שסח אם אחר שעירבו נתקלקל העירוב

שסח אם אחר שעירבו נתקלקל העירוב

ובו ד' סעיפים

כשמערב מחדש מתי צריך להודיעם

א עירבו¹⁸⁷ ואחר

כך נתקלקל העירוב, ונתמעט משיעורו קודם שנכנס השבת, ובא אחד מבני החצר לתקנו

להוסיף עליו עד כשיעור¹⁸⁸, אם

בא לערב ממין הראשון, אין צריך להודיע להם¹⁸⁹,

אפילו מערב עליהם משלהם. ובלבד שלא יטול פתם מבתיהם שלא מדעתם, אלא בני הבית יתנו

לו¹⁹⁰.

ואפילו אם כלה הראשון לגמרי ובא לערב מחדש משלהם, אין צריך להודיעם¹⁹¹. ואפילו

מי שצריך להודיע לו בתחלת העירוב, ואין מערבין בתחלה שלא מדעתו, כגון שביתו פתוח

לשתי חצירות, שאין העירוב הזה זכות לו בודאי, וכמו שנתבאר בסי' שס"ז¹⁹²,

אין צריך להודיע לו כשנתקלקל וחוזר ומתקנים אותו, שכיון שכבר נתרצה בו בתחלה, מן

הסתם גם עכשיו יתרצה בו.

אבל אם בא לערב ממין אחר (כגון שמתחלה היה פת חטים

ועכשיו בא לעשותו מפת אורז¹⁹³),

אם כלה מין הראשון לגמרי, צריך להודיע ¹⁹⁴ לכל מי שצריך להודיע לו בתחלת עירוב¹⁹⁵,

שגם עכשיו הוא כתחלת עירוב¹⁹⁶,

כיון שכלה מין הראשון לגמרי, ושמא לא יתרצו במין זה¹⁹⁷.

והוא שמערב משלהם, אבל אם מזכה להם משלו, אין צריך

להודיעם, אפילו כלה מין הראשון ¹⁹⁸ , לפי שבודאי יתרצו שיערב עליהם בכל

המינים שירצה, כיון שהם אין נותנים כלום¹⁹⁹.

ואם לא כלה מין הראשון לגמרי, אלא נתמעט משיעורו קודם

שנכנס השבת, ובא להוסיף עליו, יכול להוסיף אפילו ממין אחר, ואין צריך להודיעם²⁰⁰ אף

על פי שמערב משלהם:

ב וכל זה אם

בא להוסיף מחמת שנתקלקל, אבל אם בא להוסיף מחמת שניתוספו דיורין בחצר²⁰¹,

אפילו אם מזכה להם משלו²⁰², צריך

להודיע לכל מי מהם שצריך להודיע לו בתחלת עירוב, דהיינו כל מי שביתו פתוח לשתי

חצרות. לפי שהוספה זו היא תחלת עירוב להם²⁰³,

ובתחלת עירוב אין מערבין שלא לדעת לכל מי שביתו פתוח לשתי חצרות אפילו אם מזכה לו

משלו, כי שמא אינו חפץ כלל לערב בחצר זו אלא באחרת ²⁰⁴ :

שיעור העירוב ושיורי עירוב

ג כמה הוא

שיעור העירוב ²⁰⁵ , בתחלתו בזמן שהם י"ח או פחות, שיעורן כגרוגרת

פת לכל אחד, ואם הם יותר מי"ח, אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון ב' סעודות,

שהם י"ח גרוגרות²⁰⁶,

שהם כששה ביצים בינונית²⁰⁷ פת²⁰⁸.

ויש אומרים²⁰⁹

שב' סעודות הן כשמונה ביצים.

וכל זה בתחלת העירוב, אבל שיורי עירוב, דהיינו עירוב

שהיה בו כשיעור ונתמעט אחר שנכנס שבת ראשונה, ונשתייר בו אפילו כל שהוא, כשר אף

לשאר שבתות²¹⁰.

ואפילו אם המשוייר אינו ככר שלם אלא פרוסה²¹¹.

