רסה דין כלים הנתנים תחת הנר

רסה דין כלים הנתנים תחת הנר

ובו ט' סעיפים

כלי שמן אצל הנר

א אסור ¹⁹⁷⁰

ליתן כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר ¹⁹⁷¹ ,

גזרה שמא יסתפק מהשמן שבכלי ¹⁹⁷² ,

כיון שאינו מחובר לנר ¹⁹⁷³ ,

ויש בזה איסור משום מכבה ¹⁹⁷⁴ , שעל ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר

מאם לא היה מסתפק ממנו כלום והיה נוטף כולו לתוך הנר ¹⁹⁷⁵ .

ואף להאומרים ¹⁹⁷⁶

דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביום טוב, ואין בזה משום מכבה, הואיל ובשעה שחותך

ממנו אינו מכבה אורו כלל, ואע"פ שגורם לו ליכבות במהרה, אין בכך כלום כמו

שיתבאר בסי' תקי"ד ¹⁹⁷⁷ . ולפי דבריהם אף כאן אין בו משום מכבה

כשנוטל מהשמן שבכלי, כיון שאינו מכהה כלל את אור הנר בשעת נטילתו, שהרי נשאר עדיין

שמן בכלי שיטפטף לנר ¹⁹⁷⁸ .

מכל מקום חוששין שמא (א) ימלך ויטול מהנר כל השמן, עם הכלי, או בלא הכלי,

ונמצא מכהה אור הנר בשעת נטילתו, ויש בזה משום מכבה לדברי הכל ¹⁹⁷⁹ .

ואם חיבר הכלי לנר ¹⁹⁸⁰

חיבור יפה ¹⁹⁸¹

בסיד או בחרסית ¹⁹⁸² ,

הרי זה מותר, דכיון שחברו לו נעשה כלי אחד, ובדול הוא ממנו משום איסור שבת כמו

מהנר עצמו, ולא יבא להסתפק ממנו:

ב וכן לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד

הנר, ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת מהשמן שבתוכה ¹⁹⁸³ ,

גזרה שמא יסתפק ממנה, כיון שאינה מחוברת לנר ¹⁹⁸⁴ :

כלי תחת הנר

ג אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל

בו שמן הנוטף מהנר ¹⁹⁸⁵ , מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו ¹⁹⁸⁶ ,

שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו, שהוא מוקצה מחמת

איסור, כמו שיתבאר בסי' רע"ט ¹⁹⁸⁷ ,

וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי ¹⁹⁸⁸ .

אבל מותר ליתנו שם מבעוד יום ¹⁹⁸⁹ .

ואם לא נטף לתוכו שמן בשבת מותר לטלטלו, שלא נאסר במחשבה בלבדה ¹⁹⁹⁰ .

ואם יש בכלי דבר המותר, מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן, שהרי

יוכל לטלטל הכלי בשביל ההיתר שבתוכו ¹⁹⁹¹

אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו, ועל דרך שיתבאר בסי' ש"ט ¹⁹⁹²

וש"י ¹⁹⁹³ :

ד מותר ליתן כלי מבעוד יום תחת השלחן

שעליו דולק נר, ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ¹⁹⁹⁴ ,

ואין בזה מה שגורם בשבת לבטל כלי מהיכנו על ידי הסרת השלחן, כיון שאינו מבטלו

בידים בשבת. ועוד שהרי אין נזהרים מלהשים כלי על השלחן תחת הנר אע"פ שנפל בו

שמן, כי אין מתכוין לכך, וכאן גם כן אינו מתכוין בהסרת השלחן בשבת אלא להצלת השלחן,

ונתינת הכלי תחתיו היתה בהיתר מבעוד יום ¹⁹⁹⁵ :

ה מותר ליתן כלי בשבת תחת נר של שעוה או

של חלב הדולק לקבל בו את הנר אם יפול, שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, כיון (ב) שאפשר

לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה ¹⁹⁹⁶ , ולטלטל הכלי אחר כך כמו שירצה. שאין

איסור לנער הנר משום איסור כיבוי או הבערה כמו שיתבאר בסי' רע"ז ¹⁹⁹⁷ . וגם אין איסור משום טלטול מוקצה, כיון

שאינו מטלטל הנר המוקצה בידים אלא מנער הכלי והוא נופל מאליו ¹⁹⁹⁸ .

ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות, וגם היה

דעתו לנערו ¹⁹⁹⁹ (עיין סי' ש"ט ²⁰⁰⁰ ).

ואינו דומה לנתינת כלי תחת הנר של שמן לקבל שמן הנוטף, שאף שאפשר לנער השמן מהכלי,

מכל מקום הוא אינו חפץ בכך שלא להפסיד השמן, ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו מהיכנו ²⁰⁰¹ :

ו אסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי,

אע"פ שאינו מטלטלו, ואין איסור במוקצה בנגיעה בעלמא ²⁰⁰² ,

מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ²⁰⁰³ .

ומכל מקום אם היה דבר היתר מונח עליו מותר ליטלו מעליו (ובלבד

שלא יגע בו בידיו), ואין לחוש במה שמתנדנד הנר על ידי נטילת אותו דבר מעליו, לפי

שהוא טלטול מן הצד ואינו טלטול ²⁰⁰⁴ ,

כמו שיתבאר בסי' שי"א ²⁰⁰⁵ .

במה דברים אמורים בנר של שעוה ²⁰⁰⁶

וכיוצא בו, אבל אם היה נר של שמן תלוי, אסור ליטול דבר המותר מעליו, פן יתנדנד הנר

קצת ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנה ויש בו משום

מכבה ²⁰⁰⁷ ,

כמו שיתבאר בסי' רע"ז ²⁰⁰⁸ :

ז מותר ליתן כלי בשבת תחת נר לקבל בו

נצוצות ²⁰⁰⁹ ,

שאין כאן ביטול כלי מהיכנו, מפני שהנצוצות אין בהם ממש כלל ²⁰¹⁰ ,

ולכך מותר ליטול הכלי אף אחר שנפלו הנצוצות לתוכו ²⁰¹¹ .

אבל אסור ליתנו בשבת לקבל בו הפחמין הנופלים מהפתילה, לפי שיש

בהם ממש, נאסר הכלי בטלטול אחר שנפלו לתוכו ²⁰¹² .

ואע"פ שאפשר לנערם ממנו ולטלטלו אחר כך כמו שירצה, מכל מקום כיון שאי אפשר

לנערם מיד שנפלו לתוכו עד לאחר שיכבו ²⁰¹³ ,

שלא יתחייב משום מכבה ומבעיר כדין החותה בגחלים ²⁰¹⁴ ,

אם כן הרי הוא מבטלו מהיכנו לפי שעה עד שיכבו הפחמים ²⁰¹⁵ ,

ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד מרובה ²⁰¹⁶ , כמ"ש בסימן רס"ו ²⁰¹⁷ :

ח כשנותן הכלי תחת הנר לקבל בו נצוצות,

לא יהיה בכלי מים ²⁰¹⁸

או שאר משקים ²⁰¹⁹ ,

מפני שמקרב זמן כיבוי הנצוצות ²⁰²⁰

שיכבו מיד שיפלו שמה.

ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי אלא (ג) באחד משני

דברים, או שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים שהם אינם יכולים

לקבל האוּר וכשמגיע האוּר להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האוּר הוא שמכבהו והאדם

אינו אלא גורם בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים להאוּר,

דהיינו דופני הכלים ²⁰²¹ .

או אפילו אין המים בתוך כלי, אלא שהוא בענין שאין המים מכבים

מה שהודלק כבר, אלא שהם מונעים האוּר מלשרוף יותר, כגון טלית שאחזה בה האוּר, מותר

ליתן משקה על הטלית רחוק קצת מן האוּר, שכשיגיע שם האוּר לא יוכל לשרוף יותר

ומאליו יכבה ²⁰²² .

