיל ס"ב (אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא

יבא בעל הבית זה לביתו בשבת), וכך גם כאן לא אמרינן שהיורש הסיח דעתו מלבוא בשבת,

וכמבואר במ"א ס"ק ה (דבדידיה לא אמרינן שהסיח מלבו, דדוקא כשהי' כאן

והלך לו אמרינן כן). קרבן נתנאל שם אות ו (ואם תאמר מה בכך, הלא הסיח מלבו בשעת

קניית העירוב. ויש לומר כיון דחזינן מיד שמת מורישו בא לדור שם, אנן סהדי שהיה

נותן דעתו תמיד, כשימות יקבע דירתו שם).

[354] לעיל ס"ב (ואפילו אם

זה הזוכה לא נכנס עדיין בבית זה לדור בו, אין זו דירה בלא בעלים, שכיון שהוא דר

בחצר זו וראוי להשתמש בבית זה שירשו, אנו חושבין אותו כאלו נכנס לדור בו).

[355] כדלעיל שם (ואע"פ שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת

אחר קניית העירוב).

[356] תוס' שם (דאם נותן פת משלו הוי עירוב, אף על פי שלא זיכה לאביו).

רא"ש שם (אף על פי שלא זיכה לאביו ... אם לקח פת משלו והוליך למקום השיתוף

מועיל לכולם). טור ושו"ע שם (ואם ירשו אחד מבני החצר, אם עירב היורש והיה דר

עם המוריש בבית אחד, אינו אוסר, אף על פי שלא עירב המוריש), ושם נסמן (הערה 342 ).

[357] סעיף ו (ואפילו בני ביתו של בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם).

[358] ברייתא שם (אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד

יום אוסר), ופרש"י (הרי זה מן השוק אוסר, ואע"פ שאינו דר כאן, כדתניא

לקמן בהאי פירקא מי שיש לו בית התבן ובית הבקר בחצר חבירו אוסר עליו), ותוס' (וקסבר

האי תנא כמאן דאמר לקמן בפירקין (עב, ב) בית התבן ובית הבקר הרי זה אוסר עליו).

רא"ש שם (ומיירי כשבא היורש לדור בבית אביו בשבת, דאי לא בא לא הוה אוסר,

דקי"ל כרבי שמעון דאמר (פו, א) אם הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו, אינו אוסר).

עבודת הקודש ש"ד פ"ז (אחד מבני חצר שעירב ... מת קודם שחשכה משעה שמת

נתבטל עירובו, ולפיכך אם בא היורש לדור עמהם בשבת, הרי הוא אוסר עד שיבטל). טור

ושו"ע שם (אחד מן החצר ... מבעוד יום מת, וירשו אחד מן השוק, הרי זה אוסר.

והוא שבא היורש בבית מורישו בשבת).

והיינו שרש"י ותוס' מפרשים

שהברייתא סוברת שאחד מן השוק אוסר מיד, ולא קיי"ל הכי, אלא שאינו אוסר עד שבא

לדור בבית זה בשבת. והרא"ש והרשב"א מפרשים, שגם בברייתא הפירוש הוא

שאוסר כשבא לדור בשבת בבית זה.

והטעם שאין אומרים כיון שהותרה (עד שבא

לדור בחצר זו) הותרה, כדלעיל ס"ב (אין אומרים בזה שבת כיון שהותרה הותרה ... אין

הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת).

[359] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו גבי אחד מן החצר (דכל שמת

מבעוד יום אף על פי שעירב כלא עירב דמי, דהא פסק עירובו קודם השבת).

[360] באופן הראשון שלפנינו,

ש"מת הגר מבעוד יום", אין הפרש אם עירב עמם או לא. ונכתב כאן

"ועירבו יחד" בשביל האופן השני דלקמן, ש"משחשכה מת הגר ... שבכניסת

השבת היה מותר מחמת עירובו של גר".

[361] ברייתא ע, ב (ישראל וגר שרויין במגורה אחת (גורן

הוא, וחלוק בחדרים, והיה לכל אחד פתחו בחצר, ואוסרין זה על זה, רש"י), ומת גר

מבעוד יום, אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אוסר), וגמרא עא ,

א (הכי קאמר אע"פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשיכה ... אוסר ... עד שיבטל).