ולא אמרו שאין מערבין בפרוסה אלא בתחלת העירוב, ואפילו אם נפרס קודם כניסת השבת

כשר אם שיעורו קיים עד כניסת השבת, שהרי לא הצריכו שלם אלא בשביל שלא יבואו לידי

מחלוקת²¹²,

ואם כן דיו כשהוא שלם בשעת הנחתו²¹³.

אבל אם נתמעט משיעורו קודם כניסת השבת, אף אם המשוייר הוא ככר קטן שלם, פסול²¹⁴,

שתחלת העירוב הוא תחלת כניסת השבת ²¹⁵ :

ד אם נתעפש

פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש²¹⁶.

ולכן נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב פסח מחלת מצה שאינה ממהרת להתעפש ²¹⁷ . ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח, ויכולין לשמור

העירוב כל השנה ²¹⁸ . וזה טוב יותר מלערב כל ערב שבת, כי שמא ישכחו מלערב

פעם אחת²¹⁹.

זהו טעם המנהג, אבל באמת יותר טוב לערב כל ערב שבת, כי רוב פעמים מצה של עירוב

מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינה ראויה לאכילה, והרי היא כמו שכלתה לגמרי ²²⁰ .

וכל המערב בכל ערב שבת יש לו לאכול העירוב למחר כמו

שיתבאר בסי' שצ"ד ²²¹ .

והרוצה לעשות על צד היותר טוב, יערב משלו בכל ערב שבת

ויזכהו לכל הקהל על ידי אחר, ובזה אין חשש אם יתקלקל העירוב שבבית הכנסת. ולא יברך

על שלו כיון שיש עירוב בבית הכנסת, ושמא הוא כשר, והברכות אינן מעכבות ²²² :

[187] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

כשמערב מחדש מתי צריך להודיעם (ס"א-ב).

(ב)

שיעור העירוב ושיורי עירוב (ס"ג- ד).

[188] משנה שם פ, ב (נתמעט האוכל (משיעורו,

רש"י), מוסיף ומזכה, ואין צריך להודיע (שהרי כולן נתרצו בתחלה, רש"י)).

רבינו יהונתן במשנה שם, לגירסת הגהות הב"ח שם (נתמעט האוכל מערב שבת ה[ראשון]

משיעורו). טור ושו"ע ס"א (עירבו, ואחר כך נתקלקל העירוב, ובא אחד מבני

החצר לחזור ולתקנו). לבוש ס"א (דאוקמינן להו אחזקתייהו, דודאי יתרצו כולם

ממין זה כמו שנתרצו כבר). ט"ז ס"ק א (זה מיירי בשבת ראשון דנתקלקל קודם

שנכנס שבת ראשון, דאלו בשבת שני אין צריך תיקון, דהא סוף עירוב הוא וכשר בנשתייר

אפילו בכל שהוא, כמ"ש אחר כך).

וכדלקמן ס"ג (וכל זה בתחלת העירוב,

אבל שיורי עירוב, דהיינו עירוב שהיה בו כשיעור ונתמעט אחר שנכנס שבת ראשונה,

ונשתייר בו אפילו כל שהוא, כשר אף לשאר שבתות).

*

האמור לפנינו בא בהמשך למה שנפסק בסימן

הקודם "ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן

הסתם לא יקפיד עליהם. והוא שאין הבית פתוח אלא לחצר אחת, שעירוב זה בודאי זכות הוא

לו ואין לו בו צד חובה, וזכין לאדם שלא מדעתו".

ועל זה מבאר כאן, שאם אינו עירוב חדש

אלא בא להשלים את העירוב שנתקלקל, יש ג' אופנים שמועיל אף אם הבית פתוח לב' חצרות:

(א) אם כבר עירב ונתמעט, יכול להשלים

שיעורו, אף אם משלים ממין אחר, מבלי להודיעו.

(ב) אף אם כלה לגמרי העירוב הראשון,

יכול להשלימו מהמין הראשון, מבלי להודיע.