אבל כאן שאין דופני כלי מפסיקים בין נר למים שבכלי שתחתיו,

והמים מכבים ממש את הניצוצות, אין זה נקרא גרם כיבוי ²⁰²³ .

ואפילו מבעוד יום אסור ליתן מים לכלי זה ²⁰²⁴ ,

גזרה שמא יתן משחשכה ²⁰²⁵ .

ואע"פ שכל מלאכה הנעשית בשבת מאליה אין בה איסור כלל, אף אם מתחילה נעשה

בידים סמוך לחשכה ²⁰²⁶ ,

ואין חוששים שמא יבא לעשות כן משתחשך. לפי שהכל יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת ולא

יטעו בזה, אבל כאן ידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך, כיון שנותן המים

קודם נפילת הנצוצות ²⁰²⁷ :

מים בעששית להגביה השמן

ט ומכל מקום מותר ליתן מים בעששית

שמדליקים בה בערב שבת כדי להגביה השמן, דכיון שאינו מתכוין לכיבוי כלל אין לחוש

שמא יעשה כן בשבת ²⁰²⁸ .

ונוהגין להתיר אף אם מתכוין (ד) לכיבוי ²⁰²⁹ ,

כדי שלא תתקלקל העששית כשתדליק הפתילה על שוליה ²⁰³⁰ ,

לפי שבאמת אין כאן כיבוי כלל, שאף אם לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה,

ואין המים ממהרים הכיבוי כלל ²⁰³¹ ,

אלא שמגביהים השמן כדי שלא תתקלקל העששית כשתדליק הפתילה על שוליה עם שמן מעט מזער.

ולפי טעם זה יש מי שאומר ²⁰³²

שאף בשבת מותר ליתן מים לעששית אם מדליקה נכרי לצורך חולה.

אבל אסור ליתן מים לתוך שפופרת שתוחב בה נר של שעוה או של חלב,

אפילו מבעוד יום, שהרי כשמגיע האור לשם המים הם מכבים ממש ²⁰³³

(אבל מותר לתחוב הנר לתוך החול וכיוצא בו, בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף

יותר ויכבה מאליו, שגרם כיבוי הוא כמו שנתבאר למעלה ²⁰³⁴ .

ואפילו משחשכה מותר לעשות כן, כגון ביום טוב, כמו שיתבאר בסי' תקי"ד ²⁰³⁵ ):

קונטרס אחרון

(א) ימלך כו'.

לא ²⁰³⁶

העתקתי מה שכתב הט"ז סי' תקי"ד ²⁰³⁷ , לפי שצע"ג, דהא בנר ליכא למיחש

דבדיל מיניה משום איסור שבת ²⁰³⁸ .

ואין לומר שיטעה להתיר גם מהנר שיאמר מאי שנא משפופרת, זה אינו, דהא אנן לא אמרינן

שיתירו לו להסתפק ממנה, אלא למה אסרו להניחה כלל על הנר, יתירו בהנחה ויאסרו

להסתפק, וכיון שאסרו כן, שוב לא יבא לעולם להסתפק מהנר, שהרי משום איסור שבת בדיל

מיניה. ולא דמי לשאר גזירה לגזירה שיש לחוש שיעבור הכל ויבא לאיסורא דאורייתא ²⁰³⁹ ,

מה שאין כן הכא, וצ"ע.

ועיין ברמב"ם פ"ה ²⁰⁴⁰

שנתן טעם אחר, משום מוקצה מחמת איסור (עיין שם בלחם משנה ²⁰⁴¹

שפירש דלא שייך כאן כיבוי, והיינו כדעת המתירין בסימן תקי"ד ²⁰⁴² ,

וחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה ²⁰⁴³ ).

וצ"ע, דמאי שנא מחטים שזרען בקרקע, שאף שהקצם לאיסור, דהיינו לזריעה שישרשו

שם ויאסרו משום איסור תלישה, אפילו הכי קודם שהשרישו דעדיין אין בהם איסור תלישה

לא הוו מוקצה ²⁰⁴⁴ ,

והכי נמי השמן שלא ירד עדיין לנר למה יאסר. ודוחק לומר דשאני הכא דכבר חל שם מוקצה

על כולו מחמת איסור כיבוי, שאם יטלנו כולו יתחייב משום מכבה. דמכל מקום כל מעט

ומעט שנוטל אין בו איסור מוקצה עדיין, ובדרבנן אמרינן אפילו ברירה ²⁰⁴⁵ ,

וכל שכן הכא דאין צריך כלל לברירה ²⁰⁴⁶ ,

וצ"ע.

והנה אף שיש לומר כאן שהוקצה למצות נר שבת ²⁰⁴⁷ ,

ואף רבי שמעון מודה ביה כדאיתא בדף מ"ה ²⁰⁴⁸ .

לא רצו רש"ל ²⁰⁴⁹

וט"ז ²⁰⁵⁰

לתרץ כן, לפי דמתניתין ²⁰⁵¹

סתמא קתני בכל הנרות, אף אותן שאין מדליקין בשביל מצות נר שבת, דלא אמרינן בהו

מוקצה מחמת מצוה, כדמשמע במג"א סימן רע"ט סק"ב ²⁰⁵²

וסימן תקי"ד סק"ז ²⁰⁵³ :

(ב) שאפשר לנער כו'. עיין במ"ש סימן

רס"ו ²⁰⁵⁴ :

(ג) באחד משני כו' ²⁰⁵⁵ .

במג"א סק"י משמע שכן הוא גם כן דעת הסמ"ג ²⁰⁵⁶

דבעינן הפסק כלי. וכן הוא דעת המג"א בסימן תקי"ד סק"י ²⁰⁵⁷

שלא התירו אפילו גרם כיבוי אלא למנוע שלא ישרף יותר. ועיין שם בט"ז ²⁰⁵⁸

שתחיבת הנר למים הוה כיבוי ממש, ובחול אינו אלא מונע שלא ישרף יותר. וזהו גם כן דעת

המג"א ²⁰⁵⁹

שהתיר שם בחול אפילו ביום טוב ²⁰⁶⁰ ,

ואסר כאן במים ²⁰⁶¹

אפילו מבעוד יום ²⁰⁶² .

ולהט"ז שם ²⁰⁶³ ,

צריך לומר דסבירא ליה כמו שכתבו התוס' כאן ²⁰⁶⁴

בתחלה, דחיישינן שמא יפלו הנצוצות בשעת נתינת המים, ולהכי שרי התם ²⁰⁶⁵ .

אבל לפי מה שכתבו התוס' אחר כך לגירסת ר"ח ²⁰⁶⁶ ,

והסכים לזה המגיד משנה ²⁰⁶⁷ ,

וכל שכן לתירוץ האחרון של התוס' שהסכים הר"ן ²⁰⁶⁸ ,

אין היתר כלל בזה. וכל שכן לפי מה שכתב רמ"א בסימן של"ד ²⁰⁶⁹

כר"י ²⁰⁷⁰

דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא, עיין שם. הילכך אין להתיר אלא לצורך גדול, אבל

בלאו הכי פשיטא דאין לסמוך על הט"ז נגד ר"ח והתוס' והר"ן ומגיד

משנה ורמ"א ומג"א ²⁰⁷¹ . ובפרט שיש אוסרים אף בטלית שאחזה בו

האור ליתן מים מן הצד כמו שכתב ב"י סימן של"ד ²⁰⁷² :

(ד) לכיבוי כדי כו'. לפי ²⁰⁷³

מה שכתב הט"ז ²⁰⁷⁴ ,

הרי זה מבואר בהדיא בסמ"ג ²⁰⁷⁵ ,

שהעתיק המג"א ²⁰⁷⁶ ,

אבל לפי דעת המג"א שהקשה על רמ"א, צ"ע:

[1970] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

כלי שמן אצל הנר (ס"א-ב).

(ב)

כלי תחת הנר (ס"ג-ח).

(ג)

מים בעששית להגביה השמן (ס"ט).

