שסז דין אם אשה יכולה לערב

שסז דין אם אשה יכולה לערב

ובו סעיף אחד

א

אשתו¹⁶⁸ של אדם

מערבת עליו משלו שלא מדעתו¹⁶⁹, אפילו

אם מיחה בה שלא לערב¹⁷⁰,

ואפילו אינו רגיל לערב עמהם¹⁷¹.

במה

דברים אמורים כשאוסר עליהם החצר אם לא יערב עמהם¹⁷², כגון

שאין ביתו פתוח אלא לחצר זו בלבד, ואין לו דרך אחרת לצאת מביתו לרשות הרבים אלא

דרך חצר זו¹⁷³.

אבל אם הוא פתוח לשתי חצירות, באחת הוא רגיל לצאת ולבא תדיר, שאוסר עליהם, ובאחת

אינו רגיל לצאת ולבא תדיר, שאינו אוסר עליהם כלל¹⁷⁴, אלא

שאסור לטלטל ממנה לביתו¹⁷⁵, באותה

שרגיל בה מערבת עליו אשתו בעל כרחו, ואפילו איננו רגיל לערב עמהם, אבל באותה שאינו

רגיל בה, אינה מערבת עליו בעל כרחו¹⁷⁶, אלא

אם כן הוא עצמו היה רגיל לערב עמהם¹⁷⁷. אבל

אם לא הורגל עדיין לערב עמהם, אינם יכולים ליטול עירובו שלא מרצונו, ברצון אשתו,

כיון שאינו אוסר עליהם¹⁷⁸.

והוא

שגילה דעתו בפירוש שאינו רוצה, אבל כל זמן שלא אמר כן בפירוש, יכולה אשתו ליתן להם

עירובו אע"פ שאינו אוסר עליהם ואינו רגיל לערב עמהם, לפי שמן הסתם נוח לו

בעירוב אשתו¹⁷⁹.

אבל

אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו ¹⁸⁰ , אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל

לערב עמהם, אבל יכולה היא לזכות להם ממזונותיה שהוא שלה¹⁸¹.

ואם

אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד

עליהם¹⁸².

והוא שאין הבית פתוח אלא לחצר אחת, שעירוב זה בודאי זכות הוא לו ואין לו בו צד

חובה, וזכין לאדם שלא מדעתו. אבל אם הוא פתוח לשתי חצירות, אין כל אחת מהן יכולה

לערב עליו משלו, ממה שנותנים לה בני ביתו שלא בידיעתו, כי עירוב זה איננו זכות לו

ודאי, כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו¹⁸³. ומכל

מקום אם הוא רגיל לערב באחת מהן, יכולה היא¹⁸⁴ לערב

עליו שלא מדעתו ממה שנותנים בני ביתו, כי מן הסתם חפץ הוא בעירובה גם היום כמו עד

עתה¹⁸⁵.

אבל

מי שעירב כבר עם בני החצר, ועירובו קיים, ואחר כך חזר בו מעירובו, אין חזרתו כלום,

ועירובו עירוב בעל כרחו, אם אוסר עליהם, או שרגיל לערב עמהם ¹⁸⁶ . אבל אם אינו אוסר עליהם, ואינו רגיל

לערב עמהם, ועירב עמהם באקראי, ואחר כך חזר בו, הרי נתבטל עירובו, ואם רוצה לחזור

ולערב צריך לחזור ולזכות בעירובו:

[168] תוכנו הכללי של הסימן

שלפנינו ותחלת סי' שסח:

אדם

שביתו אוסר על חצר בלי שיערב עמהם, או אם הוא רגיל לערב עם חצר זו, אזי אפשר לערב

עליו בלי רשותו, בכמה אופנים:

(א)

אשתו יכולה לערב עליו משלו בעל כרחו. אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים.

(ב)

כשאינו בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו, שלא בידיעתו.

(ג)

כשעירב וחזר בו, והעירוב קיים, אין חזרתו כלום.

(ד)

אחד מבני החצר יכול לזכות לו ולערב עליו שלא בידיעתו, כדלקמן סי' שסח ס"א-ב.

(ה)

אפילו במקום שאינו אוסר ואינו רגיל, יכולה אשתו לערב שלא מדעתו, דמסתמא ניחא ליה.

[169] שמואל פ ,

א (אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו). טור ושו"ע (אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו).

[170] תוס' שם ד"ה רגיל (ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר, היינו

של בעל הבית, אבל דעת אשתו צריך). רא"ש שם פ"ז ס"ט (אף על פי שמיחה

בעלה). טור ושו"ע (אפילו אם מיחה בה שלא לערב). ב"י שם סד"ה אשתו

של אדם (אפילו מיחה בה נמי מערבת).

[171] רא"ש שם (הא דאמר שמואל, אפילו אינו רגיל, מערבין בעל

כרחו). טור ושו"ע (ואפילו אין רגיל לערב עמהם).