טור ושו"ע ס"ה (ישראל וגר שהיו דרים בחצר, ומת הגר מבעוד יום, והחזיק

ישראל אחר בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשיכה, אוסר, עד שיבטל רשותו כשאר יורש).

[362] סעיף ו (מי שירש בית בשבת ונכנס לדור בו, שאוסר הוא על בני

החצר, כגון שלא עירב עמהם המוריש, יכול לבטל להם רשותו).

[363] גמרא (כיון דהוה ליה להחזיק מבעוד יום, אוסר), ופירש רש"י (אע"פ

שלא החזיק מבעוד יום מיד, והמתין עד שחשיכה, ואיכא היתר למקצת שבת, אוסר, כדמפרש

לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה, נמצאת רשות זו תלויה ועומדת,

ולא הוה הותר למקצת שבת). הגהות אשרי פ"ו סוס"י

טז (אף על פי שלא החזיק ישראל מבעוד יום, אלא משחשכה, והוי כבר הותרו למקצת שבת,

אעפ"כ צריך לבטל רשותו, כיון דהוה ליה להחזיק מבעוד יום, והוי ההוא רשות

מיתלא תלי, לא חשיב הותר). מ"א ס"ק ז (כיון דראוי להחזיק מבעוד יום, הוי

לה רשות זו תלויה ועומדת, ולא הותר למקצת שבת (הג"א)).

[364] ברייתא (משחשיכה (שכבר קנה עירוב, רש"י), אע"פ שלא

החזיק ישראל אחר, אינו אוסר), וגמרא שם (הכי קאמר, אע"פ שהחזיק משחשיכה, כיון

דלא הוה ליה להחזיק מבעוד יום, אינו אוסר), ופרש"י (ושלא החזיק דקתני, הכי

קאמר, ולא היה לו להחזיק מבעוד יום, שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות, אלא

מוחזקת לגר, אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול, היתר היה בה למקצת שבת, ואינו אוסר).

הגהות אשרי שם (מת משחשכה, דלא הוה ליה להחזיק מבעוד יום, ולא הוי ההוא רשות מיתלא

תלי, דלא מת עד אחר חשכה, הרי הותר למקצת שבת. וכגון שעירב עם בני החצר). טור

ושו"ע שם (מת משחשיכה, אין המחזיק אוסר, שבהיתר הראשון עומד).

[365] תוספתא פ"ה הט"ז (הגוסס, אע"פ

שאינו יכול לחיות, הרי זה אוסר). רמב"ם פ"ד הי"ב (אחד מבני החצר

שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו

לו בפת ויערבו עליו). טור ושו"ע ס"ו (אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי

שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו).

[366] מה ר"ם מרוטנבורג בהגהת תוס'

סו, רע"א (היכא שאחד מבני חצר אחת היה גוסס בשעת העירוב, וערבו עמו, שבטל

העירוב, הואיל ורוב גוססים למיתה, אינו ראוי להתקיים כל השבת. עד כאן לשון

הג"ה בשם רבי מאיר מרוטנבורק ז"ל). מ"א ס"ק ח (ואם מת בשבת

אוסר, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת, דרוב גוססין למיתה, כמ"ש סימן

שפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה)).

[367] שאף שודאי עירב בביתו,

שלכן אין ביתו אוסר על בני החצר, מכל מקום לא עירב בבית זה, ולכן אוסר בית זה על

בני החצר, אחר שירשו.

[368] כדלעיל ס"ג.

[369] תוספתא שם (קטן, אע"פ שאין יכול לאכול

כזית, הרי זה אוסר). רמב"ם שם (קטן אף על פי שאינו יכול לאכול כזית, הרי זה

אוסר, עד שיערבו עליו). טור ושו"ע שם (וכן קטן אוסר, אף על פי שאינו יכול

לאכול כזית).

[370] תוספתא שם (אכסנאי [לעולם] אין אוסר). רמב"ם שם (אבל

האורח אינו אוסר לעולם). טור ושו"ע שם (האורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסי'

ש"ע).

[371] סעיף ט. ולפי הגירסה "לעולם", נתבאר לעיל שם

ס"י באיזה אופן אינו אוסר לעולם.