לכללות סימן זה ראה קיצור הלכות. הליכות

השבת ע' תפט ואילך.

[1971] משנה כט , ב (לא יקוב אדם שפופרת

של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת). ופרש"י (ויתקיים הנר,

שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר). טור ושו"ע ס"א (אין נותנין כלי מנוקב

מלא שמן על פי הנר כדי שיהא נוטף בתוכו).

[1972] גמרא שם (אתי לאסתפוקי מינה), ורש"י

במשנה שם (וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו). טור ושו"ע שם (גזירה שמא יסתפק ממנו).

[1973] משא"כ במחובר אין

חוששים, כדלקמן בהמשך הסעיף (ואם חיבר הכלי לנר ... הרי זה מותר).

[1974] ביצה כב, א (הנותן שמן בנר, חייב משום מבעיר,

והמסתפק ממנו (הנוטל ממנו ואוכל, רש"י), חייב משום מכבה). שו"ע שם (ויתחייב

משום מכבה).

וכן הוא לעיל סי' רסד ס"ו ( גזרה שמא יסתפק ממנו,

והמסתפק מהנר הדולק יש בו משום מכבה ).

והטעם שאין מתירים כאן מטעם גזירה לגזירה (מלאכה שאינה צריכה,

לדעת הפוסקים שאסורה רק מדברי סופרים), יתבאר לקמן סי' ערה, בקונטרס אחרון

סק"ב.

[1975] רא"ש פ"ב דביצה סי'

יז (ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור דלמא אתי לאיסתפוקי מניה, היינו על כרחך מפני שממהר

כיבוי ... נראה לי טעמא, דמסתפק מן הנר, משום שממהר כיבויו).

[1976] תוס' ביצה כב, א ד"ה והמסתפק (אינו

רוצה לומר מפני שממהר כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי, וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ

שממהר כבויה, ובשבת נמי אינו חייב ... ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך

למטה ממנה, כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל, אע"ג שהוא גורם לגרום

כבויה שרי).

והיינו שלדעתם אינו אלא גרם כיבוי, שביום טוב מותר ובשבת אסור

מדברי סופרים. ואם כן אין שייך לגזור על זה שמא יסתפק, שהרי גם אם יסתפק אינו אסור

מהתורה.

[1977] שם הובאה דעה האוסרת בס"ח (אבל

אסור לקצרו על ידי שיחתכנו מלמטה בסכין או בדבר אחר ... מפני שהוא גורם למהר כיבוי

הנר), ובקונטרס אחרון שם סק"ב (כן הוא דעת הרא"ש וטור ושו"ע,

ובודאי ראוי להחמיר בשל תורה).

אך מכל מקום כתב הרמ"א שם ס"ג (ויש מתירין לחתוך נר של

שעוה באוּר, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין). ונתבאר בקונטרס

אחרון שם (דינו של רמ"א ז"ל שהעיד שכן נוהגין, הוא קיים על פי מה שכתב

הט"ז בסק"י עיי"ש, וכמ"ש בפנים), והיינו כשמקצרו על ידי

הבערה, כמבואר שם בפנים (מותר לקצרו על ידי שיבעירנו באמצעיתו עד שיחלקנו לשתי

נרות דולקות, אפילו אינו צריך כלל להדליק חלק השני אלא כדי שישרף הנר במהרה).

[1978] רא"ש שם (שאינו מכחיש מאור

הנר כלל, שהרי הנר לעולם מלא שמן, כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר, אף אם יסתפק

מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר).

[1979] תוס' שם (אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה

שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו, דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט

בנר, ולכך נראה ככבוי). וכפירוש הים של שלמה ביצה פ"ב סי' כח (דהתם איכא למיחש

שמא יסתפק ממנו, ויטול כל השמן, שיפסיק הטיף טיף מיד, והוי מכבה ... שמא יסתפק ממנו

בכולו, או יטול השפופרת). הובא בט"ז סי' תקיד ס"ק ו (ורש"ל תירץ, דבשפופרת

אסור דשמא יסתפק מכל השמן).

[1980] משנה שם (אבל אם חברה היוצר

מתחלה, מותר, מפני שהוא כלי אחד), ופרש"י (ליכא למיחש, דמשום איסור שבת בדיל

מיניה).

[1981] גמרא שם ( והאנן יוצר תנן. מאי יוצר כעין יוצר).

ופירש רש"י (כעין יוצר, שחברה

שפיר). ב"י ריש הסי' (דהיינו שחברה בסיד וחרסית שהיא מחוברת יפה מותר,

מפני שהוא כלי אחד).

[1982] ברייתא שם (אם חברה בסיד

ובחרסית מותר). טור ושו"ע שם (ואם חברו לו בסיד או בחרסית, מותר, דכיון שהוא

כלי אחד בדיל מיניה משום איסור שבת).

[1983] משנה שם (לא ימלא אדם קערה של

שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה (השני, שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב,

ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק, רש"י) בתוכה בשביל שתהא שואבת, ורבי יהודה

מתיר), וכרבנן. טור ושו"ע ס"ב (לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל

שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק ממנו).

[1984] בגמרא שם (אבל קערה דמיפסקא (שהרי אצל

הנר מונחת, ויש כאן הפסק, וליכא למימר גופיה הוא, רש"י), אימא מודי להו לרבנן

(דנגזור, רש"י) ... צריכא). למדנו מכאן שטעם גזירה זו היא כיון שאינה מחוברת

לנר.

[1985] משנה מב , ב (אין נותנין (בשבת,

רש"י) כלי תחת הנר לקבל בו את השמן (המטפטף, רש"י)). טור ושו"ע

ס"ג (אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף).

וכן הוא בסי' שי ס"י (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן

תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, אפילו אם דעתו לנערו אחר כך, מפני שאוסר הכלי בטלטול

כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי מהיכנו, ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי

שעה, אלא במקום הפסד מרובה).

אלא דכאן נתפרשה הלכה זו בשמן הנר, ואילו לקמן שם סתמו וכתבו

"כל דבר שאסור לטלטלו", ולא רק "שמן הנוטף מהנר" כאמור כאן.

והטעם נתבאר לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק יא ( ולהכי

סתמו הטור ושו"ע סי' ש"י ס"ו, ולא הזכירו ביצה ושמן, משום דאף לפי

שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה).

והיינו שלענין שמן וביצה נתבאר בקונטרס

אחרון לקמן שם ד"ה ואפשר דאף (דשאני ביצה ושמן, שבשעת נתינת הכלי ניכרת

מחשבתו שאין דעתו לנער אחר כך שלא להפסידם ... ואם ינער אחר כך, אם תשבר הביצה

וישפוך השמן לארץ ... מה הועיל בתקנתו). וכדלקמן ס"ה (שאף שאפשר לנער השמן

מהכלי, מכל מקום הוא אינו חפץ בכך שלא להפסיד השמן, ובשביל כך הוא נותנו שם ומבטלו

מהיכנו), הרי שביטול הכלי מהיכנו הוא לכל השבת, שאסור לכל הדעות.

ועל זה הוסיפו וכתבו לקמן שם " כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו

כלי כדי שיפול לתוכו, אפילו אם דעתו לנערו אחר כך ... אסור לבטל כלי מהיכנו אפילו

לפי שעה".

[1986] רב יוסף מג , א (משום דקא מבטל

כלי מהיכנו), ופרש"י (שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה). טור

ושו"ע שם (מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו). ט"ז ס"ק א (שקודם לזה היה

הכלי ראוי לטלטלו, ועכשיו בשבת עושהו מוקצה).

וכן הוא לקמן סי' רסו סכ"ד (מפני שמבטל כלי מהיכנו). סי'

שה סכ"ו (שמבטל כלי מהיכנו). סי' שח סע"ח (ביטול כלי מהיכנו). סי' שי

ס"י (ואסור לבטל כלי מהיכנו). סי' שיג סכ"ג (מפני שמבטל כלי מהיכנו).