[172] כדלקמן סי' שפ ס"א (אחד

מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם), ושם נסמן (הערה 680 ).

[173] גמרא שם (לא קשיא, הא דאסר (על בני המבוי,

לא בעינן דעתיה, רש"י), הא דלא אסר). ראב"ד פ"ה ה"ה (כשהוא

אוסר, שאין להם פתח אחר, לא לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זה, מערבת אשתו עליו

שלא מדעתו). טור ושו"ע (והני מילי כשאוסר עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא

לאותו חצר).

[174] כדלקמן סי' שפו ס"ט (ואם רגילה באחת ובשני אינה רגילה, זה

שרגילה בו אוסרת, וזה שאינה רגילה בו אינה אוסרת).

[175] כדלקמן סי' שעב ס"א (כלים ששבתו באחת מרשויות אלו, אסור

להכניסם לבית אחר, שלא עירב עם רשות זו ששבת הכלי בתוכו).

[176] שמואל שם (רגיל אין, שאין רגיל לא). תוס' שם (דרגיל

אסר כמו פתח הרגיל, אבל שאינו רגיל אינו אוסר). טור ושו"ע (אבל אם הוא פתוח

לשתי חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא,

ברגיל, שאוסר, מערבת שלא לדעתו, אפילו אינו רגיל לערב).

[177] רא"ש שם (כגון בחצר

שבין ב' מבואות, ורגיל במבוי אחד ואין רגיל באחר, ואפילו הכי כיון שהורגל להשתתף

עמהן, אם נטלו עירובו בעל כרחו ומדעת אשתו, מותר לטלטל במבוי). טור ושו"ע (וכשאינו

רגיל לצאת ולבא נמי, אף על פי שאין אוסר, אם רגיל לערב עמהם, מערבת שלא לדעתו).

והיינו שיש שני אופנים שמערבת בעל כרחו:

(א) כשרגיל לצאת בחצר זו, ואוסר עליהם

אם לא יערב עמהם.

(ב) כשאינו רגיל לצאת בחצר זו ואינו

אוסר עליהם אם לא יערב עמהם, אלא שרגיל לערב עמהם.

[178] ברייתא שם (נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן, אין עירובן

עירוב ואין שיתופן שיתוף), לאוקימתא דגמרא שם (לא קשיא הא דאסר, הא דלא אסר),

ופרש"י (כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה). טור ושו"ע (אבל

אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת שלא לדעתו).

[179] תוס' שם (נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי, כל זמן שלא מיחה הבעל,

דמסתמא לא קפיד). רא"ש שם (היינו דוקא היכא דמיחה הבעל, דבהכי איירי כולה

שמעתין ... אבל כל זמן שלא מיחה הבעל, עירובה עירוב, דמסתמא לא קפיד). טור

ושו"ע (וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפילו אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו

אוסר, מערבת שלא בידיעתו, דמסתמא ניחא ליה).

[180] תוס' שם (אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת

פת עבורם, נהי דבשביל עצמה יכולה ליתן שלא מדעת בעלה, אין לה כח לזכות לשכיניה שלא

מדעת). רא"ש שם (ואף על גב דפסקינן דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, היינו

דוקא ליתן פת לצורך העירוב אף על פי שמיחה בעלה, אבל לזכות [לאחרים] משלו בלא דעת

בעלה, אין לה כח). טור ושו"ע (אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו).

[181] מ"א ס"ק א (ונראה לי דממזונותיה רשאה

לזכות).

[182] משא"כ אם הבעל בעיר,

אין בני הבית יכולים לערב אלא משלהם, כדלקמן סי' שע ס"ו (ואפילו בני ביתו של

בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם), ושם נסמן (הערה 291 ).

[183] תוס' שם (ואם אין הבעל והאשה בעיר, אלא בני ביתו, צריך לדקדק

אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות משל בעל הבית). פסקי עירובין למה ר"ם

מרוטנבורג סי' קצז (ונראה לי מה ש[נסתפקו] היינו חצר שבין [שני] מבואות, דלא

ידעינן בהי ניחא ליה ... אבל בחצר הפתוח למבוי אחד ... אין צריך להודיע). רא"ש

שם (צריך עיון אם אין אשה והבעל בעיר, אם יכולין בני ביתו לערב בלא דעת בעל הבית

... וכתב ר"מ ז"ל דמה שנסתפק היינו בחצר שבין שני מבואות, דלא ידעינן

בהי ניחא ליה ... אבל חצר הפתוחה למבוי אחד ... אין צריך להודיע). טור ושו"ע

(ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו, אם אין הבית פתוח

אלא לחצר אחת). מ"א ס"ק ג (לחצר אחת, דזכות הוא לו).