(ג) אף אם כלה לגמרי העירוב הראשון,

ואין אצלו להשלים מהמין הראשון, יכול המערב לזכות לו מפת שלו, מבלי להודיעו.

[189] ברייתא שם (כלה האוכל, ממין אחד אין צריך להודיע,

מב' מינים צריך להודיע). טור ושו"ע שם (אם בא לערב ממין הראשון, אפילו כלה, אין

צריך להודיע).

[190] רבינו יהונתן שם (אם רוצה הוא לזכות להם משלו, על ידי בנו ובתו

הגדולים, מוסיף עד שיהיה בו שיעור, ואינו צריך להודיע להם, ואפילו יערב עליהם

משלהם). טור ושו"ע שם (ואפילו מערב עליהם משלהם). ט"ז ס"ק ב (כבר

כתבתי סוף סימן שס"ז, דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בעל הבית אלא בידיעת אחד

מבני הבית), וכדלעיל סי' שסז (יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא

יקפיד עליהם), אבל לא אחרים.

[191] כמובא לעיל מהברייתא (כלה

האוכל, ממין אחד, אין צריך להודיע).

[192] "אבל אם הוא פתוח

לשתי חצירות, אין כל אחת מהן יכולה לערב עליו משלו, ממה שנותנים לה בני ביתו שלא

בידיעתו, כי עירוב זה איננו זכות לו ודאי, כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם

זו".

[193] שהרי העירוב הוא בפת חטים או בפת אורז, כדלעיל סי' שסו

סי"א (אין מערבין עירובי חצרות אלא בפת. ומערבין אפילו בפת של אורז).

[194] משנה שם (נתמעט האוכל, מוסיף

ומזכה ואין צריך להודיע ), לפי מה שפירשו ב גמרא שם (במאי עסקינן ...

בשני מינין (שעירב בשניה ממין אחר, רש"י) ... תניא כלה האוכל ... מב' מינים

צריך להודיע ... כלה שאני (אבל נתמעט אפילו מב' מינין אין צריך להודיע,

רש"י)). טור ושו"ע שם (ואם בא לערב ממין אחר, אם כלה הראשון צריך להודיע

להם ... ואם לא כלה הראשון, אלא נתמעט ... אין צריך להודיעם).

[195] כשם שבתחלת עירוב צריך להודיעו רק בפתוח לב' חצרות (כדלעיל סי'

שסז), כן גם בכלה עירובו ורוצה לערב במין אחר, צריך להודיעו רק בפתוח לב' חצרות. רי"ף

רא"ש שם פ"ז ס"י (ואם כלה צריך להודיע. ואוקימנא לקמן

בחצר שבין שני מבואות, שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר), מגמרא שם

פא, סע"ב (התם בחצר שבין שני מבואות).

וכ"מ בטור

(כלה כולו צריך להודיעם אם מתקנו משלהם. וכן אם נתוספו עליהם דיורם צריך להודיעם

דשמא אינן חפצים בעירוב. והני מילי בבית שפתוח לב' חצרות, דאיכא למימר שמא לא ניחא

להו לערב עם אלו). משמע שמה שכתב "והני מילי בבית שפתוח לב' חצרות" קאי

גם על כלה כולו שבתחלה.

וכ"מ בהדיא בט"ז סי' שסז, דעל

זה קאי כו' עי' שם ודו"ק (בסי' שס"ח כתב הטור דבאינו פתוח

אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ... דעל זה קאי התם). והיינו שבפתוח לחצר אחת אין

צריך להודיעם בכל אופן, ובפתוח לשני חצרות, תלוי אם הוא ממין אחד או שנים, ואם כלה

או רק נתמעט.

[196] רבינו יהונתן שם (כיון שנשאר קצת מן הראשון אינו נראה כמו

שמערב בתחילה), ורע"ב במשנה שם. משא"כ כשכלה מין הראשון לגמרי נראה

כתחלת עירוב.

[197] לבוש ס"א (דשמא לא יתרצו לערב ממין אחר,

ויקפידו ויתבטל העירוב).