סי' שלה ס"ד (ואינו רשאי לשום כלי תחתיו מפני שמבטלו מהיכנו). סי' שלח ס"ט

(אסור ליתן כלי תחתיו מפני שמבטלו מהיכנו).

[1987] סעיף ב (השמן שנשאר בנר אחר שכבה

משחשכה, אסור לטלטל וכל שכן להסתפק ממנו כל אותה השבת, הואיל והוקצה בתחלת כניסתה,

דהיינו שבבין השמשות כשהיה דולק היה אסור).

ואם הוא נר שהדליקו לכבוד שבת, אסור אף משום מוקצה מחמת מצוה,

כדלעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ז ( גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו,

שאסרו להסתפק ממנו בשבת כמ"ש בסי' רס"ה ... מוקצה מחמת מצוה). וכאן בקונטרס אחרון סוף ס"ק א ( שהוקצה למצות נר שבת ... מדליקין בשביל מצות נר שבת).

[1988] רש"י במשנה שם ד"ה

כלי תחת הנר (כקובע לו מקום ומחברו בטיט, ודמי למלאכה). קכח, ב ד"ה והא קמבטל

כלי מהיכנו (דדומה לסותר בנין מדרבנן). קנד, ב ד"ה והא מבטל כלי (ודמי לסותר).

רמב"ם פכ"ה הכ"ג (אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר).

וראה מי טל (סותר) סי'

טז.

[1989] משנה שם (ואם נתנוה מבעוד יום, מותר),

ופרש"י (להניחה שם). טור ושו"ע שם (ומותר ליתנו מבעוד יום).

[1990] שלטי הגבורים כא, א אות ג (דאם לא נטף

בו שמן מבעוד יום, לא אסרו במחשבה בעלמא). מ"א סק"ג (ואם לא נטף לתוכו

שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא (ש"ג)).

וכן הוא לקמן סי' שי סי"ב (אפילו ייחדה למעות, אלא שעדיין

לא הניח עליה מעות מעולם, שבמחשבה בלבדה אינה נאסרת), ומקורו בשלטי הגבורים שם

(נראה ... דביחוד בעלמא לא עביד לההוא איסור טלטול, עד שיעשה מעשה להניח עליה

מעות, ובמחשבה לאו כלום).

[1991] הגהות אשרי פ"ג סי יח (ונראה

דהוא הדין אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו אם לא יתקלקל, דמותר לתת אותו כלי

תחת הנר לקבל השמן או נר עצמו שיפול שם, דהא יכול לטלטלו לכל הפחות לכשיכבה אגב

התירא ... מהרי"ח). מ"א סוף ס"ק ב (כתב בהג"א אם יש בכלי דבר

היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר).

וראה מראי מקומות וציונים.

[1992] סעיף ד (אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר,

כגון שהניח עליו מבעוד יום גם דבר המותר בטלטול שחשוב יותר מדבר האסור כמו שנתבאר

בסי' ש"י, כיון שלא נעשה בסיס לאיסור בלבדו, הרי הוא עומד עדיין בהתירו ומותר

לטלטלו אף שגם האיסור שעליו מיטלטל עמו מאיליו. אלא שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד

צריך לנערו מתחלה ואחר כך יטלטל ההיתר בלבד למקום שצריך אליו, ואם אי אפשר לנער

... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו).

[1993] סי"ז (אם אפשר לנער האיסור בלבדו

צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל הכלי עם ההיתר למקום שירצה. ואם אי אפשר לנער ...

מותר לטלטל המחתה כמות שהיא עם האפר והשברים והפחמים למקום שירצה).

[1994] והיינו שהנר תלוי מהתקרה

מעל השלחן, וכשמסיר את השלחן נשאר הנר תלוי מעל הכלי שתחת השלחן.

[1995] שו"ת מהרי"ל סי' לב (וקצת

דעתי נוטה דמותר להשים כלי מבעוד יום תחת השולחן, וכשתלך לישן תסיר השולחן והכלי

עומד מעצמו תחת הנר, אף על גב דגורם לבטל כלי מהיכנו אפילו הכי נראה דשרי ... גרם

ביטול כלי מהיכנו לא חזינן דאסירא ... ועוד דהא אין נזהרים מלהשים כלי תחת הנר, כי

אין מתכוונים שיפול בו שמן, הכי נמי אין מתכוונים כשמסיר השולחן אלא להצלת השולחן.

ועוד דקיימא לן כרבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר דלא הוה פסיק רישיה ... ואפילו

הכי לא אסמוך על היתר זה [עד] יסכימו עמי אחד מרבותי שי'). מ"א סק"ב (הנה לא רצה להורות במקום

רבו, אבל לע"ד נראה שהוראה זו ברורה היא ויש לסמוך עליה).

[1996] הגהות אשרי פ"ג סי' יח (מותר

לתת כלי תחת נר של שעוה, דהא יכול לטלטלו ולנערו, כמו אבן שעל פי החבית, דאם מונחת

בין החביות דמסלקה ואחר כך מנערה ... מהרי"ח). מ"א סק"ב (אבל

מותר לתת תחת נר של שעוה, כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי

מהיכנו ... (הג"א)).

ואף שיתבאר לקמן ס"ז ( ואסור לבטל כלי

מהיכנו, אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד מרובה), ושם נסמן (הערה 2016 ) .

היינו דוקא כשמבטלו עכ"פ לפי שעה, משא"כ כאן

"שאפשר לנער הנר מהכלי מיד", "אין כאן ביטול כלי מהיכנו"

ומותר בכל אופן.

ויתבאר לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק י ד"ה וכמו

שכתבו התוס', שמקור הלכה זו הוא מהתוס', ושם ד"ה והנה המג"א, שכן מוכח

גם מדברי הר"ן והמ"א.

ועוד האריך להוכיח שם, שמותר אף אם לפועל אינו מנערה מיד,

"כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד".

וכן הוא לקמן סי' שח סע"ח (אין כאן ביטול כלי מהיכנו,

אפילו לפי שעה, הואיל ובידו להפריח האפרוחים מהסל מיד שעלו), ושם נסמן (הערה

תקלא).

[1997] סעיף ה (הניח נר על גבי טבלא מבעוד יום

ושכח לסלקו ממנה קודם שחשכה, ונצרכה לו הטבלא לטלטלה ולהשתמש בה בשבת, מנער את

הטבלא והנר נופל מעליה על הארץ, ומטלטלה לכל מקום שירצה. ובלבד שלא יתכוין לכבות

הנר בניעור זה. ואף אם נכבה מאליו על ידי נפילתו אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין

הוא, ואין כאן פסיק רישיה, שאפשר שלא יכבה על ידי כך), וס"ו (הרי זה מותר

לנערה, אם הנר של שעוה וכיוצא בו). וכן הוא לקמן ס"ו ( במה דברים אמורים בנר

של שעוה וכיוצא בו, אבל אם היה נר של שמן תלוי, אסור ליטול דבר המותר מעליו, פן

יתנדנד הנר קצת ויתקרב השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר).

[1998]

כדלקמן סי' שט ס"ו (הרי הוא מטה החבית על צדה והאבן נופלת,

ומנער את הכר והמעות נופלים), וסי' שי סי"ז (צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל

הכלי עם ההיתר למקום שירצה).

ואף שגם זה אסור כשהוא לצורך

האיסור, כדלקמן סי' שט סוף ס"ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא

שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא

התירו טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).

מכל מקום שאני הכא כיון שאינו מנערם

אלא כדי להסיר את הנר מהכלי, אין זה חשוב טלטול מן הצד לצורך המוקצה, וכדלקמן סי'

שח סס"א, לענין קליפות אגוזים ושקדים שעל השלחן, שאין ראויות לבהמה ואסורות

בטלטול ( צריך

לנערן ממנה מיד ...