ולמדים זאת מגמרא פא, סע"א (תנן

נתוספו עליהן מוסיף ומזכה, וצריך להודיע. התם בחצר שבין שני מבואות), הרי שאפילו

מזכה להם משלו, אם הוא "חצר שבין שני מבואות", "איננו זכות לו

ודאי", וצריך להודיע. וכן נפסק לקמן סי' שסח ס"ב (אין מערבין שלא לדעת

לכל מי שביתו פתוח לשתי חצרות, אפילו אם מזכה לו משלו, כי שמא אינו חפץ כלל לערב

בחצר זו אלא באחרת).

וכמו כן כאן אין בני הבית יכולים לערב

עבורו, אלא כשביתו פתוח לחצר אחת בלבד.

והטעם שאם הבית פתוח לב' חצרות

"עירוב זה איננו זכות לו ודאי", יתבאר לקמן שם (הערה 204 ).

[184] החצר.

[185] ב"י ד"ה ואפילו בני הבית (ונראה לי

דחצר שבין ב' מבואות נמי, היכא דרגיל לערב באחד מהן, ידעינן בהי ניחא ליה, ובני

הבית מערבין עליו). שו"ע (ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות, אם הוא רגיל לערב

באחת מהם, מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל, לא). לבוש (דמסתמא ניחא ליה במה שרגיל,

אבל אם אינו רגיל לא, דשמא לא יתרצה לזה).

ועוד יתבאר לקמן סי' רסח ס"א, שאם

כבר עירב, ונתקלקל העירוב לפני השבת, אזי יש ג' אופנים שיכולים לערב עליו מחדש, אף

אם ביתו פתוח לשתי החצרות:

(א) שלא נתקלקל לגמרי, אלא נתמעט

משיעורו.

(ב) שכלה לגמרי, אלא שבא לערב ממין

הראשון.

(ג) שאחד מבני החצר מזכה לו פת כדי לערב

עליו.

[186] רא"ש פ"ו ס"א (שאם אמר חוזרני בי

מן העירוב ואיני רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי, צריך לחזור ולזכות פעם אחרת

ולערב. ואף על גב דאמר לקמן בפרק חלון (פ, א) אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני

מבוי ולא נשתתף, באין בני מבוי ונכנסים לתוך ביתו ונוטלין עירובו בעל כרחו, הני

מילי ברגיל להשתתף, אבל שאינו רגיל, לא). רמ"א (מי שאינו רגיל לערב, ועירב עם

בני החצר וחזר מעירובו, צריך לחזור ולזכות. אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו).

ופירש במ"א ס"ק ה (נראה לי

דזהו דוקא לדעת היש אומרים שבני החצר נוטלין בעל כרחו, אבל לסברא הראשונה לעולם

אין יכולין לערב בלא דעת אשתו). והוא דאמר שמואל פ, סע"א (אחד מבני מבוי

שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן

ממנו בעל כרחו). והיא דעה הב' בשו"ע (ויש אומרים ... ואם הוא רגיל לערב עמהם

ועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כרחו).

אמנם בתוס' שם ד"ה רגיל (נוטלים

שיתופו בעל כרחו דקאמר, היינו של בעל הבית, אבל דעת אשתו צריך). וכן פסק

הרא"ש פ"ז ס"ט (דפשיטא ליה דאין שום עירוב מועיל בעל כרחו). טור

(אבל בני החצר אין יכולין ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית, ואפילו

רגיל עמהם ואוסר עליהם). דעה הראשונה בסתם ב שו"ע

(אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב, שלא מדעת אחד מבני הבית, אפילו

רגיל עמהם ואוסר עליהם). וכן סתם הט"ז בסי'

שס[ח] ס"ק ב (כבר כתבתי סוף סימן

שס"ז דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בעל הבית, אלא בידיעת אחד מבני הבית), כסברא

הראשונה שבשו"ע.

ולפי זה הקשה במ"א שם (וברא"ש

פרק הדר כתב כמ"ש רמ"א כאן, שבני חצר נוטלין בעל כרחו, ואם כן סתרי

אהדדי).

ולכן פירש רבינו כאן, שמה שפסקו

הרא"ש והרמ"א שאינו יכול לחזור בו מעירובו, מיירי כש"עירובו קיים,

ואחר כך חזר בו מעירובו, אין חזרתו כלום". אבל בלאו הכי אין שום עירוב מועיל

בעל כרחו שלא לדעת אשתו.

אמנם לקמן סי' שפב סי"ג (שישראל

הרגיל לערב, נוטלין ממנו עירובו בעל כרחו, לפי שהישראל אנו יכולים לכופו לקיים דבר

מצוה שהורגל בה), והיינו כסברה האחרונה בשו"ע וכהבנת המ"א בדברי

הרא"ש והרמ"א. וראה קרבן נתנאל פ"ז אות נ. קובץ דברי תורה ח"ד

ע' קלו.

ונפקא מינה מהלכה זו, במי שאינו מסכים

להשתתף בעירוב, מאיזה טעם שיהי', וגם אשתו אינה רוצה; אשר לפי האמור כאן, אי אפשר

לזכות לו את העירוב בעל כרחו, ואסור לבני החצר לטלטל בו.