[198] רבינו יהונתן שם (אבל אם יערב עליהם משלו אינו צריך להודיעם). טור

ושו"ע שם (ואם משלו, אין צריך להודיעם כלל).

והיינו שאם עירב מתחלה וכלה מין הראשון,

יכול לערב עליו משלו אף כשפתוח לב' חצרות; משא"כ בתחלת עירוב יתבאר לקמן סוף

ס"ב (ובתחלת עירוב אין מערבין שלא לדעת לכל מי שביתו פתוח לשתי חצרות, אפילו

אם מזכה לו משלו).

[199] לבוש שם (דודאי יתרצו שיזכה להם זה, דמאי איכפת להו אם ממין זה

אם ממין אחר יזכה להם).

[200] כנסמן לעיל (הערה 194 ).

[201] במשנה שם (נתוספו עליהן, מוסיף ומזכה, וצריך

להודיע). טור ושו"ע ס"ב (ניתוספו דיורין בחצר, אם הבית פתוח לשתי חצרות

צריך להודיעם, מפני שאולי לא ירצו לערב עם אלו רק עם החצר האחרת, אבל אם אינו פתוח

אלא לזה החצר אין צריך להודיעם, דמסתמא יתרצו לערב).

[202] רמב"ם פ"ה ה"ד (חצר שיש לה שני

פתחים לשני מבואות ... אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן, צריך להודיע

לאנשי החצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן, שאינה זכות להן שמא במבוי השני רוצים

להשתתף ולא בזה), וה"ו (נתוספו שכנים בחצר זה, מזכה להם, וצריך להודיעם). מ"א

ס"ק א (צריך להודיעם, אפילו רוצה לערב משלו, דשמא לא ניחא להם).

[203] כדלעיל סי' שסו סוף

סי"ב (ואם ניתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב משיעורו, אע"פ שכל שנשתייר

ממנו כל שהוא כשר הוא, ששיורי עירוב כל שהוא, ואין צריך שיעור אלא בתחלתו, כמו

שיתבאר בסי' שס"ח, מכל מקום צריך להוסיף עליו מחמת הדיורין שניתוספו עתה,

שלהם הוא תחלת עירוב).

[204] גמרא פא , סע"ב (תנן נתוספו עליהן מוסיף

ומזכה, וצריך להודיע. התם בחצר שבין שני מבואות), הרי שאפילו מזכה להם משלו, אם

הוא חצר שבין שני מבואות צריך להודיע.

ומ"ש המ"א

(ודברי הר"ר יהונתן צ"ע, שכתב דאם מערב משלו אין צריך להודיע) ,

צע"ג.

והם דברי רבי יהונתן כה, ב (ניתוספו

עליהן דיורין, מוסיף ומזכה משלו ככרות לחשבון הנוספים, ומשים אותם בסל אחד עם

הראשונים, ואינו צריך להודיע לדיורין הנוספין). שעל זה קשה למ"א, הרי כבר

הובא (בהערה הקודמת) מהגמרא, שבחצר שבין שתי המבואות צריך להודיע אפילו אם מזכה

להם משלו.

ותירץ בתוספות שבת ס"ק ד (ומה

שהקשה המ"א על הרר"י שכתב דאם מערב משלו אין צריך להודיע, דטעמא מאי אין

צריך להודיע. ולא ידענא מאי קשיא, דאפשר דהר"י סבירא ליה כהראב"ד,

דסבירא ליה דגם בב' חצרות זכות הוא לו, ודלא כסברת הרמב"ם).

והוא המובא לעיל מהרמב"ם פ"ה

ה"ד (חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ... אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי

ושיתף עליהן, צריך להודיע לאנשי החצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן, שאינה זכות להן,

שמא במבוי השני רוצים להשתתף ולא בזה). וחלק עליו הראב"ד שם (מאחר דקי"ל

כרבי שמעון בשלש חצירות שעירבו שתים החיצוניות עם האמצעית, היא מותרת עמהן והן

מותרין עמה, איזו חובה יהיה לה אם תשתתף עם זו ותשתתף עם האחרת שלא מדעתו, והלא

מותרת עם שתיהן). וכדלקמן סי' שפו ס"ט (חצר הפתוחה לב' מבואות ושיתפה עם

שניהם, מותרת בשניהם לטלטל מבתיה לכל אחת מהם).