לא התירו לטלטל מוקצה על ידי דבר אחר טלטול גמור, כל שאפשר לנערו ממנו מיד,

שהניעור אינו טלטול גמור על ידי דבר אחר, שכלאחר יד הוא ), ושם

נסמן (הערה תמד).

[1999] בעל המאור סו, ב (ואין זה נעשה בסיס

לדבר האסור שלא היו עליהן מבין השמשות. ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן).

מ"א סי' רסו ס"ק יד (ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור, כיון שלא היו

עליהן בין השמשות ... ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן (המאור)). וכאן (דלא

מיקרי בסיס לדבר איסור, כיון שלא היה עליו בין השמשות).

[2000] ס"ז (ואפילו אם היה בדעתו שלא

ישארו שם כל השבת כולה אלא בכניסת השבת בלבד ... שמתוך שנעשו החבית והכר בסיס

לאיסור בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת הוקצו לכל השבת כולה ואין דעתו מועלת

להתירם. ויש אומרים שלא נעשו בסיס לאיסור אלא אם כן היה בדעתו שישארו שם האבן

והמעות כל השבת כולה, אבל אם היה בדעתו ליטלם משם באמצע השבת, בין על ידי נכרי בין

על ידי ניעור, לא נעשו כלל החבית והכר בסיס להם אפילו בתחלת כניסת השבת ... והעיקר

כסברא הראשונה, ומכל מקום במקום הפסד יש לסמוך על סברא האחרונה, כגון אם נפל נר על

השלחן כמו שנתבאר בסי' רע"ז).

ובסי' רעז ס"ו (ויש

אומרים שאינה נקראת בסיס אלא אם כן היתה דעתו שיהיה הנר עליה כל השבת כולה, אבל אם

היה דעתו לסלקו אחר כניסת השבת על ידי נכרי או על ידי ניעור או שאר טלטול מן הצד,

הרי זה מותר לנערה, אם הנר של שעוה וכיוצא בו, ויש לסמוך על דבריהם להקל במקום

הפסד).

אלא שב' דעות אלו הם כשהי' נר עליו בבין השמשות, אבל אם לא הי'

עליו בבין השמשות ודעתו לנערו, מותר לדברי הכל, משא"כ אם דעתו להשאירם עליו

כל השבת, אסור לנערו, כי באותה שעה הוא בסיס לדבר האסור, וכדלקמן סי' רעט ס"ו

(הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת, אלא באמצע השבת כשהיה דולק, לא נעשה על

ידי זה מוקצה לכל השבת כולה, אלא בשעה שהוא דולק בלבד), ושם נסמן (הערה מה). סי'

תנז סוף סי"ח (אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת בו כדי לשפוך מים הללו מתוכה,

שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול, דהיינו החלה שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה

שם), אף דמיירי שהפריש החלה ביום טוב. ונתבאר שם (הערה קט).

וזהו שאומר כאן, שכיון שלא הי' עליו בין השמשות, וגם הי' דעת

לנערו, לכן אין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור אף בשעה שהוא עליו, ומותר לנערו.

וכן הוא לקמן סי' שי סי"א (אם לא

היו המעות עליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה ... מותר לטלטלה, אם ניטלו

המעות מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין השמשות, אבל בעוד שהמעות עליה אסור לטלטלה

מחמת איסור טלטול המעות שעליה, אבל מותר להטותה ולנערה ולהפיל המעות מעליה ... שגם

זו לא נעשית בסיס לאיסור, הואיל ולא היה האיסור עליה בבין השמשות). וסי' שח

ס"ס (אם אין הקליפות ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים וכיוצא בהן,

שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים, אסור להעבירן מעל השלחן ... מנער בידיו את הטבלא

או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר והן ננערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן,

שהטבלא לא נעשית בסיס לדבר האסור הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות,

שהוא תחלת כניסת השבת).

[2001]

הג"א ומ"א שם ( ולא דמי לשמן, שאין רוצה לנערו ולהפסידו) . ונתבאר לעיל (הערה 1985 ).

[2002]

כדלקמן סי' שח סי"ד ( כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל

מותר ליגע בו בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו, וכמו שנתבאר בסי' רס"ה.

ולכן מותר ליגע במנורה שהנרות דולקות עליה, אם אינה תלויה באויר כמו שנתבאר שם) .

[2003] מ"א סק"ד (לדעת

המ"מ, דאסור ליגע בביצה מפני שהוא מתנדנד, אם כן הוא הדין הכא נמי, אפילו אין

הנר דולק עליו אסור). והיינו האמור לקמן סי' תקיג ס"ג (אף על פי שמותר ליגע

בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור אלא בטלטול, מכל מקום כיון שהביצה היא עגולה, אם

יגע בה קרוב הדבר שיזיזנה מעט). ט"ז סי' רעז סק"ו (אם היא תלויה,

אפילו ליגע בה אסור, שבקל ינענע).

[2004] אור זרוע ח"ב סי' לג (ומשום

מוקצה נמי ליכא, דהואיל ונר שלנו תלויה, טלטול ממקום למקום הוי טלטול מן הצד, ולא

שמיה טלטול), כפירוש ה מ"א שם (משמע דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה

ליקח ממנו, והוי טלטול מן הצד).

[2005] סעיף יד (אם אינו צריך כלל לגוף האיסור,

ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן

הצד שהתירו חכמים).

[2006] מ"א סק"ה (ובנר של שעוה לא

חיישינן כמ"ש סי' רע"ז ס"ג). שאין בזה חשש כיבוי, וכמועתק לעיל (הערה

1997 ).

[2007] אור זרוע שם (שצריך ליזהר בנר

של שמן שכולו נמשך אחר הפתילה, שאם מטה את הנר, הרי השמן שבו מתנדנד, וקרוב בעיני

לחייבו משום מכבה ומשום מדליק). רמ"א ס"ג (פן יתנדנד קצת מנגיעתו

ויטה).

[2008]

ס"ב (ויתנדנד נר הקבוע בו ויתקרב קצת השמן שבנר אצל הפתילה, ויתחייב משום

מבעיר, או יתרחק קצת ממנה, ויש בזה משום מכבה), וס"ג (יתקרב קצת השמן אל

הפתילה (ויתחייב משום מבעיר), או יתרחק קצת ממנו (ויש בו משום מכבה)).

[2009] משנה מז , ב (נותנין כלי תחת הנר

לקבל ניצוצות). טור ושו"ע ס"ד (נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות).

[2010] גמרא שם (והא קמבטל כלי מהיכנו. אמר רב

הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש). שו"ע שם (מפני שאין בהם ממש, ואין

כאן ביטול כלי מהיכנו).

[2011] רש"י מג, א ד"ה אין בהם ממש

(מותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו). מ"א סק"ו (מותר ליטל[ו], דהיינו הכלי).

[2012] שו"ת מהרי"ל סי' לב (כתבת

שיפלו בו פחמים, אם כן שנופלין בו פחמים שאינם כלים כשיכבו, אז אינו ראיה

מניצוצות, משום דמבטל כלי מהיכנו ... מההיא דתנן נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות,

ומשני ניצוצות אין בהן ממש, משמע אי הוה בהן ממש אסור). הובא במ"א שם (וכתב

מהרי"ל סי' ל"ב אבל ליפול לתוכו פחמין, אסור, דאינם כלים כשיכבו).

[2013] מ"א שם (ואף על גב דאפשר לנערם

כשיכבו, מכל מקום חשיב ביטול כלי, כיון שאי אפשר לנערם מיד).

[2014] כדלעיל סי' רנג ס"ה ( שמא

יחתה להבעיר), וס"י ( מחתה את הגחלים העליונות, ונופלות על

התחתונות ומכבות אותן, והעליונות הן נבערות מאליהן על ידי חיתוי זה) .

סי' רנז ס"ב ( שמא

יחתה בגחלים להרתיחה, ויתחייב משום מבעיר) .

[2015] אבל אילו הי' אפשר לנערם

מיד, לא הי' נאסר משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה, אע"פ שאין דעתו לנערם,

וכדלקמן סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה והנה המג"א (גבי פחמים,

אי הוה אפשר, הוה שרי, אע"פ שאין דעתו לנערם).

[2016]

רשב"א קנד, ב ד"ה והא (דלא התירו, אפילו ביטול לשעתו, אלא להצלת הפסד

מרובה). מ"מ פכ"א ה"י (כתב הרשב"א ז"ל יראה לי שלא התירו,

אפילו בטול לשעתו, אלא בהפסד מרובה). ר"ן סו, ב ד"ה ואחרים (אפילו לבטל

כלי מהיכנו למקצת שבת, נמי אסור, אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל

ליה לכולי יומא).

[2017] סעיף כו ( ואסור לבטל כלי

מהיכנו אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד ), ושם נסמן (הערה 2224 ).

[2018] משנה מז, ב (ולא יתן לתוכו מים,

מפני שהוא מכבה). טור ושו"ע ס"ד (אבל לא יתן לתוכו מים).

[2019]

תוס' שם סוד"ה מפני (שהניצוצות נופלות בשמן). רא"ש סופ"ג (לפי

שהניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, דמאי שנא מכלי של מים דאסור ליתן תחת הנר).

[2020]

רב אשי שם (מפני שמקרב את כיבויו). שו "ע

שם (מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות).

[2021] רש"י מז, ב ד"ה אלא (דהתם כי

מטי דליקה לכלים, דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת

הנר מכבה ממש). ר"ח שם (מפני שמקרב כיבויו, פירוש כיון שנופלין הניצוצות במים

מיד נכבין, ובכלים עד שיתבקעו). תוס' שם (ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני

שמקרב כיבוי, דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים, שאינו מכבה כלום עד

שיתבקעו הכלים, אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות, ומיד נכבות כשנופלות בכלי).

מ"א ס"ק י (כמ"ש התוס', דדוקא כלים מלאים מים שרי להעמיד, דמפסיק

כלי בין המים ובין האוּר, אבל הכא המים והאוּר באין להדדי).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ב (ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים

בין ריקנים בין מלאים להפסיק הדליקה, ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים, אף על פי

שהם אינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על

גרם כיבוי כזה שבשעה שנותן המים יש דבר המפסיק בינם לאוּר, דהיינו דופני הכלי

שנותנם בתוכו, והאוּר הוא שמבקע את הכלי ומכבה את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא

גורם בעלמא, כמו שנתבאר בסי' רס"ה).

[2022] תוס' שם (ולא דמי לטלית שאחז בו

האוּר מצד אחד, שאינו אלא שלא תתפשט האוּר). ר"ן כא, ב (ולא דמי לטלית

שאחז בה האוּר, דשרינן בפרק כל כתבי (קכ, א) ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה,

דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האוּר, אבל

הכא טפי מגורם הוי). מ"א סוף סק"ח (ובטלית שאני, שאינו אלא שלא

תתפשט האוּר).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ג (טלית שאחז בה האוּר מצד אחד,

מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האוּר, כדי שיכבה האוּר כשיגיע לשם. ואף על פי

שאין כאן דבר המפסיק בינם לאוּר, מכל מקום הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר, אלא

שמונעים האוּר מלדלוק יותר, והוא כבה מאליו).

[2023] ואף בגרם כיבוי לא התירו אלא

במקום דליקה והפסד, כדלקמן סי' שלד סכ"ב ( לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה).

וכן מתירים באופן זה בבתי רפואה, לצורך החולים. משא"כ בלאו הכי לא התירו גרם

מלאכה.

ואסרו חכמים לא רק לגרום שכאשר האש תגיע

לכלים מלאים מים הם יתבקעו מעצמם ויכבו את האש, אלא אסרו לגרום גם שאם יבוא אחר כך

נכרי יעשה המלאכה, כדלעיל סי' רנג סכ"ז ( אם יודע שהנכרי יסיק

אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו,

וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם),

ושם נסמן (הערה 234 ).

וכן אסרו חכמים לגרום, שאם יבוא אחר כך

בעל חי יעשה המלאכה, כדלקמן סי' שטז ס"ו (הפורש מצודה ובשעת

פרישתו נכנסה חיה לתוכה חייב, אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה פטור, מפני שבשעת פרישתו

אינו ידוע אם יצוד אם לאו, אבל אסור מדברי סופרים, ולפיכך אסור להעמיד בשבת המצודה

לצוד בה עכברים), ושם נסמן (הערה לה).

[2024] ברייתא שם (ולא

יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת). טור ושו"ע

ס"ד (אפילו מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות).

[2025]

רש"י שם (וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה). תוס' שם ד"ה מפני (פירוש

דגזרינן ערב שבת אטו שבת). ט"ז סק"ב (הטעם ברש"י דגזרינן שלא יעשה

כן בשבת).

[2026]

משנה יז, ב (ובכולן בית הלל מתירין עם השמש). וכדלעיל סי' רנב ס"א (מותר

להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה, אף על פי שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא

נגמרת מאליה בשבת).

[2027] תוס' שם (ואם תאמר מאי שנא

שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ"ק עם השמש, והכא אסרינן מערב שבת

שלא יבא לעשות בשבת. ותירץ הרב פור"ת, דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא

אב מלאכה הן, אבל הכא איכא למיחש, דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות).

ט"ז סק"ב (וכתבו התוס', אף על גב דבהרבה מלאכות שרי מבעוד יום בפ"ק,

ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת. דהתם אב מלאכה הם, משא"כ כאן). מ"א

סק"ז (אף על גב דשאר מלאכות מותר להתחיל מבעוד יום מערב שבת רס"י

רנ"ב, הכא גזרינן שמא יעשה כן בשבת, שיסבור שאין איסור בו כל כך).

[2028]

תוס' שם מז, ב סד"ה מפני (ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין

לאמפ"א, ונותנין עליה שמן בערב שבת, אין זה קרוי קירוב כיבוי, דכיון שאין

מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן, לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת). ר"ן

כא, ב (ויש לתמוה במה שנהגו עכשיו לתת מים לתוך העששיות, ואמאי הא מקרב כיבוי

הניצוצות הניתזין, ולא עוד אלא אפילו בלא נתינת מים נמי ליתסר, שהרי כשהניצוצות

נופלין על השמן כבין הן. ואיכא למימר דלא אסרו אלא בנותן על מנת לכבות, דאי שרית

ליה אתי לכבויי בידים, אבל נותן שמן בעששית (בערב שבת), על דעת הדלקה הוא ולא על

דעת כיבוי, ואף המים שנותנין לתוכו נמי על דעת כן הוא, כדי שיתקרב השמן לראש

הפתילה, ומשום הכי שרי). טור ושו"ע ס"ד (ומכל מקום מותר ליתן מים בעששית

שמדליקים בה בערב שבת, כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן). מ"א

ס"ק ט (ואם כן לא גזרינן שיעשה כן בשבת (תוס')).

[2029] רמ"א ס"ד (ויש אומרים

אפילו מתכוין לכבוי שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן, לא הוי אלא גרם כיבוי,

וכן נוהגין),

[2030] סמ"[ג] לאוין סה טז, ג (אבל

אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן, או שלא ישבר הכלי מותר).

ט"ז סק"ג (פירוש שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה תיכף ולא יקלקל

הכלי).

והיינו שהט"ז מפרש כן גם בדברי הרמ"א, שלא התיר אלא

כשמתכוין שיכבה אחר שיכלה השמן (שאינו כיבוי כלל). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

ד.