ואם כן אפשר שגם רבי יהונתן סובר

כהראב"ד, שגם בבית שבין שתי חצרות הוי זכות. אבל אנן קיי"ל שמכל מקום לא

הוי זכות, וכמבואר במ"מ שם (ואני אומר שדעתו הוא שכל שיש לחצר זו דרך אחרת,

אין אומרים זכות הוא לה כשיהיה לה שני דרכים, דשמא אינה חפצה בשיתוף שני מבואות,

דאוושי לה אינשי, שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם

ולהתחבר שם ביחד, ולפיכך אין זה זכות גמור לעשותו שלא מדעתו, וזהו שכתב שאינה זכות

להם). וראה מראי מקומות וציונים.

עי' סי'

שסז , שנתבאר לעיל שם (כי

עירוב זה איננו זכות לו ודאי, כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו).

[205] במשנה שם פ, ב (כמה הוא שיעורן, בזמן שהן מרובין

מזון שתי סעודות לכולם, בזמן שהן מועטין, כגרוגרת לכל אחד ואחד).

[206] רב יהודה שם (כמה הוא מרובין, אמר רב יהודה אמר

שמואל שמונה עשרה בני אדם. שמונה עשרה ותו לא, אימא משמונה עשרה ואילך, ומאי שמונה

עשרה דנקט, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מניה דאבא, כל שאילו מחלקו

למזון שתי סעודות ביניהן ואין מגעת גרוגרת לכל אחד ואחד הן הן מרובין, וסגי במזון

שתי סעודות, ואי לא (הן הן) מועטין נינהו. ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות

הויין שמונה עשרה גרוגרות). טור ושו"ע ס"ג (כמה הוא שיעור העירוב

בתחלתו, בזמן שהם שמונה עשרה או פחות, שיעורו כגרוגרות לכל אחד. ואם הם יותר

משמונה עשרה, אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונה עשרה

גרוגרות).

[207] רמב"ם פ"א ה"ט (שתי סעודות שהן

כשמונה עשרה גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות). דעה הא' בשו"ע שם (שהם כששה

ביצים).

והיינו ששיעור ככר לחם, שהוא מזון שתי

סעודות, הוא כששה ביצים. ושיעור אכילת פרס, שהוא חצי ככר לחם הוא כשלושה ביצים,

כדעה הב' דלקמן סי' תריב ס"ג-ד (אכילת פרס (פירוש חצי ככר לחם) ... שיעור

אכילת פרס ... יש אומרים שהוא כמו ג' ביצים). וסי' תמב ס"א (אכילת פרס (פירוש

ג' ביצים, שהוא חצי ככר)).

ועל זה נאמר כאן, ששיעור שתי סעודות

אלו, שהם כששה ביצים, הם שיעור י"ח גרוגרות, שכן כל ביצה שיעורה כג' גרוגרות.

[208] עיקר המשנה מיירי בשיתופי מבואות (שאין צריך פת), שבה התחילה

המשנה שם עט, ב (כיצד משתתפים במבוי, מניח את החבית ואומר כו'). ולכן פסק

הרמב"ם שבעירובי חצרות סגי בפחות מזה, כדתנן בהמשך המשנה פ, ב (ככר כאיסר

והוא שלם מערבין בו), וכמובא לעיל סי' שסו ס"י (הערה 65 ).

אמנם קיי"ל ששיעור זה הוא גם

בעירובי חצרות (שצריך פת). והא דתנן "ככר כאיסר", נתבאר לעיל שם (בשלימה

מערבין אפילו היא קטנה מאד, ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן כשיעור).