[2031] תשובות הגאונים שערי תשובה סי'

רלט בשם רב נטרונאי (וששאלתם מנהג שלנו נרות של בית הכנסת נותנין מים בעששית ושמן

צף על פני המים ודולק שמן והולך עד שמגיע למים וכובה, בנר של שבת מהו לעשות כן, יש

בו משום גרם כבוי או לא. כך ראינו, שאין בו משום גרם כבוי, ומותר לעשות כן, וכל

העם עושין כך, וזה שנותן מים תחלה, מפני שמקום פתילה זכוכית הוא ואינו שואב, ואין

לו הנאה להטיל את השמן בקרקעיתה של עששית, אלא נותן מים עד שמגיע לפתילה, ואחר כך

נותן את השמן, לפיכך כשהוא דולק דולק שמן כולו, ומים אין גורמין לו כבוי, שאינו

כבה עד שיכלה השמן ואין נעשה כבוי). רא"ש פ"ג סי' כד (הכא אין

כאן גרם כבוי כלל, דאפילו לא יתן לתוכו מים, כשיכלה השמן תכבה הפתילה, ואין נתינת

מים ממהרים הכבוי). הובא במ"א סוף סק"י (וברא"ש כתב דבשמן אין

כיבוי כלל, דאפילו לא יתן לתוכה מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה, ואין נתינת מים

ממהרים הכיבוי עכ"ל). הרי שלא התירו בכוונתו לכיבוי, אלא באופן שאין כאן

כיבוי כלל.

[2032] מ"א שם (ואם כן אפילו בשבת

שרי, כשעכו"ם מדליקו לצורך חולה), כיון שאין כאן כיבוי כלל.

[2033] מ"א שם (ומדברי כולם למדנו

דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים, דהא מתכוין

לכיבוי, והאש נופל לתוכו ממש, והמים בעין, והם תחת האש).

ומכל מקום מסיק בקונטרס אחרון סק"ג ( הילכך

אין להתיר אלא לצורך גדול). וכן הוא בסי' תקיד סק"ג (לפיכך אין להקל בזה אלא לצורך גדול). וראה

לקמן (הערה 2071 ).

[2034]

ס"ח (שאין המים מכבים מה שהודלק כבר, אלא שהם מונעים האור מלשרוף יותר).

[2035] סעיף ט (אבל מותר ליתן למטה סביבות הנר

דבר המונעו מלהשרף בענין שיכבה כשיגיע לשם, כגון לתחבו לתוך חול ... דכיון שאינו

עושה מעשה בגוף דבר הדולק, אף על פי שהוא גורם למהר כיבוי, אין בכך כלום).

[2036] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"א הובא האיסור ליתן כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר, גזרה שמא יסתפק מהשמן

שבכלי, ויש בזה איסור משום מכבה. ונתבאר שם טעם האיסור, לפי שיטת הרא"ש

שלחתוך חלק מהנר הדולק יש בו משום מכבה, ולפי שיטת התוס' שאין בו משום מכבה, נתבאר

כפירוש הרש"ל, שהחשש הוא שמא יקח כל השמן, שזה מכהה מיד את אור הנר.

אמנם

לא הובא פירוש הט"ז בתוס', שמא יסתפק מהשמן שבנר עצמו; לפי שביאור זה מוקשה.

וכן

לא הובא הטעם שברמב"ם, משום מוקצה מחמת איסור, לפי שגם זה מוקשה.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקפז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תקנח ואילך.

[2037] סק"ו (נראה לי דיש לומר, כיון

שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכו"ע אסור, כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר, על כן

אסרו גם בשמן שבשפופרת, דשמא יסתפק ממנו ועל ידי זה יבואו להסתפק גם משמן שבנר,

דמה הפרש בין סיפוק זה לזה, כן נראה לי).

[2038] כדתנן כט, ב (אבל אם חברה היוצר מתחלה, מותר, מפני

שהוא כלי אחד), ופרש"י (ליכא למיחש, דמשום איסור שבת בדיל מיניה). וכן נפסק

בפנים ס"א ( דכיון שחברו לו נעשה כלי אחד, ובדול הוא ממנו משום איסור שבת

כמו מהנר עצמו, ולא יבא להסתפק ממנו).

[2039] כדאמרינן ביצה ג, א (ונגזור גזרה

לגזרה, כולה גזרה חדא היא). וראה הליכות השבת. כנישתא דבי רב.

[2040] הי"ב (גזירה שמא יקח מן השמן

שבכלי, שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר,

ואפילו נטף מן הנר, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור).

[2041] "ויש לומר דסבירא ליה דאינו מכבה ממש, כיון שאין השמן

הנותר, בכלי [שדולק]".

[2042] ס"ג ברמ"א (ויש מתירין לחתוך

נר של שעוה באוּר, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין), וכפירוש

המ"א שם ס"ק ח (מלשון רמ"א משמע דאפילו אינו צריך לשתיהם, רק שעושה

כדי לקצרה, שרי).

והוא כדעת המתירים שהובאה כאן בפנים ס"א ( להאומרים

דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביום טוב, ואין בזה משום מכבה, הואיל ובשעה שחותך

ממנו אינו מכ[ה]ה אורו כלל), ושם נסמן (הערה 1977 ).

[2043] פ"ב מ"ד (שמא יקח מאותו השמן

לסוך בו, וזה מכבה).

[2044] כדלקמן סי' שי ס"ב (חטים שזרען

בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת, אם עדיין לא השרישו), ושם נסמן (הערה ז).

[2045] כדלקמן סי' שצז ס"י (לפי שבשל

דבריהם יש ברירה, דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו המגיע לו

מערב יום טוב), ושם נסמן.

[2046] שאין צריך שיהי' הוברר

הדבר למפרע, אלא לומר שתמיד יכול ליטול מעט, שאינו מכבה.

[2047] שהוא מוקצה מחמת מצוה, כדלקמן סי' שח

ס"י (ויש עוד מין מוקצה באוכלים ומשקים בשבת ויום טוב והוא מוקצה מחמת מצוה),

ובסי' תקיד סכ"ד (ואותו נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין בו לשם מצות הדלקת נרות

ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה).

וראה לעיל סי' רסג קונטרס אחרון סק"ז.

[2048]

"אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק,

הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו".

[2049] שתירוצו הובא בפנים ס"א, והועתק

לעיל שם (הערה 1979 ).

[2050] שתירוצו הובא לעיל בתחלת

הקונטרס אחרון, והועתק לעיל (הערה 2037 ).

[2051] כט, ב (לא יקוב אדם שפופרת של ביצה ...

שתהא מנטפת).

[2052] "הואיל והוקצה

למצותו ... ואם כן נר של מצוה, שהודלק לשם יום טוב וכבה, אסור להשתמש בו תשמיש אחר".

[2053] "דנר של מצוה שהודלק

ביום טוב, אף על פי שכבה, אסור ליהנות ממנו ולאכלו, הואיל והוקצה למצותו".

[2054] בפנים ס"ה נתבאר ש" מותר

ליתן כלי בשבת תחת נר של שעוה או של חלב הדולק לקבל בו את הנר אם יפול, שאין כאן

ביטול כלי מהיכנו, כיון שאפשר לנער הנר מהכלי מיד שיפול שמה" , והיינו "כיון שאפשר לנער",

אף אם אינו מנערה לפועל מיד. ונתבארו ההוכחות לזה לקמן סי' רסו בקונטרס אחרון

ס"ק יא.

[2055] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ח נתבאר, שלא התירו ליתן כלי מים אצל הנר, אלא באחד משני אופנים: (א) שהכלי

מפסיק בין האש לבין המים. (ב) שהמים אינם מכבים, אלא מונעים מלשרוף יותר.

ובס"ט

נתבאר, שלכן אסור לתחוב הנר בכלי מים, אפילו מבעוד יום (וכן ביום טוב).

ומה

שהתיר הט"ז בסי' תקיד לעשות כן כשיש צורך קצת; אינו מתאים אלא לפי סברת התוס'

כאן בתחלה, משא"כ לפי מסקנתם, לא התירו אלא באחד משני אופנים הנ"ל, וכן

דעת הפוסקים. ואין לסמוך על הט"ז אלא לצורך גדול.

וכן

מסיק רבינו לקמן סי' תקיד בקונטרס אחרון ס"ק ג.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקצג. כנישתא דבי רב ע' תקסד ואילך.

[2056] בסמ"ג לאוין סה טז, ג (ואסור ליתן

בתוך אותו כלי מים ... מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות ... וטעמא כיון שהמים בעין).

ובמ"א ס"ק י (ומה שכתב כיון שהמים בעין ... כונתו כמ"ש התוס',

דדוקא כלים מלאים מים שרי להעמיד, דמפסיק כלי בין המים ובין האוּר, אבל הכא המים

והאוּר באין להדדי).

[2057] "וליכא למשרי משום

גרם כבוי, דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר, אבל לגרום לכבות הדלוק כבר אסור".

והיינו שבלי הפסק כלי, לא התירו אפילו גרם כיבוי אלא למנוע שלא ישרף עוד.

[2058] סוף סק"ו (ולענ"ד נראה

דתחיבת הנר בחול שרי ... אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים, זה נראה לאיסור, דהוי

כיבוי ממש, וגרע טפי מכלים חדשים עם מים). והיינו שבלי הפסק כלי הוא כיבוי ממש

ונראה לאיסור.

[2059] סק"ח (דשרי לתחוב נר בחול אפילו הוא

דולק).

[2060] וכל שכן מבעוד יום.

[2061] ס"ק י (ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד

בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים, דהא מתכוין לכיבוי, והאש נופל לתוכו ממש,

והמים בעין, והם תחת האש).

[2062] כמבואר כאן (ואפילו מבעוד

יום אסור ליתן מים לכלי זה, גזרה שמא יתן משחשכה).

[2063] שסיים שם (מכל מקום נראה דבצורך קצת,

אף שאינו צורך גדול, יש להקל אפילו במים). והיינו שהתיר: (א) אף בלא הפסק כלי. (ב)

אף בלא צורך גדול.

ועל שניהם חולק כאן: (א) רוב הפוסקים לא התירו אלא בהפסק כלי.

(א) אף בהפסק כלי לא התירו אלא בצורך גדול.

[2064] מז, ב ד"ה מפני, בסברא

הראשונה (יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ... ואיכא למיחש

שמא יבא לידי כיבוי, שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו

ומכבה בידים, או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות) .

[2065] שכשתוחב הנר למטה במים,

אין לחוש כל כך שיפלו הניצוצות בשעת נתינת המים, שאז יהי' כשופך מים על הניצוצות

ומכבה בידים. וראה כנישתא דבי רב.

[2066] "דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים, שאינו

מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים, אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות, ומיד נכבות

כשנופלות בכלי", שלפי זה אסור לתחוב הנר במים, שאין שם הפסק כלי. וראה הליכות

השבת. כנישתא דבי רב.

[2067] פי"ב ה"ו (ופעמים שעם נתינתו

יפלו הניצוצות, והוא משים הכלי ומכבה אותו. אי נמי דהכא אין שום דבר מפסיק בין

הניצוצות והמים, אלא האויר, והמים תחת הניצוצות ממש ... והאחרון נראה עיקר).

[2068] כא, ב (ולא דמי לטלית שאחז בה האוּר

דשרינן בפרק כל כתבי (קכ, א) ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, דהתם היינו

טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האוּר, אבל הכא טפי

מגורם הוי). והיינו שבלא הפסק כלי לא התיר בכיבוי, אלא כשמונע שלא יתפשט האור,

משא"כ כשתוחב הנר לתוך המים.

[2069] סעיף כב (דגרם כיבוי מותר, במקום פסידא).

והיינו שאף בהפסק כלי לא התיר אלא במקום פסידא.

[2070] כרבנו יואל במרדכי רמז שצט (רבינו יואל

פירש, דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה, אלא במקום היזק דוקא).

וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ב (לא גזרו במקום הפסד על גרם

כיבוי כזה, שבשעה שנותן המים יש דבר המפסיק בינם לאור). סי' תקיד ס"ט (שאסור

לגרום כיבוי אם לא במקום הפסד כמו שנתבאר בסי' של"ד). ובקונטרס אחרון שם

ס"ק ג (הט"ז התיר אף בלא צורך גדול, משום דלא מצינו חבר לרבינו יואל

שבמרדכי, אבל רמ"א בסי' של"ד סעיף כ"ב בהג"ה הביא דברי רבינו

יואל שבמרדכי בלי שום חולק, ואף האחרונים לא חלקו שם עליו, וכן פסק במג"א סוף

סי' זה סוף סק"ט, לפיכך אין להקל בזה אלא לצורך גדול).

[2071] והיינו אף בהפסק כלי,

ומכל שכן בלא הפסק כלי, שמפשטות דברי הפוסקים הנ"ל נראה שאסור לתחוב הנר במים

אף לצורך גדול.

ומכל מקום נראה מדברי רבינו כאן שבמקום

צורך גדול מתיר אפילו לתחוב הנר במים. וכן מסיק רבינו לקמן סי' תקיד בקונטרס אחרון

ס"ק ג (דאז יש לסמוך על הט"ז ועל רמ"א בסוף סי' רס"ה, עיין שם

במג"א). ונתבאר בנימוקי יום טוב שם. ובכנישתא דבי רב כאן.

[2072] ד"ה וטלית (והרי"ף השמיט הא

דנותנין עליה מים, ולא כתב אלא ההיא דפושטה ומתכסה בה, ותמה עליו הר"ן

(ד"ה גמ' טלית), וגם הרב המגיד בפרק י"ב (ה"ו), ותירצו בשם

הראב"ד והרמב"ן (קכ. ד"ה הא דאר"י) שסובר הרי"ף דהא דרב

יהודה אינה הלכה, לפי שהוא מדמה מחיצת מים ממש למחיצת כלים חדשים מלאים מים).

[2073] תוכן המשך הדברים בקונטרס

אחרון זה:

בפנים

ס"ט נתבאר שאם נתן מים בעששית להגביה השמן, מותר, כיון שאינו מתכוין לכיבוי.

ונוהגין להתיר אף אם מתכוין שיכבה כשיכלה השמן, שאין המים ממהרים הכיבוי כלל.

ומבאר

שזהו כפירוש הט"ז בדברי הרמ"א. אבל לפי פירוש המ"א בדברי

הרמ"א להתיר בכל אופן, הרי הקשה על זה המ"א מדברי הסמ"ג, שהוא מקור

דברי הרמ"א, וצ"ע.

לכללות קונטרס אחרון זה ראה הליכות השבת

ע' תקצה. כנישתא דבי רב ע' תקסח.

[2074] על מ"ש הרמ"א (ויש אומרים

אפילו מתכוין לכיבוי שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן, לא הוי אלא גרם

כיבוי, וכן נוהגין), כתב הט"ז סק"ג (פירוש שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה

תיכף ולא יקלקל הכלי). הרי שפירש בדברי הרמ"א שלא התיר במתכוין לכיבוי, אלא

במתכוין שיתכבה הנר אחר שיכלה השמן, שאינו חשוב כיבוי.

[2075] לאוין סה טז, ג (אבל אלו צלוחיות של

בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן, או שלא ישבר הכלי, מותר).

[2076] ס"ק י (צ"ע דז"ל

הסמ"ג אסור ליתן לתוך הכלי מים ... שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות

ובכוונת כיבוי הוא נותן המים, הרי אלו כמכבה בידים. אבל אלו צלוחית שנותנין שם מים

להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר עכ"ל הרי בהדיא שאם מתכוין לכיבוי אסור).

והיינו שמפרש בדברי הרמ"א להתיר אפילו בנתכוין לכבות

כשנשאר עדיין קצת שמן בנר. ולפי זה צ"ע, איך יפרש הרמ"א את דברי

הסמ"ג, שממנו למד הלכה זו.