טור , הביא הלכה זו בסימן

שלפנינו לענין עירובי חצרות, וביאר בב"י בסוף הסימן (ודעת רבינו כדעת

הראב"ד בפרק א' מהלכות עירובין (הט"ז), שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור,

כמו בשיתוף, וכתב שם הרב המגיד שכן הוא דעת האחרונים).

[209] רש"י ד, א ד"ה פרס (פרס, ד' ביצים הן מזון סעודה

בינונית, פרס לשון פרוסה, ששיערוהו בחצי ככר האמור בעירוב, דבעינן מזון ב' סעודות).

דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שהם כשמנה ביצים), ודעה הא' דלקמן סי' תריב

ס"ג-ד (אכילת פרס (פירוש חצי ככר לחם) ... שיעור אכילת פרס ... יש אומרים

שהוא כמו ד' ביצים).

והיינו ששיעור ככר שהוא מזון ב' סעודות

הן כשמונה ביצים, והם כי"ח גרוגרות, כי כל ביצה כשיעור שתים ורבע גרוגרות.

וראה שו"ע סי' תט

ס"ז (שיעורו שתי סעודות בינוניות, שהם כששה ביצים). וט"ז שם

ס"ק ח (בטור כתוב ח' בצים, והאריך ב"י שזה דלא כמאן ... ועל כן הגיה וצריך

לומר שהם ה' ביצים ועוד ... ולענ"ד נראה, כיון שבאנו להגיה, יש להגיה כדברי

הטור שכתב ברמזים שהם כששה בצים).

דעה שלישית נתבארה לקמן סי' תפו

ס"א (כזית ... יש אומרים שהוא כחצי ביצה, ויש אומרים שהוא פחות מעט משליש,

לפי מה שנתבאר בסימן שס"ח שמזון שתי סעודות של עירוב שהוא י"ח גרוגרות

יש בהן כששה ביצים, אם כן הגרוגרת הוא שליש ביצה, והזית הוא קטן מהגרוגרת. ולפי

סברא הראשונה, הי"ח גרוגרות של שני סעודות של עירוב הוא יותר מי"ח חצאי

ביצה. וכבר נתבאר בסימן שס"ח ות"ט, שהעיקר כהאומרים שאין צריך יותר

מכששה ביצים לעירוב, לפי שהעירוב הוא מדברי סופרים והולכין בו להקל ... כל דבר

שהוא מן התורה, יש להחמיר כסברא הראשונה). ויתבאר לקמן שם (הערה ו).

והעיקר כסברא הראשונה

(ששיעור ב' סעודות הן כששה ביצים).

[210] במשנה שם פ, ב (אמר ר' יוסי, במה דברים אמורים

בתחילת עירוב, אבל בשירי עירוב (שנתמעט משעורו, רש"י) כל שהוא). גמרא מו, ב (הלכה

כרבי יוסי). הרב רבינו יהונתן במשנה שם כו, א ד"ה אמר רבי יוסי

(בשיורי עירוב שנתמעט משיעורו משנכנס שבת ראשון כל שהוא, אין צריך להוסיף עליו

אפילו לשבת הבאה, כיון שמתחלה היה בו שיעור. ואם נתמעט קודם שנכנס שבת ראשון, תחלת

עירוב קרינא ביה). טור ושו"ע ס"ד (נתמעט משיעורו אחר שנכנס שבת ראשונה

ונשתייר בו אפילו כל שהוא, כשר אף לשאר שבתות).

[211] ט"ז ס"ק ג (ומ"ש בסי' שס"ו

שאין מערבין בפרוסה, היינו בשבת ראשון).

[212] כדלעיל סי' שסו ס"י (אין מערבין בפרוסה, אפילו היא גדולה

הרבה, שמא יבואו לידי מחלוקת).

[213] מהרי"ל מנהגים הל' עירובי חצרות אות ו (שאלו

קודם מהר"י סג"ל, המערב על לחם שלם כדין, והכלב אכל ממנו בערב שבת טרם שקנה

בין השמשות, מאי דינו. והשיב, מאחר דבשעת עשיית העירוב הי' שלם, אין לחוש אם נעשה

פרוסה אחר כך). מ"א ס"ק ג (ואם נשבר העירוב, אפילו

קודם שנכנס שבת ראשונה, שרי, כיון דבשעת הנחה הי' שלם (מהרי"ל) ... לכן נראה

לי כמהרי"ל, דכיון שבשעת הנחה היה שלם תו לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו).

[214] מ"א שם (ומכל מקום

נראה לי דאם לא נשאר בו כשיעור, פסול).

[215] כדלקמן סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין

השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת, אף על פי שנוטל משם

עירובו).

[216] הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי'

ריב (אם נפסל מלאכול, הרי הוא כמי שכלה כולו לגמרי, וצריכים לערב מחדש). שו"ע

ס"ה (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב

מחדש).

[217] שבלי הלקט סי' צט (וצריך לאפות לחם העירוב מצה, כדי שלא יתעפש).

כל בו סי' לג בתחלתו (ונהגו העם לערב ולשתף

בפסח לכל השנה במצה, מפני שאינה מתעפשת כחמץ). רמ"א ס"ה (ולכן נהגו

לעשות העירוב חלת מצה, שאינה ממהרת להתעפש).

וכן הוא לעיל סי' שסו ס"י (ונוהגין

לעשות העירוב במצה בערב פסח לכל השנה, מטעם שיתבאר בסי' שס"ח). פסקי הסדור,

עירובי חצרות (ועושין מצה אחת שלימה ומערבין בה).

[218] דרכי משה סי' שסו ס"ק א (ואני שמעתי טעם אחר שמערבין במצה,

משום דמשהינן העירוב כך כל השנה, ואילו היה חמץ, היו צריכין לבערו בפסח ולערב פעם

אחרת, ואולי ישכחו ויבואו לידי תקלה). רמ"א שם (ועוד דיכולים

לשמרה בימי הפסח).

[219] רמ"א שם (וזה טוב

יותר מלערב כל שבת ושבת, שלא ישכחו מלערב).

[220] מהרי"ל הלכות עירובי

חצרות אות ב (היה רגיל להניח בכל ערב שבת וערב שבת, דלא היה סומך לכתחילה על השתוף

שנעשה אל הצבור בערב פסח, אולי נתקלקל ואתא לידי תקלה ... שלח לשמש העיר לראות אם

מצת השיתוף שעשו בערב פסח על השנה עדיין קיימת לסמוך עליה, ונמצאת מעופשת וכלה,

דלא היתה ראויה לסמוך עליה, ואמר הרב מזה יגורתי ויראתי כל השנה בערב שבת).

ט"ז ס"ק ד (ולענ"ד נראה, דיותר טוב לערב כל ערב שבת, דרוב פעמים

שהמצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינו ראוי לאכילה כלל, והוה כלה

לגמרי)

וכל זה בימים ההם שהיו אופים מצות רכות

ועבות, והי' רגיל שהמצה תתעפש אחר משך זמן. משא"כ בזמנינו שהמצות קשות ודקות

(כדלקמן סי' תנד ס"ה והערה כז), ונשמרות במשך השנה ואינן ממהרות להתעפש.

וראה גם לעיל סי' שסו ס"י (הערה 74 ).

[221] ברמ"א שם ס"ב (ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת). ולקמן

סי' שצג סעיף ג (ויש לבצוע עליו בשבת שחרית (או בסעודת הלילה, אם סועד משחשכה

ודאי), דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת).

[222] ט"ז שם (והרוצה לעשות על צד היותר טוב, יערב משלו בכל ערב

שבת ויזכהו על ידי אחר, ובזה לא חיישינן לקלקול העירוב של בית הכנסת. ולא יברך,

כיון שיש בבית הכנסת מצת העירוב, והברכות אינם מעכבות, כן נראה לי). וכדלעיל סי'

שסו סוף סי"ח (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה

והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר).